חנוכה במקורותינו היגוריים חנוכה במקורותינו היגוריים

גדי רביב

כנראה שלא הרבה נכתב הרבה ביגור סביב חנוכה. יהודה שרת לדוגמה, יצר ל פסח, ט"ו בשבט, ט' באב, אולי חגים נוספים. לחנוכה פחות. ברשימה קודמת הבאתי שיר שהושר ביגור לפני שנים רבות ואולי "גוייר" ותורגם על ידו מגרמנית. "נֵר זְהּוב כֹותֶרֶת / לַהַב זִיוּ פְלָאֹות, / מֵעָבָר מַזְּכֶרֶת, אֹות הּוא לַּבָאֹות! שַחַר עֹוד יַבְקִיעַ / וְנָמֹוג הַּשְחֹור; / נֵר קָטָן יַּבִיעַ/ שִיחַ אֹור.

באחת מרשימותיו, מצטט חזי כ"ץ ז"ל, ממסכת שכתב יהודה לחנוכה, וכנראה לא נשתמרה,

ישראל: עם יוון כבש ארצנו / את עולו ישים עלינו. את שפתינו מפינו יכרית / והמתייוונים יתנו לו יד.

המתיוונים: למה תבכו? למה שחה קומתכם / בואו אלינו, אל יווני הוא אלוהינו. בצילו נחסה, בצל יוון נחסה.

מתתיהו: אני מתתיהו החשמונאי . באתי אליכם מכפר מודיעין. הרי יהודה גדלוני מאז. לא אמכור חירותי לעגל הפז. בוא אלי למרד אקרא, לימיננו חמשת בני!, אנחנו המעט, אנחנו המעט, נקרא למרד נפרוק העול! (מתוך חזי כ"ץ, "חג האורים לדורות")

עידית ז"ל, בצד השירים היפים הרבים, תרמה דברי קישור למסכתות החגים. ב-1991 בכתבה על נרות החנוכה: נר ראשון הוא אור המכבים / לכבוד עמידת מעטים מול רבים / לכבוד הנסים, ועל כל הגבורות / לכבוד השלהבת ואש המדורות. נר שני היה "נר הראשונים", ואחר כך לפי הסדר, "אור ילדינו", "אור העולים", "אור היצירה", "אור הבית", "חרות האדם", ו"אור השלום". הנר האהוב עלי הוא הנר השישי, "נר שישי הוא אורו של הבית / על חן המקום שבנו הכפיים / לכבוד שייכות וקרבת לבבות / ושבת גם יחד בנים ואבות / זה אור הלוקח אותך ואותי / ביחד אל תוך מעגל אמיתי". המשפט האחרון עובר מ"אנחנו" ל"אני ואתה". הוא נוגע ברגע הכי מיוחד של ביחד המשפחתי או הקיבוצי לאור נרות חג, גם גורם לי ממש להיזכר בעידית שהיתה כל כך מחוברת גם ליגור וגם לעצמה.

בשנה אחרת סיכמה את טקס הדלקת הנרות באופן הבא:
הדלקנו בחנוכייה את כל הנרות / שמונָה נרות ושַׁמָּשׁ
עכשיו המנורה ותשעת האורות / מאירים את הלב מֵחדש.
מִתקופת המכבים התפילה עוד נישאת / במילים ותפילות של תקוה
שהעולם יהיה באמת-באמת / מקום של שלום ואחוה.
הנוסח מאוד כללי, אוניברסאלי. המרכיבים המקומיים יגורים או אלה הקשורים לאקטואליה בארץ מן הסתם הופיעו בקטעים אחרים, במהלך אותו החג.

טקסט יוצא דופן, אולי, שכתבה היה, קיצור סיפור החג בחרוזים, אביא קטע קצר, הדברים נכתבו לא מזמן, ב 2013, ונראה שנכתבו לאחד מאירועי הילדים,

להלן סיום הקריאה:

המכבים נלחמו בַיוונים בִּגבורה / וּלבסוף הגיעו לִירושלים וניצחו בִּסערה
נכנסו לבית המקדש וּמצאו להפתעתם / בְּאחת הפינות – פך שמן קטן.
האור שֶׁדלק אז בחודש כסליו / הֵאִיר וחימם ושימחַ כל לב
ולכבוד אותו נֵס והמנורה שֶׁדלקה / אנו חוגגים כל שנה את חג החנוכה.

מי שהרבה לכתוב סביב חגים, בכלל זה חנוכה, בהקשר הסטורי וספרותי אבל גם בהקשר הגיאוגרפיה הארץ ישראלית, עונות השנה והטבע ביגור היה חזי כץ. חזי הביא עושר גדול של מקורות ותובנות ביחס לחג, ורשימותיו היו מבוססות על בקיאות גדולה במקורות היהודיים והאקדמיים. הכתיבה אישית, אסוציאטיבית ומפותלת אבל אפשר לזהות דרכה גם אמירות אקטואליות וערכיות. אחד הדברים שהטרידו את חזי היה ערבוב וטשטוש הזהות היהודית בתרבויות אחרות, בעבר ובהווה,

