עזרה ושמחה מהלב

ליאורה נול ויובל אדלר מתנדבות בבית אחווה

שעה חמש אחרי הצהרים, דיירי בית אחווה מתאספים בשני מקומות הכינוס העיקריים: פינת הישיבה בחוץ, הצופה אל הגשר, וחלל הצפייה בטלוויזיה. במרכז החלל המרכזי, שולחן ועליו משחקים, צבעים, ואביזרים שונים. לשולחן יושבות שתי דיירות, לאה מיטלברג שלנו ויהודית בורג מטבעון. מולן ליד השולחן ליאורה נול ויובל אדלר (שגדלה אצל טורן ויעקב אדלר). יובל משחקת בינגו עם לאה, אחת על אחת. ליאורה משוחחת עם יהודית, אחת על אחת.ליאורה ויובל לומדות בכיתה י׳ ב״כרמל זבולון״ ומגיעות לבית פעם בשבוע לשעתיים של פעילות עם הדיירים. כרגע הן ממש לפני סיום מכסת 60 השעות שהן מחוייבות לתת ״כתרומה לקהילה״ (״מחוייבות אישית״) וכבר הודיעו שימשיכו, להגיע, באמת בהתנדבות, עד סוף השנה, לפחות.

איזה פעילויות הכי פופולאריות?
לאה: אני הכי אוהבת שהן עושות לנו חידונים לפני החגים.
ליאורה: יש כאלה שרוצים לבוא ולשוחח איתנו, ויש כאלה שרוצים לשחק ולצייר. אנחנו גמישות, מביאות איתנו משחקים ולפעמים גם פעילות כללית כמו חידון, אבל מתאימות את עצמנו לרצונות של הדיירים.

במה זה שונה מהפגישות שלכן עם סבא וסבתא במשפחה?
יובל: האמת שאין לי ממש סבא וסבתא שאני פוגשת ביום יום, מכיוון שהוריה של טורן גרים בנורבגיה ופגשתי אותם רק פעם אחת. זאת הזדמנות בשבילי להיפגש עם אנשים מבוגרים.
ליאורה: יש לי סבא וסבתא בנשר שאני אוהבת לפגוש ולבקר. אבל המפגש המשפחתי שונה, לא יושבים ומשחקים.

מה נותנת לכן ההתנדבות בבית אחווה?
ליאורה: אנחנו מרגישות שאנחנו תורמות ונותנות מעצמנו לאנשים אחרים. זאת דרך של מעורבות בקהילה ובחברה סביבנו ויציאה מהשגרה וסדר היום הקבוע: בית ספר, חברות, חוגים ופעילויות רגילות.
יובל: זאת הזדמנות ללמוד על העולם ועל החיים דרך ההיכרות עם הדיירים. הם מספרים לנו על החיים שלהם בעבר ובהווה, על המשפחות, וככה נפתחות לנו העיניים למציאויות ועולמות שאחרת לא היינו פוגשים.

מה זה נותן לדיירים?
ליאורה: אני חושבת שזה משמח אותם ונותן להם את ההזדמנות להכיר עוד בני נוער, ואולי גם כמו שאנחנו לומדות מהם ומתעניינות, גם הם לומדים מאיתנו.
לאה: לי זה נותן תעסוקה. אבל זה גם קצת מצעיר אותי, גורם לי להרגיש צעירה.

חסן (איש צוות מתמרה, עשר שנים בבית אחווה): לבנות הצעירות זאת הזדמנות להכיר את האוכלוסייה של הדיירים ואת הסיפורים האישיים שלהם. לדיירים זה באמת מביא שמחה ועניין, וקצת חוויה של סבא וסבתא עם נכדים. זה חשוב לשני הצדדים. הלוואי שיבואו עוד. זה משלים ומרחיב את הביקורים הנפלאים של הילדים מהגנים.

