"אבן שנתקלים בה נעצרים ונזכרים” – שיחה עם עומרי ורדי

שיחה עם עומרי ורדי, בעקבות נסיעתו עם בני משפחתו לטקס אזכרה לפאני, אימו של הרברט כהן, בעיירה באד הומבורג

רוחלה סגל

בעולם ובארץ מציינים בימים אלה 75 שנה לסגירת מחנה ההשמדה, אושוויץ. השואה אינה צריכה תאריכים לזיכרון. היא משולבת בזיכרון של אנשים ומשפחות לאורך כל השנה. היא יכולה להפתיע בסיפורי שורשים וגם בהזמנה להשתתפות באזכרה לסבתא רבא, כמו שקרה לעמרי ורדי, הנכד של הרברט כהן ז"ל. "הכל התחיל בהזמנה שנשלחה ליגור מעירית באד-המבורג" כותב עומרי ורדי באתר "פני יגור", ובה ביקשו הכותבים להזמין את קרובי משפחתה של פאני כהן, היא, אימו של הרברט כהן, סבתא וסבתא רבא, בעץ השורשים של המשפחה. פאני, התגוררה בעיר הזאת, וממנו גורשה ע"י הנאצים למחנה ההשמדה סוביבור. בני משפחתה של פאני כהן, הוזמנו להשתתף בטקס אזכרה לזכרה. האירוע, הזה, הינו חלק מפרויקט זיכרון, במהלכו מתקיימת הנחת "אבן נגף", שְטוֹלְפֶּרשְטַיין, על המדרכה מול הבית  או החנות שבו התגוררו וממנו גורשו היהודים על ידי הנאצים למחנות ההשמדה. פרוייקט זה אומץ על ידי בית הספר המקומי, והוא משולב בתוכנית הלימודים של כתה י'.  כך מחברים בגרמניה את הזיכרון של יהדות גרמניה והצוענים עם החינוך. במאמר שנכתב לפני כעשר שנים וכותרתו היא "האבנים הקטנות ששומרות על הזיכרון" מתאר העיתונאי, כותב המאמר, את ההגיון של הפרוייקט. וכך הוא כותב: "כשהולכים על מדרכות ברלין רואים אותן, מפני שהן בולטות מעל פני הקרקע. כשמנסים לקרוא מה חרות עליהן, מרכינים מבלי להרגיש את הראש. רק אז מגלים שבדיוק שם, מול אותו בניין או אותה חנות, גר פעם יהודי שנספה בשואה. "אבני הנגף" שאותן יצר האמן גונטר דמינג נועדו, לדבריו,  "להפר את שגרת חיינו ולאלץ אותנו לזכור".  עוד הוא מוסיף כי יזם את הפרוייקט מתוך מחשבה ואמונה כי: "זכר הקורבן ממשיך להתקיים כל עוד ששמו לא נעלם, ולכן אני מציב את אבני הנגף בולטות מעט מעל פני המדרכה מול הבתים בהם גרו קורבנות הנאציזם".