למשל בקטע הבא,

"אילולי הספרים החיצוניים, היינו זוכרים את גרסת חז"ל ביחס לנס פך השמן ולא את גבורת המכבים, זאת כיוון שחכמנו רצו בעיקר ללמדנו מוסר ולקח עמידה בגזירות שמד, לא רק בהקשר רדיפות יהודים בספרד ובאשכנז אלא גם ביחס לפיתויים היפים והמסקרנים, פולחן העץ הרענן והאשוח המקושט, "פפה ניקולס" שבא עם השלג, מראות ציורי הפסיון המרהיבים והיצירות המוסיקליות המפעימות את החלונות הראווה עם פריטי חג המולד, בתפוצות העולם ואפילו בעירנו חיפה!". (הערות לחג האורים) אולי אני טועה אבל אפשר לראות כאן לא רק את ההתנגדות הגדולה של חזי להשפעות הזרות אלא גם את המשיכה הגדולה שלו אליהן, וכנראה לכל ביטוי של רוח האדם בתרבות ובאומנות. עדות לכך היא אהבתו וגאוותו ביצירות הקלאסיות שנכתבו והולחנו על ידי גיאורג פרידריך הנדל, סביב אירועי הסטוריה יהודית בכלל זה האורטוריה "יהודה המכבי", ויצירות אחרות.

חזי גם שם לב לתהליך ההתאבנות (נניח) של קאנון החג, ולאוסף שירים ישנים שלא התחדש, "חג החנוכה ושירי החנוכה התחדשו בילדותנו בארץ הזאת, בהדליקנו את הנרות ובשירנו את מיטב שירי המשוררים והמלחינים בימי הישוב טרם קום המדינה, שירים אשר משום מה לא נוספו ולא נתחדשו". (מתוך "דברים על מזמור החנוכה – מעוז צור").

אחד הקטעים היפים שנכתבו ביגור לחנוכה, כביכול שיר ילדים, ולמעשה כתיבה כתיבה אישית ואקטואלית מאוד הוא "מר סביבון" פרי עטו של א.ש. הוא אהרון שָלֶם, משנת 1945. עורך היומן דאז, נטע חכמוביץ העירה ביחס לשיר,

" הימים – טרם "פרוץ" המדינה – ימי מלחמת העולם השניה, וביומני יגור מופיעים ביטויים לא מעטים על המתרחש באירופה. באותו יומן של ערב חנוכה כותב חבר: "כבימים ההם בזמן הזה. גם אז כלתה הרעה לקיומנו האנושי והתרבותי בין העמים… מעטים נגד רבים עמדנו קבל עולם עוין… ובכל זאת קמה תשועה ברגע האחרון"…

 

לילדינו,

הרקדן מר סביבון

בָּא אֵלֵינוּ חַג שָמֵחַ,
רַב-אוֹרָה וְרַב-שָשוֹן,
וְהֵבִיא אִתּוֹ אוֹרֵחִ:
כְּמוֹ פֹּה, חֲנֻכִּיָה.

"עֶרֶב טוֹב!" – כֹּּּה מְדַבֵּר הוּא
וְסוֹבֵב חִיש עַל רַגְלוֹ –
כִּי הַבִּיטו! מַה תֹּאמֵרוּ?
רֶגֶל רַק אַחַת יֵש-לו!

וְאֵינוֹ, חַס וְחָלִילָה,
בַּעַל-מוּם מִסְכֵּן, חִגֵּר.
לא! רוֹקֵד הוּא – חִילָהּ, גִילָה!
רֹאש רוֹאֵהוּ מִסְתַחְרֵר.

וְעִם זֹאת עוֹד מְסַפֵּר הוּא
כָּל אֲשֶר רָאָה מִזְמַן
כֹּה רָקַד, נִתֵּר, כִּרְכֵּר הוּא
מִבְּאֵר-שֶבַע וְעַד דָּן.

עַל בִּצוֹת-קַדַּחַת שָׂח הוּא
שֶהָיוּ לִשְׂדוֹת-דָּגָן,
עַל מִדְבָּר – נֵהְפַּךְ לְאָחוּ
עַל חוֹלוֹת – הָיוּ לְגָן.

עַל קִרְיָה שֶפֶּתַע קָמָה.
אֵי-שָם בְּמִדְבַּר-צִיָּה
וְהַלֵּיל דוֹלֶקֶת שָמָּה
כְּמוֹ פֹּה, חֲנֻכִּיָה.

וְעַתָּה" – סוֹבֵב-גוֹמֵר הוּא –
"קְפִיצָה כֹּה גְּדוֹלָה,
כְּמוֹתָה לא תְּשָעֵרוּ,
חִיש אֶקְפֹּץ לִי לַגוֹלָה.

"לָאַחִים שֶשָם נִשְאָרוּ,
וְאֵין אוֹר לָהֶם וָנֵר,
כָּל אֲשֶר עֵינַי כָּאן תָּרוּ
אֲסַפֵּר וַאֲתָאֵר.

"וּלְשָם אִתִּי אָבִיאָה
אוֹר כַּבִּיר בְּזֶה הַלֵיל,
שֶאֶל כָּל פִּנָּה יַגִּיהַ:
אוֹר מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל!" –

מְקַפֵּץ הוּא – עֲזָבַנּוּ
לא תֵּדַע אֵי וְאֵיפֹה;
רַק עוֹד מֵרָחוֹק שָמַענוּ:
נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה!