ביכורי השינוי

שיחה עם דלית דרום-נור מנהלת מש"א

איך את מסכמת את ארבעת החודשים האחרונים? במהלך החודשים ינואר-פברואר אני וכל מי שהיה קשור למימוש השינוי (מש"א, הנהלת חשבונות, מזכירות וממלאי תפקידים שונים) היינו בעומס גדול, פיזי מבחינת השעות והלחץ אבל גם נפשי. כל הצוותים המרכיבים את המערכת קיימו פגישות עבודה והתייעצויות בלי סוף. עבדנו מול בתי התוכנה של מערכות השכר והנוכחות על מנת להתאים את המודל של יגור למערכות הללו. עבדנו גם מול הציבור היגורי שחווה ועדיין חווה, בחלקו לפחות, חוסר ודאות גדול. אצלי, ואני מאמינה שאצל רובנו, העומס ותחושת האחריות לדאגות ולחששות החברים השפיעו לא רק במשרד או בשבילי הקיבוץ אלא גם בבית, בחיק המשפחה וכשהלכתי לישון.

מה התפקיד העיקרי שלך בשינוי? תפקידי לא השתנה בעקבות השינוי אבל כרגע חלק מרכזי בעבודה, ומבחינתי מרכיב מבורך וחשוב בהחלט, היה ועודנו שרשרת הפגישות האין סופית עם חברים. חלקם הגיעו לפגישה שניה ושלישית (וזה על הכיפק מבחינתי) שכמעט כולן בצורה זו או אחרת שאלו אותה שאלה, "מה הולך לקרות איתי עכשיו?" חלקם שאלו את זה בצורה הכי כללית (אבל גם הכי אישית ונוגעת ללב) של "מה יהיה?". חלקם שאלו שאלות של חוסר ידע בסיסי, "מה זה תק"ה", "למה לא קיבלתי….", "מי החליט ש….". שהבליטו, ואני לא מותחת ביקורת , עד כמה היו רחוקים מההחלטות והמושגים בחוברת השינוי. אחרים הביאו ניירות וניסו להבין בצורה יותר מסודרת. והיתה עוד קבוצה, אלה שלא רק חששו או דאגו באופן כללי, אלא אותם שהחיים שלהם כבר הושפעו או השתנו מעשית, והבינו שהם עומדים בפני אתגרים חדשים בתחום העבודה, הפרנסה, והשמירה על רמת החיים. הרבה אנשים באמת באו לברר, ללמוד, להבין. אבל היו גם לא מעט שבעצם ביקשו תמיכה, חיזוק ותקווה. מצד אחד נתתי את המידע הכי מפורט מסודר שיכולתי. מצד שני באמת עשיתי כמיטב יכולתי, להרגיע ולחבק, ולתת לא רק תחושת ביטחון אלא גם להביע אכפתיות.

ומה האחריות הארגונית שלך במציאות הזאת? תפקיד מש"א הוא מורכב בכל הארגונים כי הוא "משרתם של שני האדונים": הוא חלק מההנהלה ומייצג אותה מול הציבור, אבל הוא גם משרת של הציבור וצריך גם לדאוג לאנשים ברמת הפרט והרווחה. כלומר, מתוקף תפקידי אני צריכה לעזור למנהלים "להתייעל", שזה הרבה פעמים אומר לנסות לייצר אותה תפוקה בקצת פחות עבודה ושכר עבודה. מצד שני אני מופקדת על טיפוח וחיזוק המשאב היקר ביותר של העסק- קרי העובדים: עובד מפוחד, מוחלש או מוקטן הוא בעייה אנושית ולא פחות גם בעיה עסקית. בקיבוץ כל זה הרבה יותר דרמטי כי הכל קורה בתוך המשפחה. מצד אחד אני שותפה לצוות הניהולי שמגדיר באיזה ענפים או שירותים צריך להתייעל ולצמצם את היקף העבודה אבל אני גם זו שמתוקף תפקידה (להבדיל משאר ההנהלה שאכפת לה אבל זה לא העבודה שלה) לעזור לאנשים להתמודד עם המציאות החדשה בכלים העומדים לרשותי.

