צומת יגור המקום של חברי יגור
כשחזרתי מהעבודה ניגשתי למטבח חמושה בכל המצרכים. היה כבר חושך וחשבתי על מחר ויום ההולדת של הבת שלי. כמו תמיד קניתי קצת יותר מדי. הלב שלי דפק, והזעתי, כשהתחלתי להעביר בראשי את המתכון שוב ושוב, כאילו זה צופן סודי שצריך לפצח. הייתה בי תחושה מעורבת של גאווה וחרדה בעודי מתחילה במלאכת ההכנה. איזו אימא טובה אני. לא קונה עוגה, לא, חס וחלילה. שהבת שלי תגיד שהעוגה קנויה? לא, לא. ואז..זה שוב קרה. מהר מאד הבנתי שעשיתי משהו לא בסדר, כשהבלילה הייתה דלילה מדי ועשתה קולות מפחידים. ניסיתי לגלות תושייה ולהוסיף מרכיב אחר, כשגיליתי שזו הייתה במקרה הטוב טעות על טעות, וכשניסיתי למזוג את הבלילה, קרה האסון. היא פשוט צחקה לי בפרצוף, קפצה מהקערה והתפוצצה לי על הרצפה של המטבח. בחיי, שמעתי אותה מצחקקת על אוזלת ידי, מתפשטת על רצפת המטבח כאילו רוצה לברוח ממני רחוק. אז לקחתי שקית אשפה גדולה והטחתי את כל החומר הרוטט והלא מזוהה הזה בתוכה. בזבזתי זמן, כסף, וגם הייתי צריכה לנקות את תוצאות הפוגרום הזה.
אז קוראים לי הדס ואני שונאת את המטבח. ומקווה שמי שקורא עכשיו את הבלוג אומר לפחות בליבו שהוא מעריך את יכולתי להודות בחולשה הגדולה שלי, או אחת מהן לפחות. למה השנאה הזאת? מבחינתי אוכל זה בסדר, אבל להכין זה רצף ארוך ומפרך מדי של פעולות שבסופן יש פעולת מעיים, אז כן, לא בא לי על זה. לעשות רשימת קניות, לצאת לקניות, לבשל, ללכלך, אחר כך לשטוף כלים, לנקות, ושוב לנקות, וכולי, והסוף של כל המסלול הזה בשירותים, חור באסלה וחור בתקציב ובזמן. ככה אני. תנו לי לאכול אוכל מאד בסיסי, ושלא אצטרך להפוך אותו לפרויקט.
שנים התביישתי בשנאה הזו שלי, עד שיצאתי מהארון של המטבח כדי להרגיש בסדר עם עצמי. והמזל שלי זה שיש עדיין חדר אוכל בקיבוץ, ונשאר לי רק לפטם ילדים מורעבים במזון בסיסי שלא דורש את כל הטררם הזה. אבל כחלק מעדר של אימהות וכל המשתמע מהמושג הזה, שנים של שטיפת מוח והשפעות חברתיות לא פסחו עליי. לפעמים אני תוהה בחשש מה הילדים יזכרו ממני שיגדלו. כי הם לא יוכלו להגיד- אני מתגעגע לאוכל של אימא, כי למה יתגעגעו, לחביתה המפוארת? לטוסט?, או "זה ריח של המטבח של אימא". הריח העיקרי במטבח שלי הוא של שורה של נרות שאני מפזרת בכל הזדמנות. הם יהיו בצבא ולא יחלמו על השניצלים של אימא כי אימא מעולם לא הכינה שניצלים. אלף, כי אימא לא מכינה, ב אימא צמחונית ולא מתעסקת בתרנגולות מתות. ולא יהיו לילדים שלי כשיתבגרו מתכונים מבית אימא להתפאר ולהעביר הלאה לדורות הבאים, מקסימום ייקחו איתם רשימות קניות היסטוריות. האם הם מתביישים בזה? האם הם מקנאים באימהות הבשלניות של החברים שלהם? שלא תבינו לא נכון, הילדים שלי לא נשארים רעבים. רק לא מאותגרים בבית מבחינה קולינרית. זהו, אמרתי את זה בצורה מאד פוליטית. אני מאד לא פולניה במובן של האוכל. אני לא מודאגת אם הילדים לא רעבים, או בא להם לפעמים לצום, אני לא צריכה שיסיימו את הצלחת ואין לי שום בעיה עם השלכת אוכל. אני מעודדת אותם לאכול את מוצר המזון הבסיסי- השוקולד, ואולי בזכות הסרוטונין הרב בבית הילדים שלי בהיי מטורף רוב היום? לפעמים אני בעצמי אומרת איכס על אוכל, כי לפעמים זה באמת ככה, ולפעמים כדי להשתעשע בשולחן אני עושה דברים ממש מגעילים עם האוכל שנורא מצחיקים את הילדים שלי, כמו בלילה משאריות, או הדבקת גבינה צהובה על המצח, ויש עוד, אך זה מספיק לעת עתה. לעתים רחוקות מאד אני פוגשת עוד נשים ששונאות לבשל. כשיצא לי לפגוש אחת, לא הייתה מאושרת ממני. זה היה כמו הארה מבחינתי, סוף סוף הרגשתי שאני לא לבד. אז למה עושים כזה עניין מאוכל?
