אסיפה – 15.1.2020

יו"ר: אמנון מאירי

סדר היום:
ערעור על הצבעה בקלפי – קבלת משפחת ארוימי-טר לחברות.

אמנון מאירי: הדיון מתקיים מאחר ונאספו 80 חתימות לדיון חוזר.

עפרה חגי-טר: לא קל לי לעמוד ולדבר כאן ואני מקווה שאצליח במשימה.
ערב טוב ותודה לכל מי שהגיע כדי להיות לידנו ואתנו.
אני ומשפחתי  כאן כדי לבקש את תמיכתכם ולאפשר הצבעה חוזרת לקבלת שי וחגי לחברות ביגור.
עד לרגע ההצבעה עברנו כברת דרך ארוכה בכל תהליך הקליטה של שי, חגי והבנות. מפתיע לגלות שברגע זה דווקא, בישורת האחרונה, כל העולם יכול להתהפך, וזה מסוג הדברים שאף פעם לא מוכנים אליהם, גם כשמתכוננים. זה פשוט מכה בכל הכוח. בעיקר לאחר שחוויית הקליטה הייתה טובה ומיטיבה. יגור האירה לנו פנים לאורך כל הדרך וזה מאד הקל עלינו את תהליך הקליטה וקשייו. קיבלנו תמיכה מכל המוסדות – מזכירות, בניין, הנהח"ש, נוי, חינוך ועוד, ועל כך אנחנו רוצים להגיד המון תודות לכולם. מה יותר חשוב מלפגוש אנשים טובים באמצע הדרך, בפרט כשהדרך לא תמיד קלה.
אין זה פשוט עבור משפחה עם ילדים קטנים להחליט לעבור ממקום למקום, לאחר שעשו בירורים בינם לבין עצמם, לאחר שהעתיקו את כתובתם ליגור, לאחר ששקלו והתלבטו במשך זמן לא מועט, ולבסוף החליטו שזוהי בחירתם.
ברצוני להדגיש ששי וחגי שניהם עובדים למחייתם, מתפרנסים בכבוד ומשלמים את חלקם ליגור כנדרש. מעיין, אגם וטליה משולבות במערכת החינוך שלנו ומוטמעות במסגרותיה.
שי שלנו, בת יגור, בחרה לחזור ליגור עם משפחתה, ואנחנו, הוריה, שמחנו בכך. חשוב לנו מאוד שאנחנו יכולים לחיות קרוב אליה. כל מי שיש לו ילדים ונכדים שחיים לידו בקהילה הרב דורית של הקיבוץ – יודע ומבין איזה אושר זה מסב. גם אנחנו רוצים לזכות בכך.
אודה על האמת ואומר שלא תיארנו לעצמנו שכך תסתיים ההצבעה. אגב, חסרו קולות בודדים שיעבירו אותם לאישור. גזר הדין כואב ומתסכל. ברגע הזה הכל מתמוטט, הרגשה של חוסר אונים, פגיעה באמון הבסיסי הקיבוצי, תחושת עלבון, אכזבה ותסכול. בהינף אצבע של 'בעד' או 'נגד' מתהפכת החרב על ראשינו.
אני רק רוצה לשאול: למה? חלק מהתסכול הוא שבעצם אנחנו לא יודעים למה ושאף אחד לא בא להסביר.
האם זה מה שמגיע לי מהבית שלי? האם גורלנו צריך להיחרץ על פי התנהלות ההצבעה שמקובלת במקומנו? האם אין כאן טעם לפגם?
הטלטלה, תחושת חוסר האונים והאכזבה, נמהלים בעצב, צער, כעס, וכל הרגשות ששומטים באחת את הקרקע שהייתה מאז ומעולם הבית שלי.
ואז כשהראש מורכן, מתחילות להגיע קרני אור. חברים מכל שכבות הגיל עוצרים אותנו בשבילים, מתקשרים, מסמסים, משתפים בפוסט ומביעים תמיכה, אהבה, אהדה, חמלה, הזדהות, אמפטיה, במילה טובה ובחיבוק חם. ואנחנו מרגישים פתאום שעוד לא אבדה תקוותנו.
אנחנו רוצים להודות בכל מאודנו לאותם אנשים טובים שלא שכחו מהי חברות.
אנחנו עומדים כאן כדי לבקש הצבעה חוזרת. אך מה יהיה אם ההצבעה שוב לא תעבור? האם אנחנו כקהילה מוכנים לקבל על אחריותנו אקט כל כך אגרסיבי, אכזרי וטראומטי?
המשפחה שלנו רוצה להמשיך ולראות ביגור את הבית שלנו. ומהבית לא מגרשים את הבנים.

