צומת יגור המקום של חברי יגור
זהו פוסט שנכתב עקב הפרעת דחק פוסט טראומטית יומיומית. הסיבה- התארגנות הבוקר, או, הגרסה היומיומית לסרט אימה לצפייה משפחתית, אף שאינה מומלצת לבעלי לב חלש.
השעה 6. תמונת מצב- בית. השקט שלפני הסערה. ציפור מצייצת בחדווה בעץ השקדייה שבחוץ. אני מביטה על השעון הקבוע מולי, השעון מראה 7 כי עדיין לא החלפתי את מחוגי השעון, וזה קצת מנחם. זה נותן תחושה פנטסטית של משחק עם הזמן. שקט בבית, כמדי יום. אני מתענגת לעוד כמה רגעים על הדממה הזאת. ראשונה מתעוררת הקטנה שלי כי שוכבת לצדי. היא נצמדת אליי, ומתעקשת ללוות אותי לאן שאלך. רכה, חמה, תלתלים מעטרים את ראשה, נצמדת אליי ועם קול צרוד אומרת שוקו. ואז לחדר הילדים, שם שקט כל כך. מדבר. אני מתחילה בניסיון ראשון- הילוך ראשון, ברוך יחסית "קומו בוקר", אחת אחת שתיים אין תגובה. מדדה עם הקטנה למטבח להתחיל בהכנות. חוזרת. ניסיון שני, הפעם בקול יותר נחוש ופחות צרוד. יש תנועה כמעט בלתי נראית מתחת לשמיכות. מדדה הלוך ושוב, עם תסכול הולך וגובר מול השקט מחדר הילדים. ואז ניסיון שלישי- בום! מגיעה, בצעדים אסרטיביים לעבר חדר המצב, ומפעילה את כל התותחים- השלת שמיכות, קדימה, פונה לכל אחד בשמו, יאללה, העניינים מתחממים., ואז מתחילים הקולות המפחידים- זה שואג, זאת רוטנת, היא צועקת, החדר מתעורר כמדי בוקר. כולם עם פרצופים רצחניים מזכירים לי את צ'אקי הבובה, אני יוצאת מהחדר, הקטנה עוד עליי, או לצדי, דבוקה לי לרגל. אני ניגשת לחדר של המתבגרת שלי, שם אין אפילו תנועה. לפעמים אני נלחצת "היא נושמת?" ישנה כמו דוב, מי היה מאמין. פעם כל עלה זז ברוח והיא הייתה קופצת. חוזרת לחדר ילדים, הם מתחילים לצאת, זה אמיתי, ואפילו אחת מגיעה לסלון, תלתלים פזורים לכל עבר, השנייה מצטרפת מסתכלת עליי במבט מלא תוכחה- איך את עושה לי את זה מדי בוקר, אימא? איך העזת להוציא אותי מהשמיכה? הוא- רוטן ומצווח, מוכן להגיע לסלון רק עם ליוויי מלכותי. ואז הם מתיישבים בסלון, פוערים עיניים מולי בכעס, כמעט בזדון, מוכיחים אותי במבט מאשים. ואז אני הופכת למופע של כולם. יושבים ומסתכלים איך אני קורעת את התחת- איך אני מפשילה שרוולים, נלחמת עדיין בחוסר החשק של עצמי, ומתחילה לשרת. זאת רוצה שוקו אבל רק עם כוס כתומה עם מכסה כתום, היא רוצה שוקו אבל חצי. בדיוק. לא שלושה רבעים, ופושר לא חם מדי לא קריר. זאת כועסת אם לא יצאה כוס מלאה, ומחזירה לי אותה בזעם, הוא צורח איפה השוקו שלי וכשיושב עם השוקו, הופך לפסל, והשוקו הופך לאייס שוקו, והוא בכלל לא שותה אותו, כי הוא לא אוהב שוקו, אבל העיקר שהשוקו ביד שלו. ואז הסנדביצ'ים, אוי אלוהים, הסנדביצ'ים. האימה! כל אחת צריכה לחשוב מה היא רוצה היום. ואימא תתני לי זמן לחשוב, אני רק קמתי. הן מהרהרות- מה זאת תיאוריה פילוסופית? כולה סנדביץ'! והשנייה בכלל לא רוצה סנדביץ', לא אכפת לה, היא לא תיקח כלום לבית הספר היום, כי היא עכשיו לא רעבה. בינתיים בעצלתיים מגיעה המתבגרת שלי, וגם היא רוצה פינוק, ברור. והיא בכלל שותה תה, ואפשר עם עוגייה? לא, כי אז כולם ירצו. וזו פיתה, ההיא לחמנייה, עם טחינה. לא גולמית. כן גולמית. ירקות בצד. לא, ירקות זה איכסה. ולא קורנפלקס המורה לא מרשה. מה אכפת לי לא מרשה אני שמה קורנפלקס, מה יעשו ידיחו אותך מביהס בגלל זה? לא יעבירו אותך לכיתה ג? יש לה בעיה שתפנה אליי. ואז הבגדים. בימים טובים החולצות כבר עליהם מהלילה אחרי המקלחת. לפחות חולצת בית הספר. בימים לא טובים, הם בכלל קמים עם התחתונים, ואז לירות לעצמי בראש. ובין לבין גם לי יש חיים? האמת, לא ממש. ואז- טטטטם התסרוקות. פתחתי סלון באמצע הסלון. יושבות בזו אחר זו לתסרוקות, ומי שיש לו בנים שיגיד תודה אלוהים. לפחות בעניין השיער? זאת שונאת את השיער שלה בגלל תלתלים סרבניים, זאת בגלל פוני עקום, ההיא בכלל לא רוצה להסתרק ומה, את רוצה ללכת לגן כמו בן גוריון ביום רע? לא, אחר כך יגידו, איזו אימא שולחת ככה את הילדה שלה, בושה. ומודה, אני לא ספצית בתסרוקות. אני מבינה בצמות, אבל סוגדת לאימהות שמספיקות לעשות צמה סינית או כל מיני תסרוקות מיוחדות. איך הן עושות את זה? הן קוסמות? והמלחמה על הצחצוח. מי קודם, זה בכלל מסרב, זאת בורחת לי, ההיא זה עושה לה בחילה, ההיא לא מוצאת, ואז צחצוח גרוע, ואימא סיימתי. ולפעמים החולצה נרטבת וחוזר חלילה פרק הבגדים.