אוכל מקושר בכל התרבויות לאהבה אימהית, מעצם היותנו יצורים אנושיים, שזקוקים למזון כחומר הגדילה שלנו. כבר מרחם אנחנו מחוברים למזון, אחר כך מתחברים לציצי של אימא המניב, ואז לומדים לאט לאט לגלות את העולם גם דרך הפה. אך עובדות מדעיות על גדילה ותזונה עדיין לא מסבירות את ההשוואה האוניברסלית שנעשית בין אהבה לאוכל, והאימא כאם מזינה גם כשהתינוק שלה בן שלושים וחמש!. האימא היא סמל לשפע, אותו היא חולקת עם ילדיה. בהכללה גסה אומר, אימא שפותחת שולחן, ושהכיריים שלה מלאים בסירים מבעבעים נחשבת בתרבות שלנו אימהית וחמה יותר מזו שלא. ראה ערך "הפולנייה" שמתמוטטת כשהילדים שלה לא גומרים מהצלחת אחרי שטרחה עבורם. ואם הם לא אוכלים, הפולנייה מאיימת לשבת לבד בחושך. אנחנו מושפעים תרבותית, גם הבטן, גם הנפש שלנו. אבל אוכל הוא רק נדבך אחד של הצירוף המתבקש בין אימהות לאשמה.
בגלל הביולוגיה של האישה והיכולת המופלאה שלה ללדת, נעשית הקבלה לאורך ההיסטוריה בין הגופניות של האישה והיכולת שלה ללדת, לבין המנטליות שלה. נשים הן אימהות כתפיסה תרבותית, גם אם הן מנטלית אינן בנויות לאימהות, וגם אם נשים שאינן מסוגלות ללדת הן מנטלית אימהות, ומה עם הגברים? לא חסרים גברים שמתפקדים מנטלית כאימהות לכל דבר, ללא רחם. מכאן, שכל דיבור על נשים כרוך בדיבור על האימהות שלהן, ויחד עם האימהות מגיעות עוד תכונות שמשולבות אסוציאטיבית עם המושג. כמו- גידול, האכלה, טיפוח, הקרבה עצמית, דאגה.
פסיכולוגים רבים דיברו על המושג "מיתוס האימהות", לפיו, אימהות יכולות אחת משתיים- טובות או רעות. האם היא טובה אם היא חסרת אנוכיות לחלוטין, מקריבה את עצמה פיזית ונפשית למען גידול ילדיה, לעומת האם הרעה האנוכית, ששמה את טובתה האישית לפני טובת ילדיה. האימהות נתפסת כאינסטנקטיבית, וככזאת, פסגת ההגשמה הנשית היא האימהות. התפיסה, המבוססת על היכולת הביולוגית של האישה ללדת, הגבילה וסרסה את הנשים לאורך ההיסטוריה, כמו גם את הנשים שאינן יכולות ללדת.
ומה קרה במהלך ההיסטוריה? אם פעם נשים נשארו בבית ומשימתן העיקרית הייתה טיפוח הילדים והבית, הרי שהיום אימהות ניצבות בפני משימות מורכבות מתמיד- היום האישה היא לא רק אימא, כי אם אשת קריירה, שמטפחת גם את ההגשמה העצמית שלה. ומכאן, שהאימא היום נעה בין טיפוח הילדים, הבית, והקריירה. התוצאה הבלתי נמנעת מכך היא אשמה. אי אפשר שלא. מיתוס האימהות הנטוע עמוק בתרבות שלנו מתבטא בתחושות אשמה של אישה, הנעה בין הרצון להיות אימא טובה, אך גם לתרום למאמץ הכלכלי בבית, ולממש עצמה במעגל העבודה. כמה סיפורים אנחנו מכירים של נשים אחרי לידה- אלה שלא חוזרות למעגל העבודה מהר וזוכות לביקורת על כך, אלה שחוזרות מהר למעגל העבודה וזוכות לביקורת על כך, נוסיף לכל זה את הקושי אצל חלק מהנשים לשים את התינוק בזרועות אחרות. בלתי אפשרי. אימהות תמיד ירגישו באיזה שהוא מקום שהן לא מספיק טובות, שהן לא עשו מספיק, ואולי אפשר היה לעשות זאת אחרת?