מה המשוב שאת מקבלת מהחברים כרגע? אני מודעת לתחושה אצל חלק מהחברים שהדברים קורים לאט, (כמו "האיחור" בחישוב ההכנסות והפקת התלושים). לא כולם מודעים לאתגר שמציב הגודל של יגור בפני מערכת העבודה והשכר לאחר השינוי. עד שעבר השינוי, דיברנו הרבה על הגודל של יגור והגיוון בתוכה שכאילו היקשו מאוד ואולי אפילו חסמו את היכולת של מוליכי השינוי לשכנע את המתנגדים. ובכן, הגודל מהווה אתגר, לא פחות גדול, בניהול השינוי ובהטמעה שלו. מדובר במערכות גדולות, כבדות ומורכבות החייבות להיות כמה שיותר מסונכרנות. סינכרון לוקח זמן. הוא דורש יידוע, עיבוד נתונים, ווידוא ובקרה ועוד ועוד שלבים שחייבים להתקיים לפני שמחלקים דפים בתאי הדואר או מפרסמים ידיעה במודעון. בתוך כל הגודל של יגור שהוא לפעמים בלתי נתפס, ישנו המרכיב החשוב של היקף מגזר עובדי החוץ. זה המגזר שמביא היום את מירב ההכנסה מעבודה ליגור. כיום יש ביגור למעלה מ 300 עובדי חוץ. תלושי השכר מופקים בדרך כלל לא לפני העשרה בחודש. כל תלוש שמביא עובד/ת חוץ צריך להיות מוקלד על כל הסעיפים שלו לתוכנת ה"מאור" וממנה לתוכנת השכר "הרגל" שמעבדת את הנתונים, מחשבת הכנסות ומפיקה את התלושים לחברים. לכל חבר ביגור יש תלוש אישי ויש גם תלוש מצרפי למשפחה בו מחושב המיסוי. במקביל מתקיים עיבוד דיווח ההכנסות מהחברים שהם גם "יזמים" שמצריך תחשיב מיוחד.הקבוצה הרביעית היא הגמלאים שממשיכים לעבוד תמורת "גמול גמלאי" ומדווחים נוכחות. ארבעת הקבוצות האלה, למרות השוני החשבונאי ביניהן, בסוף מתכנסות לאותו חשבון יחד עם החברים שעובדים ביגור. לפני החישוב הסופי מתכנס צוות תק"ה שדן בבקשות ומעביר החלטותיו לאפרת בחשבות השכר לביצוע החישוב הסופי של ההכנסות. זה מאוד מורכב ולכן גם לוקח זמן, כל חודש מחדש. אנחנו בתהליך השתפרות מתמיד ומקווים לצמצם עוד קצת את לוחות הזמנים. אני רוצה בהזדמנות זו לציין את צוות מש"א על עבודתו המורכבת והמסורה. כל הכבוד!

 אילו פעילויות נסגרו וקטנו כתוצאה מהשינוי? הפעילות היחידה שנסגרה היתה "מוניות יגור". מירב העבודה שם היתה הסעות עובדי חוץ. אמנם היו גם סעיפים נוספים כמו בריאות, אבל מטרת הענף העיקרית היתה להקל על עובדי החוץ להגיע לעבודה ולחזור. רציונל השינוי אומר שהפעילות הזאת, כמו כל פעילות אחרת, צריכה להיות ממומנת על ידי הצרכנים שלה ולא מסובסדת על ידי הציבור. היות ועלות השירות במוניות גבוהה, מצאו מירב עובדי החוץ פתרונות זולים ויעילים יותר לעצמם, דבר שהביא להקטנת הפעילות ולסגירת הענף. עם תחילת השינוי עבדו בענף שלושה חברים. לאחד נמצאה עבודה חלופית. השניים האחרים בתקופת חיפוש עבודה ומקבלים מיגור את הסיוע בהתאם לנהלים שנקבעו בחוברת השינוי.

פעילות נוספת שכמעט נסגרה היא המתפרה וכעת עובדת שם רק חברה אחת. ענף שממשיך לפעול למרות ירידה גדולה במספר העובדות הוא ענף הבגד. הענף הצטמצם לשמונה עובדים (בעיקר עובדות) מתוך כ 14 שעבדו בו לפני השינוי (בהיקפים חלקיים).

האם השינוי השפיע על מצבת העובדים בענפים היצרניים? באופן כללי לא. היכן שהיו "חילופי משמרות" או מהלכים אחרים, הם לא נבעו ולא היו קשורים למהלך השינוי ביגור.

האם חל גידול במספר עובדי החוץ? כן אבל זו מגמה שהייתה כבר לפני השינוי. המגמה הזאת כבר נראתה באופק כשהתחלתי לעבוד ביגור באוקטובר 2015 ומאז רק התחזקה, וטוב שכך. ביחס אליה, השינוי באמת כבר "היה כאן" הרבה לפני שעבר בקלפי. הרבה חברים הכינו את עצמם והתארגנו לקראתו, בין היתר, ביציאה לעבודת חוץ. הבום הגדול להערכתי היה דווקא במהלך 2017, בתקופת ההצבעות. דווקא אז, כשנדמה היה "שהכל תקוע ודברים לא זזים" היו הרבה חברים שזזו והתחילו להתארגן לקראת השינוי שיבוא.

מה היקף תופעת היזמויות החדשות? נכון להיום (מרץ 2018) רשומות 44 יזמויות "פנימיות", כאלה שמתנהלות חשבונאית מול הנהלת חשבונות של יגור ובתוכה. בנוסף להן פועלות 22 יזמויות המתנהלות דרך רואה חשבון חיצוני. רבע מתוך כלל היזמים עובדים רק ביזמות, והשאר עובדים גם במקומות נוספים. בכמה בתי אב שני בני הזוג יזמים, כל אחד ביזמות נפרדת. לפני השינוי ישבתי, מתוקף תפקידי, ב"צוות יזמות". הדיונים נסבו סביב אישור או דחיית יזמויות על פי קריטריון כלכלי ורווחיות. הרגשתי שם שהתפקיד שלי דווקא היה להדגיש את האספקט האנושי ולהעצים את הפניה של החברים להתפרנסות ולא לראות את הדברים דרך "החור שבגרוש" וחישוב ההכנסה לשעת עבודה. צוות היזמות עדיין קיים על הנייר ותפקידו מוגדר על ידי חוברת השינוי, אבל בפועל האחריות היא על החברים ואין בו כרגע צורך. כמובן, רני טנא ממשיך ללוות ולייעץ לפעילויות ויזמויות וישמח לעזור למי שיפנה.

מה הפרוייקט הגדול הבא? יש כל הזמן פרויקטים חדשים אבל פרוייקט חשוב לטעמי, שניסינו בעבר להרים ללא הצלחה בשל חוסר היענות של הציבור, הוא סדנאות הכנה לחברים לגיל פרישה מעבודה. התחושה היתה שזהו נושא שקשה להתמודד איתו. מרתיע לחשוב עליו ולהיות חלק ממנו. אנו מרגישים שאולי היום בגלל השינוי תהיה יותר הענות. בימים אלה אנו עובדים על הפקתו. מאוד מומלץ.

האם צפית או חוית שינוי בקיבוצים אחרים, מה מיוחד ביגור, חוץ מהגודל והמודל? הייתי מעורבת עמוק בצוותי השינוי בקיבוץ שלי. נפגשתי עם צוותי שינוי בקיבוצים רבים. כל קיבוץ והייחודיות שלו. אני יכולה לומר שביגור בלטה מאוד העובדה שלמרות ההתנגדויות מחד והניסיונות של צוות השינוי לשכנע מצד שני ע"י מפגשים, מתן הסברים, הפקת תלושים "יבשים" וכד', מרבית החברים – תומכים ומתנגדים – לא התענינו במידע ובפרטי המודל. זו לא אמירה שיפוטית. זה פשוט שונה מתהליכים אליהם נחשפתי בקיבוצים אחרים ומיוחד לדעתי ליגור.

מה התוצר הכי מובהק של התהליך, מה "הביכורים" שלו? יגור עדיין בעיצומו של תהליך הטמעת השינוי. הן בהיבטים מערכתיים והן בהיבטים אישיים פרטניים. זה דורש זמן והסתגלות. אבל ניתן לומר בוודאות כבר עכשיו שיש שינוי יפה בתחום העבודה וההתפרנסות. ניכרת הפנמה. חברים לוקחים אחריות ויוצאים מ"אזור הנוחות" כדי לעבוד ולהתפרנס.

ברכה לחג ליגור: מאחלת ליגור חוסן כלכלי וחברתי, שהקהילה היגורית תדע לשמר את המרכיבים היפים שבערבות ההדית וכמובן התמודדות מוצלחת עם כל האתגרים שיגיעו בהמשך.

חג שמח!

דלית