בקבוצת הלימוד שלי ב"אורנים" הוקדש יום הלימודים האחרון לפורים. בשיעור הראשון קמה חברה מאוד מוערכת מאחד מקיבוצי הגליל התחתון, מנהלת כח אדם במפעל וסטודנטית לרבנות חילונית לפני הסמכה ואמרה, "פורים, חוץ מסיפור המגילה עם כל הבעיות שלו, הוא חג של שמחה וצחוק, אז בואו נתרגל את זה קצת, בואו נעשה יוגה – צחוק". אחרי זה שרנו את "חיוכים" של חוה אלברשטיין. היה מאוד נחמד. במהלך הפעילות הקצרה סינן חבר אחר שישב לידי, מחנך ומנחה בעל זכויות מקיבוץ בחבל אשר, אישר יקר והאהוב שעוסק שנים רבות בהתחדשות יהודית ולימוד של המקורות, "כמה שאני שונא את החג הזה".
המשפט הזה החזיר אותי לרשימה שכתבתי ליומן לפני 15 (!) שנים לקראת החג. הפיסקה שצפה בזיכרון תיארה את הניסיון שלי להכין רשימה ליומן תוך שאני מנסה לחלץ סיפורי זכרונות פורים של חברי יגור על השביל,
" כשיצאתי לציד הסיפורים במשעולי יגור פגשתי שוב ושוב את הבלקאאוט המתעתע של "וואו אני לא זוכר כלום" ואת התגובה המאוחרת שבאה אחרי דקה או שתיים של "רגע, בעצם אני זוכר ש…". מה שהפתיע אותי הוא האחוז הגבוה מבין הנשאלים שלא הצליח להעלות מהזיכרון האישי ו/או הקולקטיבי הקרוב או הרחוק אפילו רסיס. במיוחד הפתיע המספר הרב של האנשים שממש לא אוהבים את פורים".
אולי זה כשלון בלתי נמנע, כשמגדירים זמן או חג מסויים, כ"חג השמחה", כי אם לא פורצת שמחה מיוחדתהציפיה הופכת לתסכול ולעצב. ככל שרב המאמץ לייצר את השמחה יכאב הכישלון אם תבושש חלילה השמחה לבוא ולהתחולל בליבנו. החשש הזה קינן בי, כשהודיעה, בבדיחות הדעת כמובן, חברת קהילה אנרגטית, בקבלת השבת שלפני פורים, ש"השנה מגיעים כולם מחופשים" ו "שבפתח בית הכנסת יהיה "מדחום" למדוד את גובה השמחה של הבאים ".
האתגר לייצר "שמחה אחרת" בפורים ובחגים אחרים היה כנראה הגורם שהוביל אותי השנה, באופן בלתי מודע, לערוך בית מדרש בבית הכנסת שלי בכרמיאל בנושא החגים שהיה קצת שונה מקורסים קודמים שלימדתי. במקום להקדיש לכל חג שיעור או פגישה, שייתנו קצת רקע או גירוי לקראת החג המתקרב, הקדשתי לכל חג כמה פגישות שעסקו בקריאת החומרים הגולמיים והבסיסיים שקשורים בו. ביגור קראו לזה פעם "פרוזדור לחג", רק טיפה יותר מעמיק.
כדי להתכונן לחנוכה וט"ו בשבט חרשתי בוויקיפדיה. לפורים היה לי פתרון אחר. את 2-3 שעות שאני מבלה בנהיגה כל יום (בממוצע) הקדשתי להרצאות פורים באתר 929, אותם אפשר לשמוע מהסמרטפון תוך כדי נסיעה. לכל פרק מעשרת פרקי המגילה מוקדשות 3 הרצאות קצרות של 5-10 דקות בגישות מגוונות ועכשוויות, הרב בני לאו (ציונות דתית ליברלית, "מימד" כזה – קריאה "ציונית" מאוד והיסטורית), הרב דוד מנחם (ישראליות מזרחית מתונה ומלומדת, מרדכי הוא הגיבור של הסיפור) והרבה דליה מרקס (רפורמית, פמינסטית מתונה, קריאה אקסיסטנציאליסטית לאומית של המגילה – החיים כגלגל עולה ויורד, רצון היהודים להתבולל מול היכולת להתחדש וליצר חגים יהודיים חדשים). דרך הלימוד הזה הגעתי ל"תפילת אסתר" בתרגום השבעים.