לאחר שבני המשפחה, קיבלו החלטה לצאת ולהשתתף בטקס האזכרה, יצאה לגרמניה,  באמצע דצמבר 2019, משלחת שכללה את זאביק כהן, נעמי כהן-ורדי, עומרי ואסף ורדי. לאחר טיסה, נחיתה בפרנקפורט ונסיעה של כחצי שעה הגיעו לעיירה, באד-המבורג בה התגוררה אימו (אביו של הרברט, היה חייל בצבא גרמניה ונפל חלל במלחמת העולם הראשונה). הם ומשפחת ויזנטל משיקגו, (אמא חרדית וחמשת ילדיה) התקבלו בחום ע"י המארגנים. הטקס שהתקיים למחרת היום היה בחסות עירית באד-המבורג, ונערך בפארק  המקומי, לצד האנדרטה לזכרו של שי עגנון, שהתגורר בעיר בשנות העשרים , ובו נשאו דברים, נציגי העיריה, ורב הקהילה היהודית בפרנקפורט, אמר קדיש. מכאן יצאה תהלוכה ארוכה לכוון בתי הנרצחים. זו הייתה מעין "לוויה" שהם מעולם לא זכו לה. עצרנו גם ליד ביתה של פאני כהן, סבתנו. גם כאן, נאמרו דברים לזכרה. לאחר מכן הנחנו את אבן הנגף מול ביתה. רוב הנאומים היו בשפה בגרמנית אבל חלקם גם באנגלית. בין העדויות שהוקראו,  סופר כי לאור היום, בזמן שברחוב התנהל שוק פירות וירקות ותושבי העיר היו טרודים בשיגרת יומם, רוכזו היהודים, שגרו בבניין, בקומה התחתונה, ומשם נשלחו לתחנת הרכבת, שהובילה אותם אל מותם במחנה ההשמדה סוביבור. איש מנוסעי אותה רכבת לא שרד ולא חזר. בכניסה לבית המשפחה הרגשתי פתאום בצורה מוחשית את הפחד והיאוש שאחזו במי שהיו במשך שנים אזרחים מהשורה, חלק בלתי נפרד מהקהילה של העיירה הזו, הפסטורלית, והפכו לפתע לחסרי זכויות בחסות השלטון, חשופים ללינץ' ושגורלם נחתם למוות. למחרת חזרנו לבניין בו התגוררה פאני, דפקנו על דלתו של אחד הדיירים בבית, אמרנו ש"אנחנו קרובים של אנשים שגרו בבניין לפני המלחמה " האיש שענה לנו , עורך דין במקצועו, קיבל אותנו בסבר פנים יפות. ניהלנו איתו שיחה מעניינת וכשחזרנו לארץ קיבלנו ממנו במייל את כל הפרטים שנאספו בארכיון העיירה על פאני ומשפחתה בתרגום לאנגלית"… זה מה שנקרא, אנשים טובים באמצע הדרך… גם בגרמניה. "בערב של אותו יום התקיים טקס נוסף באולם בבית הספר. בכניסה לאולם ראינו מצגות שהכינו תלמידי כיתה יוד עשר, בנושא השואה. המצגות עסקו בין השאר בסיפורה של אנה פרנק ובמחנות ההשמדה. הטקס עצמו הזכיר במידה רבה אירועים דומים שמתקיימים אצלנו בארץ. ראש העיר נשא דברים בגנות המשטר הנציונל סוציאליסטי, ומקהלת בית הספר ביצעה מספר שירים ששולבו בין קטעי קריאה. בהמשך נקראו משפחות הקורבנות לבמה לענות על שאלות שהועברו מראש. השאלות היו מאתגרות למדי, למשל מה אתם חושבים על גרמניה היום? מה אתם מרגישים היום כשאתם שומעים את השפה הגרמנית? האם עדיין קיימת אנטישמיות?  מה תהיה התגובה שלכם למכחישי שואה? ניסנו להתנסח בעדינות מתוך הכרה בכך שקהל היעד מורכב בעיקר מתלמידי בית ספר שאינם אחראים לדברים הנוראים שהתרחשו בגרמניה. למחרת קבלנו בבית המלון, גיליון של העיתון המקומי, ובו תמונה שלנו, יושבים בפאנל של השאלות והתשובות. האירוע סוקר ורשמיו הופיעו בכתבה תחת הכותרת "לנוער, אסור לשכוח את דור ההמשך של קורבנות הנאצים, בבאד-הומברג". תמו ימי האזכרות והטקסים. ביום שלמחרת נסענו לעיירה בוצבך, מקום מגוריה של משפחת בריט, המשפחה של סבתא פרידל. אחרי נסיעה של שלושים ק"מ הגענו לבית שבו התגוררה המשפחה. הבית בן שלוש קומות נמצא ממש במרכז העיירה. מסיפוריה של פרידל על הריבות המתוקות של הסבתא וחנות הנעליים שהייתה מקור הפרנסה של המשפחה, לא נותר כל זכר. רק אבני הזיכרון עם שמות ההורים והאחות דורה, שנרצחו בשואה והוטבעו על המדרכה, מעידים על מה שהתרחש באותם ימים. המשכנו ברחובותיה היפים של העיירה, לכיוון המוזיאון המקומי. בגנזך מצאנו ספר שבו יש אזכור לכל היהודים שהתגוררו וחיו בעיר. וכן היו פרטים על המקומות מהם הם הגיעו לעיירה, קשרי משפחה, מקומות תעסוקה ואף פרטים לגבי מקומות שאליהם גורשו בתקופת המלחמה. מלבד משפחת בריט, היו ביגור נציגים נוספים שבאו מהעיירה ובהם משפחת כץ, שחלקם התגוררו שנים רבות ביגור (אליעזר ונלי כץ, ילדיהם: נחמיה, עזרא, גלעד ונינה)

שְטוֹלְפֶּרשְטַיין או אבן נגף (בגרמנית: Stolperstein)

זהו שמו של פרוייקט הנצחה מתמשך בערי אירופה, שיצר האמן גונטר דמניג. אבני הנגף של דמינג שקועות במדרכות בערים שונות, במטרה להזכיר לעוברים ושבים את קורבנות הנאציזם. נכון לסוף 2019 הונחו מעל 75,000 "אבני נגף" בערים רבות ברחבי אירופה. אומר האמן והיזם של הפרוייקט, דמינג: "כשרואים את האנדרטאות הגדולות, אפשר פשוט לא להגיע אליהם, או פעם בשנה להניח זר פרחים. אבלו לדמינג היה חשוב להראות ש"אנשים שיתפו פעולה, לפחות באופן סביל עם הנאצים. הם היו צריכים לדעת שהשמדת היהודים התרחשה בכל שכונה בארצנו" הוא מוסיף "אני כבר לא מסוגל לעשות משהו אחר" למרות התנגדות התחלתית (אגב גם של הקהילה היהודית בגרמניה, שחשבה שאין זה נכון ליצור אנדרטה זיכרון כזאת שכן, כך מבוזה זיכרון הנספים תחת מרמס רגלי עוברים ושבים)  בכל מקרה, הפרויקט שקיבל את ברכת "יד ושם" צובר תאוצה. על חשיבותו יעידו דברים של אחד התלמידים שבבית ספרו אימצו את הפרויקט: "למדתי הרבה. מה שמפתיע במיוחד הוא שפתאום התחלתי לשים לב לאבני הנגף שמונחות ברחבי ברלין. אז הבנתי שזה קרה בכל מקום . איך הם יכלו לא לראות את מה שקרה?"