בנוסף, בכל התיאוריות הפסיכואנליטיות המוקדמות, האם לא מוצגת כלל כסובייקט. האם כאובייקט גידול לאדם המתהווה, שעליה לספק תנאים טובים מספיק כדי לגדל אדם בריא בנפשו. וכבר בתיאוריות הראשונות, האם יכולה להיתפס כאחת משתיים- האם הטובה דיה המספקת את צרכי הילד שלה, לעומת האם הרעה, זאת שאינה עושה את עבודת הגידול והטיפוח בצורה טובה דייה. האחריות על גידול ילד בריא בנפשו מוטל היסטורית אפילו בתחום הפסיכולוגיה על כתפי האם בלבד. אם תספק את התנאים המיטביים, ותהיה כל כולה מסונכרנת ברגישות רבה לתינוק, היא תגדל תינוק בריא. ידועה למשל, התיאוריה שכבר הופרכה, על אוטיזם כתולדה של אימהות נעדרת או משובשת. כל כך הרבה כוח ניתנת לאם- לבנות ולהרוס, כל זאת, למרות שיש שם עוד בן אדם. זוכרים? רק היום, תפקיד האב מקבל יותר מקום של כבוד, ובטיפולים משפחתיים נותנים מקום גם לאב להיות משמעותי. בתחום המשפחתי והמשפטי, נכנסו היום לתרבות מושגים של הורות משותפת, ובתחום הגירושין היום מכירים בחשיבות נוכחות האב לא פחות מנוכחות האם.
גם אני, כאימא לחמישה, זוכה לנוע כל הזמן בין הרצון להיות אימא ממש טובה, לבין הרצון להגשים את עצמי ולבנות קריירה. ולא מדובר במושגים תיאורטיים. מדובר בחלוקת זמן שתהיה טובה דיה לכולם (וזה לא אפשרי), חלוקת קשב, חלוקת אנרגיה, ורצון להצליח בכל התחומים מספיק כדי להיות מרוצה בסוף היום. אז זהו, שזה לא עובד. משהו או מישהו תמיד נפגע. ותמיד צריך לעשות רשימת מה חשוב ומה פחות חשוב, סדר עדיפויות. כי אחרת אפשר ממש להשתגע! באמת, כמה פעמים שמענו על נשים בהתמוטטות עצבים באמצע כל ההצלחה לכאורה? או שנופלות לאיזו מחלה מרושעת זו או אחרת כי התישו את עצמן בייסורים?
תמיד נדמה לי שיש אימהות שהן בכל זאת הכול- נשים משקיעות בבעליהן, אימהות מטופחות, קרייריסטיות, בשלניות, סופר סופר מאמאז, גיבורות על.
ואני יוצאת מהכלים כשאני רואה אותן בתמונות בפייסבוק- אימהות האימה האלו, מנפנפות בעוגות המתוקתקות "משהו קטן לשבת", בילדים המהוקצעים עם התעודות והמדליות "רק תעודת הצטיינות שלישית כולל מלגה", הטיולים בחו"ל "הנה אנחנו כל השבט בגיחה לאיסלנד, הפעם רצינו למדינה קרה ממש", הספא עם הבעל בחלוק לבן עם יין אדום ליד, סמוקים ולא רק מיין, ותוך כדי גם תמונות שלהן יושבות במשרד ששמן חקוק על השלט שעל הדלת שלו, מטופחות בחליפה ואיפור מתוקתק. יאללה, תעופו לי מהעיניים, הורסות תיאוריות מרושעות שכמותכן.
אני לא בשלנית וויתרתי על הקולינריה לטובת השפיות, לא מנהלת גדולה, לא טסה לחו"ל כבר שלושה עשורים, ספא? איכס, זה מזכיר לי תמונות של מחלקה סגורה בגהה, וחליפה מתוקתקת ואיפור הלוואי אם היה לי זמן וכסף לסטייליסטית. לא יכולה. אז נאלצת לוותר על להיות סופר מאמא, מנסה לשרוד עם הכול ולמצוא שמחה עם הילדים בשטויות של היום יום.
אז אני מזמינה אתכן, נשים נורמליות בעלות כוחות טבעיים ולא כוחות על לנסות קצת, טיפה, לוותר על האשמה. הרי מראש לא היה לנו סיכוי לעמוד בכל זה. מצד שני, אנחנו שורדות יותר שנים בזכות המאמץ שאנחנו עושות בחיים האלה. ובינינו- בדבר אחד אנחנו באמת עם כוחות על. ביכולת לייצר אנשים קטנים מהגוף שלנו, שזה נס, לא? ולהצליח לגדל אותם בלי לאבד את עצמנו, צ'ופר אמיתי.
שיהיה חנוכה שמח מלא בנסים קטנים
באהבה מהדס.