לא ידעתי שבאותה תקופה שבה נחתם התנ"ך הסתובבו גרסאות שונות של סיפור המגילה. הגילוי הזה מעלה שאלות כמו, מה הגרסה העתיקה והמקורית, ומה האג'נדה הדתית של כל גרסה. תרגום השבעים של התנך ליוונית נוצר ב מאות 2-3 לפנה"ס מתוך כוונה לחשוף את העולם הלא-יהודי לדת ולתרבות היהודית. ההזמנה היגיעה כנראה מתלמי המלך שרצה ליצור את הספריה האולטימטיבית של הכפר הגלובאלי ההלניסטי. השם "תרגום השבעים" קשור לסיפור ששבעים חכמים תרגמו את התנ"ך באותו הזמן, וכולם כתבו את אותו התרגום בדיוק! מגילת אסתר בתרגום השבעים כוללת 270 פסוקים לעומת 163 פסוקים במגילה התנ"כית. השינוי הגדול ביותר הוא איזכור שם ה'. במגילה התנ"כית, "החילונית" מאוד, ה' לא מוזכר כלל. בנוסח תרגום השבעים הוא מופיע 42 פעמים. ההרחבות בתרגום השבעים מופיעות ב 7 קטעים המפוזרים בפרקי המגילה. חלקם עוסקים במרדכי, חלקם באסתר וחלקם מביאים את "הנוסח המלא" של אגרות המלך אחשוורוש, על השמדת היהודים בתחילת המגילה ועל הצלתם בסופה.
כידוע הרגע הדרמטי במגילת אסתר הוא הלילה לפני המפגש הגורלי בין אסתר לאחשוורוש, אחרי שאסתר כבר החליטה לשים את נפשה בכפה ולקיים את מצוות דודה לפנות למלך אחושורוש ולבקש רחמים על עמה ישראל. הפנייה הזאת לא מובנת מאליה משלושה טעמים, א. מרדכי ואסתר מייצגים את הזרם המתבולל ביהדות פרס, הזרם שלא רק שלא נענה להצהרת כורש לחזור לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש אלא העמיק את התבוללותו בפרס, החליף שמות יהודיים בשמות פרסיים עם ניחוח פגאני וניסה להתערבב בסביבה הלא יהודית, ב. אסתר לא נקראה למלך שלושים ימים, ייתכן וחינה סר. דינו של הפונה למלך ללא הזמנה מראש ידוע ונחרץ. מאוד מסוכן לעשות את מה שהיא הולכת לעשות. ג. אסתר כמו נשים אחרות עדיין ב"טראומת ושתי" כל טעות מצד אשה ביחס לסביבה הגברית המקיפה אותה עלולה להביא לסופה המר.
המגילה התנ"כית מתארת את יסורי נפשה וחרדותיה של אסתר על ידי ההוראה הדרמטית ליהודי שושן לצום עליה שלושה ימים, ובביטוי "כאשר אבדתי אבדתי", אבל לא מתארת את מה שעובר עליה פנימה. בקריאה יהודית דתית היינו מצפים ממנה, כמו ממרדכי, לפנות לאלוהים בשעת צרתם, להתפלל, להגיד "שמע ישראל", להתוודות לכפר, אבל המגילה התנ"כית היא לא טקסט דתי.
בתרגום השבעים לעומת זאת, מופיעה תפילה מרגשת ונוגעת ללב של אסתר מהלילה הזה.
"וגם אסתר המלכה נשאה נפשה אל ה' בצר לה. ותסר את בגדי החמודות מעליה, ותלבש בגדי אבל. ותחת תמרוקי הנשים זרקה עפר על ראשה, ותענה את נפשה. ותמרוט שער ראשה מרוט והשלך בכל מקום אשר צהלה ושמחה מקדם. ותתחנן אל ה' ותאמר:
"ה' אלהים אתה לבדך מלכנו, הושיעני נא כי אין מושיע בלתך, וראה בצרתי כי קרובה היא. הנה שמעתי בעודני בבית אבי כי בחרת את ישראל מכל העמים להיות לך לעם נחלה, וגם הקימות בריתך את אבותינו. וכאשר חטאנו לפניך ועבדנו את אלוהי העמים, הסגרתנו ביד אויבינו, כי ישר אתה במשפטיך. ועתה לא די להם כי לקחונו לעבדים, כי גם נשבעו באלוהיהם למחות את שמנו ולהפר בריתך אתנו. הורסי ביתך ומזבחך ישתיקו את שפתי משבחיך, ויאדירו את שיקוציהם ואת מלכם – מלך בשר ודם. אנא ה', אל תיתן שבטי ישראל לפני בני און, ואל תתנם ללעוג לעוניינו. השב להם גמולם בראשם, ואת האיש אשר התגרה בנו – שים למשל בגויים.