בקיצור, עד שילדי בית הספר יוצאים מהבית, איבדתי שנתיים מהחיים ביום רגיל, שנה ביום יותר טוב. אחריהם ילדי הגנים, ושם יש את כל הזמן שבעולם. לבחור נעליים, לקחת משהו איתם לגן- דובי, צעצוע, קורנפלקס, כלי מהמטבח, תחפושת, משהו לא מזוהה, או איזו מחברת חשובה, או כל מיני דברים שבכלל לא זכרתי שקיימים. ואז גם הם יוצאים, אבל עולים על הבימבות. עכשיו בימבות? לאאאא. ובתוך כל הכאוס הזה, אני נזכרת שלא נפרדתי מהם כמו שאני רוצה.
איך זה בסרטים הם מספיקים גם לאכול ארוחת בוקר? הלו, מציאות?? מי יושב מחויך, שיער מסודר לארוחת בוקר לפני שיוצא מהבית? נותן נשיקה לאימא, ארוחה ארוזה יפה יפה ויוצא? ובשטויות האלה מאכילים אותנו, כדי שנגדל אשמה בגודל של הגוף שלנו.
ואני רצה להתארגן, מסתכלת על עצמי במראה. שוב אני נזכרת בצ'אקי הבובה. שיער סתור, עיניים יוצאות מהחורים, זעם ותסכול מהולים בלחץ להגיע לעבודה. מתארגנת מהר, ותוך כדי כך חושבת על כל האימהות שמגיעות מתוקתקות לעבודה. אני מצחצחת שיניים ושואלת את עצמי- הן קמות בלילה? אולי הן לא עובדות? אולי הן מחזיקות נני בחדר הנוסף? משהו במשוואה לא מסתדר לי. אני נזכרת שוב בבוקר, בפרידה לא מספיקה, בכל הרגשות השליליים האלה שאני, והם יוצאים איתם מדי יום מהבית. בחיי, רק כשאני מגיעה לעבודה אני מתחילה לנשום. אבל אני בפוסט טראומה כל בוקר מחדש. דפיקות לב מואצות, רגישות לקולות, לריחות, בחילה קיומית ממש. לוקח לי זמן להתאושש, וכך, לאט לאט, אני נזכרת כמה אני אוהבת את הילדים שלי. שככה זה בוקר, וכמה הם מתוקים ככה כשהם רחוקים עכשיו. ואני מקווה שגם הם זוכרים שהם אוהבים אותי למרות שאני מפלצת בעיניהם כל יום מחדש. ואז אני אפילו מתגעגעת, שזה היופי של העניין באהבה.
והאם יש לזה פתרון? קודם כל, יש, ואפילו ניסיתי, ובטוחה שלא רק אני- להשתמש בטבלת התנהגות, או- שיטת המדבקות, אני בעצמי ממליצה על כך להורים- לעשות טבלת פעולות בוקר לילדים, כך שהם יפעלו בצורה עצמאית ככל הניתן, ובמינימום קרבות עם ההורים, לפי סדר פעולות מראש- קימה-צחצוח- לבוש, ידביקו מדבקות עבור הפעולות שביצעו ויקבלו פרסים על מילוי טבלה ברצף. אבל איכשהו זה התפספס אצלי, אולי כי הטבלה נעלמה אי שם בבלגן שלהם בחדר? נקברה עם עוד חלקי צעצועים ובגדים דאשתקד, אולי כי הם מעדיפים פינוק של אימא על בסיס יומיומי, אפילו יותר מפרסים שבועיים? מעדיפים לשבת, לבהות בי נלחמת עם הסנדביץ' ועם השיער, השוקו, הצחצוח, הנעליים, השעון? בוקר של מציאות לחץ בלתי אפשרית, והילדים נהנים מכל רגע?
אבל. ויש אבל. יש את שבת. שם המציאות טופחת על פנינו ההורים, נכון?
פ-תאום הם קמים בלי שעון בשעה 6. לפעמים עוד לפני כן. אפילו הציפורים על עץ השקדייה בחלון עדיין מנמנמות. והם- מתלבשים בן רגע, אפילו מכינים לעצמם שתייה לפעמים, עושים את הקוקו לבד, גם אם יוצא קצת עקום, לא נורא. מחויכים, ערניים, וחיוביים. מתקתקים, אפילו מצחצחים שיניים בלי לריב. זה מרגיש כמעט כמו סרט אמריקאי, חוץ ממני.
אני מרוטה מהשבוע, והם שואלים למה את לא קמה?, כבר בוקר. מתנקמים על כ-ל השבוע הזה. למה את במיטה?, למה את לא מתלבשת?, מה עושים היום?, קומי כבר, כמה אפשר לנוח? יש אור בחוץ. מדהים! אז למה לא כל יום שבת, אני שואלת, ואולי הפתרון זה חינוך ביתי?
הורות זו אומנות, חברים. הורות זו מלחמת התשה. הורות זו עייפות. אני אימא גאה ל 5 ילדים, עייפה, מותשת, אוהבת. יש לי יום יום חג.