גדי רביב: אני מבקש הצבעה חוזרת. עפרה ושלי, שי וחגי, מעיין אגם וטליה, וגם סבא וסבתא שלהם, שולה ועוזי ז"ל הם המשפחה שלי. אבל זאת יכולה להיות המשפחה של כל אחד. לא צריך למנוע חברות מבנים ובנות שעומדים בתנאי הסף של חיים ביגור. מי שקובע, מבחינתי, את תנאי הסף לקבלה לחברות הם המזכירות וועדת קליטה. הקלפי צריכה לאשר ולגבות את האישור שלהם ולא להפוך אותו.
אמא שלי, שהייתה לה בטן מלאה על כמה אנשים ומוסדות ביגור, אמרה "בסופו של דבר, יגור היא מקום טוב לחיות בו. כי היתה פה תמיד הרבה חמלה".
החמלה והערבות ההדדית הן לא רק מצוות שאנו מצווים בהן אלא גם חלק מאיכות החיים כאן.
יגור, שמאמצת בנים ובנות, טובה יותר מאשר יגור שמפנה להם עורף.
יגור שחולקת בצל ובמי הבאר שלה, ובסוכה, טובה יותר מיגור שאוטמת את ליבה.
בפרשת השבוע מסופר שמשה בורח למדיין אחרי "שנודע הדבר" שהרג איש מצרי. משה ברח לא רק מהמצרים אלא גם מהעברים, שרבו זה עם זה ולא היתה בהם אחווה וערבות וסולידריות.
אין לי ויכוח עם, או ביקורת על מי שהצביע נגד. אני רק מאשים את עצמי. פספסתי את ההצבעה הקודמת בגלל עצלות ושאננות, ואני מכה על חטא. לא העליתי בדעתי ששי וחגי לא יעברו, ולא עשיתי את המאמץ להצביע. אני משוכנע שכמוני ישנם רבים שחטאו באותה שאננות ועצלות.
יהיה נכון וצודק לאפשר להם להשתתף בכל זאת בהצבעה, כשהם יודעים מה שלא ידעו לפני שבועיים, שזאת לא הצבעה טכנית ושמדובר בעתיד של משפחה, ושזה תלוי בכל אחד, שאם לא טרח והצביע כאילו גירש מפה את בנו או בתו, את ילדיו שלו ממש.

מירה לב: הייתי מאוד מאוכזבת, ליבי נשבר כששי וחגי והבנות לא התקבלו. לפני שנה חגגנו 97 ועוד שלוש שנים נחגוג 100. והשאלה היא באמת מה אנחנו רוצים שיהיה כאן.
יורם טהרלב שיודע לחבר את התנ"ך, המקורות, והישראליות ליגור של הכאן והעכשיו בנימים הדקים ביותר, כתב את השיר על המעפילים שירדו מההר בליל אוקטובר לפני 75 שנה תשושים וסחוטים, ויגור קיבלה אותם במאור פנים:
"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם / מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת / חרש יכנס בדלת / ותמיד יוכל להישאר.
זה הבית שבנינו / זה האורן שנטענו / זה השביל וזוהי הבאר,
מי שבא לפה אחינו / מי שבא יסב איתנו / והשער שוב לא יסגר".
אני אוהבת את השיר הזה אפילו יותר מהשיר על "ההר הירוק תמיד", כי הוא מסמל ומבטא את הרוח היגורית. יורם טהרלב כתב את השיר על חוויה שחווה כילד. אני מרגישה שעוד יש בנו את זה.
יורם כתב את זה כבוגר. מאוד נדיר שאנחנו לא מקבלים פה בן או בת. זאת המשמעות של החיים ביחד פה ביגור. זה הטעם. יגור מתמלאת בבנים ובנות שלנו, והם מגוונים ושונים ורבי פנים. בזה אנחנו נבחנים, והרוח שלנו נבחנת ביכולת לפתוח את הלב ולקבל אותם. עופרה ושלי מבקשים לקבל את בתם לחברות. לבקש זה קשה. אין כמו מעטפת משפחתית וכמו קהילה. הדבר המתבקש והנכון לעשות הוא להיענות לבקשה שלהם. בואו נלך לכיוון חגיגות מאה שנים ליגור ברוח הטובה והנכונה, הרוח היגורית. אני חוזרת ומבקשת ומציעה לכל מי שיכול ויש לו לב, לקבל את המשפחה לחברות. זאת בת שלנו.

ספי בארי: עוזי אבי עבד עם עוזי חגי ז"ל כתף מול כתף עשרות שנים בלגין. עופרה ואני באותה כיתה, שי היא בכיתה של הבן שלי. זאת האחת המהויות של יגור, שהגדירה עצמה בתפישת עולמה כקיבוץ גדול וגדל, כקהילה מתמשכת וצומחת מקרב בנינו.
עשינו שינוי, זאת השנה השלישית. הוא לא צריך לפגוע ברוח היגורית וכן צריך לתת לנו את הידיעה שיש לנו הגנות נוספות ויכולת  טובה יותר לקלוט יותר ויותר בנים ובנות, שיבואו וימשיכו כאן. הייתי רוצה לראות בנים ובנות חוזרים אחרי שניסו ובדקו בחוץ ואפילו הצליחו, וגילו שבכל זאת הם רוצים לחיות כאן כי פה הכי טוב. חשוב שנקבל כל בן ובת שרוצים לחיות איתנו.
ההצבעות אצלנו אכזריות. באנגליה הספיק שבריר אחוז לחרוץ מהלך היסטורי של "ברקזיט", ואצלנו נדרש אחוז אדיר כדי להתקבל לחברות. ככה צריך להיות. אבל זה צריך בכל זאת לאפשר הזדמנות שניה, כשאנו יודעים את חשיבות ההצבעה, לבוא ולהצביע שוב.

חן נועם (מנהלת הגיל הרך, דברים מהכתב מקריא אמנון מאירי):
שי עובדת במערכת הגיל הרך כבר שנה שנייה כמטפלת בפעוטון. היא עובדת מסורה מאד, נעימה ורגישה לסביבה. עושה את עבודתה מתוך דאגה ומתוך למידה ומעניקה לילדים חום אימהי. לצוות הפעוטון מאד נעים לעבוד איתה.
שי מקפידה להתמיד בנוכחות ולוקחת אחריות בצוות ובמערכת. היא עושה את עבודתה על הצד הטוב ביותר וחיונית מאד עבור כולם במערכת.
אמנון מאירי: ההצבעה תתקיים בשני שלבים: האם לקבל את הערעור – ברוב רגיל, ובהצבעה על החברות דרוש רוב של שני שליש.