זכרני ה' בעניי, ואמץ את לבבי. הוריני לדבר אל המלך, והפוך את לבבו לשנוא את שונאנו ולהכריתו עם כל עדתו. החֵש מפלט לנו והושיענו, כי אין מושיע מבלעדיך. לך ה' נגלו כל תעלומות. אתה יודע כי קצתי בכבוד אשר כבדוני אנשי רשע, ונפשי געלה חיבוק נכרי. אתה יודע כי גם כתר המלכות אשר לראשי – תועבה הוא לי. עם המן לא אכלתי, ובמשתה המלך לא שמחתי, גם לא שתתי מיין נסכם. מאז הובאתי פה, נאספה כל שמחה וגיל מלב אמתך, ורק בך ה' אלוהי אברהם שמחתי. אנא ה' האל הגיבור, הקשיבה לקולי, הצילנו ממבקשי רעתנו ופדנו מכל צרותינו".
מה בדיוק בא לעשות הנוסח הזה לעשות קשה לדעת. בעליל הוא "מגייר" את אסתר והופך אותה ליהודיה כשרה, מתפללת, סולדת מגבר גוי, ומקפידה על כשרות. האם בא להכשיר את אסתר בעיני היהודים, או האם בא לגייר את הסיפור בעיני עיניים לא יהודיות, האם קדם לנוסח המוכר או לא – אינני יודע. זה גם לא כל כך חשוב. יותר מעניין בעיני לשאול האם הנוסח הזה מעצים ומגדיל את דמותה בעיננו לעומת הנוסח התנ"כי הלאומי-חילוני יותר.
הנוסח התנ"כי הדהים אותי תמיד בזה שהשינוי אצל אסתר מיהודיה בארון לגיבורה לאומית לא היה פרי החינוך או הדוגמה שקיבלה בחייה. להיפך, כל החינוך שקיבלה אסתר היה מנוגד להכרעה הגורלית שקיבלה למסור את נפשה בהצלת עמה. להבדיל מגיבורים אחרים ההקרבה שלה לא היתה פרי הדוגמה והמופת שלמדו אותה בבית ההורים או בבית הספר אלא בניגוד להם. היא היתה אמורה להיות מלכה לא-יהודית. זה היה כנראה חלומה וחלום דודה. על החלום הזה ויתרה מרצונה החופשי ובלי סיבה ברורה.
הגבורה הזאת שבאה כמעט כולה מתוך האדם עצמו, ולא מתוך החינוך שקיבל, אופיינית לגיבורי מקרא אחרים. אף אחד לא גילה לאברהם שיש אל יחיד בעולם. משה רבנו בודאי לא קיבל חינוך יהודי. אסתר לא גדלה על קידוש השם ונצח ישראל לא ישקר. היא גלתה אותם בעצמה.
מבחינה זאת אני מעדיף את הנוסח התנ"כי, היבש, החילוני לעומת הנוסח הדתי והמרגש יותר של תרגום השבעים. טוב לי להישאר עם התעלומה לגבי מה גרם לשינוי אצל אסתר מאשר עם ההסבר הפשוט והצפוי של תרגום השבעים. אסתר מרשימה ומרהיבה בעיני יותר כגיבורה מסתורית שקשה לי לעמוד על נסתרות נפשה מאשר גיבורה לאומית ודתית שהמפה הרוחנית והנפשית שלה ברורה לי.
בעוד שנים רבות אולי ינבור מישהו בארכיונים הוירטואלים ויגלה גרסאות שונות של יגור תשעט. הגרסה של מלחמת הדורות בין הגמלאים לצעירים, הגרסה של תומכי המזכירות ויריביה וגרסאות קונספירציה אחרות לגבי בודדים וקבוצות בתוכנו. נחמד לדמיין שהדיון המחקר הזה יהיה ביגור, שעדיין תיהיה ותתקיים, ותשאל את עצמה, כמו היום, איזה סיפור היא בוחרת לעצמה.
בסוף הרשימה של גדי על מגילת אסתר, שהיא מענינת בהחלט ישנו סייפא (סליחה ממי שאינו אוהב ביטויים ואמירות של חז״ל) עם התיחסות מקומית, יגורית אקטואלית למתרחש אצלנו היום. גדי כותב על חוקר שינבור בעתיד ב״ארכיונים ווירטואלים״ וינסה לשחזר את אופי המאבקים והמחלוקות שעברו עלינו לקראת השינוי. ההגדרה של ״ ווירטואל״ היא בערך : דבר מוחשיי, למרות שאינו קיים. ואכן זה פחות או יותר המצב. אז אם רוצים להשאיר מידע לדורות הבאים צריך לכתוב.
המאמר והחיבור האקטואלי מעניינים.
מעניינת גם ההתנצלות בגוף התגובה הראשונה על שימוש במילה ארמית סתמית.