מסיפורי יום העליה על הקרקע / איתן שדה

בנוסף לסיפוריהם של יותם ורדי ושאנן זך, שפורסמו בגיליון הקודם, מופע כאן סיפורו של איתן שדה שסופר באותו מעמד.

בשנת 1962 פניתי למזכירות לארגן טיול ג'יפים לחוג הנוער של יגור. סונקה היתה גזברית, ישראל לוין היה מזכיר. היתה ישיבת מזכירות. ישראל אמר שמגיע לצעירים בילוי ייחודי ואושר לנו טיול ג'יפים. היו הרבה צעירים ומעט ג'יפים אז פרשנו את הטיול על שנתיים. בנגלה השניה, ב 1963, כבר ידעתי שכדי להוציא טיול ג'יפים צריך ניירת ובלבולי מוח. היה צריך לקחת מכשיר קשר צבאי, רובים אנגלים ממשטרת קרית חיים, ואישור של "חדר המצב" בתל ירוחם. בלילה שלפני היציאה לטיול. לטיול הראשון, שיצא ב 1962 הבאנו מכשיר קשר גדול מימדים וכבד שאי אפשר היה לדבר בו אפילו, אלא רק לתקתק במורס, והתרוצצנו לקבל את כל האישורים ממש לפי הספר. לטיול של 1963, כבר עשינו לעצמנו חיים יותר קלים. אחרי שקיבלתי אישור מהצבא חודש לפני, על נייר רשמי, לתוכנית המפורטת, יצאנו לטיול, רק שבמקום מכשיר קשר, לקחתי מוט ברזל באורך 2-3 מטר עם דגל קטן בקצהו שנראה כמו אנטנה ארוכה. גם על הרובים וויתרתי וגם על הטרטור להוציא אישור נוסף לטיול בלילה לפני.

יצאנו מיגור לכיוון מדבר יהודה, דרך הר חברון, פתאום בנקודה מסויימת מופיע אסא יגורי במדים ואומר, "השתגעתם, מה אתם עושים פה? אסור להסתובב כאן, תעלמו כמה שיותר מהר. אני לא יכול להגיד לכם למה. רק צאו מפה". הוצאתי את הנייר עם האישור של הצבא, אבל הוא רק חזר ואומר "סעו מפה מהר עכשיו". לא הבנתי מה הוא רוצה, המשכנו לנסוע עוד 2 ק"מ, שוב עוצר אותנו חייל, "מה אתם עושים פה, אסור להיות כאן". שוב אני מוציא את הנייר עם האישור, והמשכנו בטיול.

הגענו למדבר יהודה. ישנו בלילה. קמנו בבוקר. מסתובב מעלינו מטוס פייפר קטן. הפיל רימון עשן וחבילה עם פתק, "על מפקד הטיול להתייצב מיד בפיקוד דרום! אם הבנתם תסדתדרו ב T". לא אהבנו את הרעיון ולא הסתדרנו ב T. המטוס המשיך להסתובב עד שנעמדנו ב T. אבל… החלטתי להמשיך! הגענו לערד. מצאתי טלפון ציבורי. התקשרנו לפיקוד דרום. אורי קשת ז"ל שהיו לו קשרים בצבא, התחייב בטלפון לפיקוד שבסוף הטיול אני אתייצב בפיקוד.

המשכנו בטיול על פי התוכנית. בלילה האחרון ישנו בבורות לוץ. עם חשיכה הגיעו שני קומנדקרים של הצבא ודרשו שנתפנה מיד ונבוא לפיקוד! שכנעתי אותם שלמחרת בסוף הטיול אתייצב בפיקוד. סיימנו את הטיול. יודקה פלד שהיה הסייר של הטיול ואני התייצבנו בפיקוד אצל האלוף צביקה זמיר, לימים ראש המוסד. קצין האג"מ היה קותי אדם שהתחיל לתחקר את יודקה ואותי איך הגענו לשטח הזה. הוצאתי את הנייר, הוא הציץ והראה אותו לאלוף זמיר, שמעתי אותו אומר "יש כאן איזה ברוך אבל יש להם את הנייר, הכל בסדר!" בינתיים ניגש אלי חברי שלי מהצבא, בדרגת סרן, ושאל אותי "איתן, מה קורה" אמרתי לו "הסתבכתי". הוא שאל, "איתן, לעזור? השבתי "לא צריך. אסתדר". שחררו אותנו באותו הערב לנסוע הביתה. אחרי שבועיים הגיע טלפון להתייצב שוב בפיקוד. לקחתי את יודקה ונסענו לפיקוד דרום.

בתחקיר אמרתי את האמת, שלא טרחתי להוציא אישור בערב לפני הטיול וכך נכנסנו למרחב חדירה צה"לית גדולה לתוך שטח ירדן. לא רב היה המרחק שהפעולה תתגלה לכוחות ירדניים שבמרחב.

בשבועיים שעברו מאז הטיול התברר לצבא מעל לכל ספק שלכל היותר היתה כאן מצידנו, ומצד הצבא רק שלומיאליות. למזלנו לא נגרם נזק ממשי. אני הבנתי שנגמרו המשחקים עם הצבא, וכשהוקמה ועדת חקירה, סיפרתי את כל האמת, שלא היו רובים ולא היה קשר ולא היה אישור של הרגע האחרון.

שלושה חודשים אחרי זה, באמצע יום עבודה בשדה, הגיע טלפון מצילה פז במזכירות, "איתן, תחזור מהשדה תתקלח ותתייצב במשטרת תל חנן". היא לא סיפרה מה הסיבה.

מופתע מאוד הגעתי למשטרה. שם צילמו אותי כמו עבריין ולקחו טביעת אצבעות. הודיעו לי שעומדת נגדי תביעה משפטית על חדירה לשטח צבאי סגור. נבהלתי אבל הצלחתי איכשהו להתקשר לפיקוד דרום לאותו סרן צעיר שעזר לי קודם. שאלתי אותו, מה עושים, הוא אמר "איתן, אבוד. זה בידי המשטרה הכחולה, הצבא כבר ממש מחוץ לסיפור. יכול להיות ש"אכלת אותה"". למרות זאת הוא הצליח להפעיל את אלוף הפיקוד. התיק נסגר ולא עמדתי למשפט!! ועל זה נאמר, "אם יש חברים, לא צריך פרוטקציה".