איך הגעתם להתנדבות הזאת?
יובל: בכיתה ט׳ עבדנו קצת בגנים. זאת היתה כאילו ההכנה. היה נחמד והרגשנו טוב, אבל החלטנו, לקראת כיתה י', לנסות משהו יותר מאתגר ומשמעותי, שתורם באמת ושייתן לנו סיפוק. יצרנו קשר עם אילנה שטנגל וככה זה התחיל.
יובל: וגם, עברנו תהליך. תמיד ידעתי שצריך לכבד זקנים ומבוגרים. לכבד זה דבר אחד. להרגיש בנוח וקרוב זה דבר אחר. וזה המצב שלי עכשיו, שאני מכירה אנשים מבוגרים מקרוב, ונוח ונעים לי איתם, כי אני מכירה אותם ואת הסיפורים שלהם, לפחות קצת, ואני קוראת להם בשמות, ואני רואה את הרגישות ואת שמחת החיים, ואת האנושיות הגדולה שלהם.
לאה: גם כשאני הייתי קטנה לא ממש התעניינתי בזקנים, אפילו לא כיבדתי מי יודע מה, אולי כלפי חוץ כן, אבל בפנים לא ממש.

ליאורה: כשבאנו בפעם הראשונה, לא בדיוק ידעתי איך הכול יתנהל והאם הדיירים ירצו להשתתף בפעילויות שלנו, אבל ישר כשהגענו הם חייכו אלינו והיו נורא נחמדים והרבה גם הגיעו לפעילות. ככל שהגענו יותר, הם יותר נפתחו אלינו ואנחנו אליהם. היום הם מאוד מעניינים אותי ואני מחכה כבר להגיע שוב. וגם, אם כבר מדברים על תהליך, התפתחה אצלי יותר הערכה ומודעות לדברים הקטנים בחיים. אני לומדת איך אפשר לשמוח גם מכל דבר קטן ומבינה שכדי להיות מאושרים, פשוט צריך להעריך ולהסתכל על מה שיש לנו. למשל, יש כאן דיירים שלפעמיים רק אחרי שיחה איתנו, או שהם מציירים ומשחקים, הם מחייכים ומודים לנו. זה שיעור גדול בשבילנו לחיים. זה עוזר לנו למדוד ולהעריך את הדברים הקטנים שאנחנו כאלו לא תמיד רואים.
מוחסיין (איש צוות מכפר אבו סנאן-עשרים שנה בבית אחווה): כל הכבוד לבנות. אצלנו בכפר לא תראה בנות בגיל הזה מתנדבות, בטח לא אצל קשישים. הבת שלי פעם באה לבקר והזדזעה, ״אבא איך אתה עובד כאן?״ היא שאלה. אמרתי לה ״את זה אני אוהב לעשות״. הדיירים מאוד נהנים ושמחים. באים לכאן הרבה אומנים ומטפלים, אבל הבנות הצעירות באמת פוגשות את הדיירים אחד על אחד בגובה העיניים. אני מסתכל עליהן משחקות ומדברות עם הדיירים, רואים שהן אוהבות את מה שהן עושות! בלי אהבה אי אפשר לעשות זה.
יובל: לא יוצא לנו לדבר הרבה עם הצוות, אבל הם מאוד נחמדים, ואנחנו יודעות שיש למי לפנות אם אנחנו צריכות עזרה במשהו.
ליאורה: הצוות מעולה ותמיד שאנחנו פונות אליהם ומבקשות עזרה הם נותנים מעצמם הכל על מנת לעזור לנו ושנצליח.
עליזה אבגי (אם הבית): הבנות עושות עבודה נפלאה. הן מקרינות אכפתיות, סבלנות, אהבה וסימפטיה ובאמת קשובות מאוד. לדיירים זה עושה גדולות ונצורות. לבני נוער היום, לפעמים, אין הרבה סבלנות ועניין במבוגרים ובקשישים. זה ששתי בנות צעירות מוכנות להקדיש לכך זמן ותשומת לב זה נפלא. בשביל הדיירים כאן זה ממש חלון וצוהר לעולם החיצוני, שהם די מבודדים ממנו. הבנות מספרות להם על החיים שלהן, על הלימודים ועל המשפחות, על הבילויים והטיולים. בשביל הדיירים שלנו, זה קצת כמו חוץ לארץ. הביקורים האלה של ליאורה ויובל, הן גם קצת במקום הנכדים שלא תמיד מרבים לבקר. והדיירים, את כל מה שהיו רוצים לספר וחלוק ולהעביר לנכדים הם מספרים לבנות. צריך הרבה בגרות ואנושיות לעשות את מה שהן עושות. מבחינתנו כצוות זה פשוט מחמם את הלב.