צומת יגור המקום של חברי יגור
יונינה דור: "הדגל השחור שלי"
יונינה דור, מתמידה להגיע להפגנות. היא יושבת על כיסא מתחילת ההפגנה ועד סופה ומניפה תמיד דגל שחור למחאה. היא אינה זקוקה לתיווך שלי במילים. דעותיה מגובשות ושפתה רהוטה. רשות הדיבור לה:
"אני מפגינה נגד שלטון נתניהו ונגד ההתנהלות הנלוזה של דיכוי ההפגנות" היא אומרת. "מזה זמן רב יש בי כעס ורוגז על ראש הממשלה, ועל הממשלה התומכת בו. כנגד השחיתות, השקרים, הלאומנות, הגזענות, הכיבוש והאפליה אני חסרת אונים, לא יכולה לעשות דבר מעבר לתרומה כספית צנועה מדי פעם לארגונים שעושים עבודה חשובה בהתנגדות לממשלה. אני רק מקטרת, וסופגת דברי נאצה על המדינה שלי מצד חבריי הטובים. ההפגנות הן ההזדמנות שלי להביע את ההתנגדות האישית העצומה שלי. וזאת בצורה כל כך אלגנטית, להניף דגל שחור של מחאה, יחד עם חברים טובים, באווירה לא אלימה, בעמדה קרובה לבית, ואפילו בישיבה על כיסא.
אומרים לי שההפגנות לא ישפיעו. יתכן מאד. אבל לי נראה שרבים מאוד בציבור אמנם אינם מפגינים, אך מזדהים עם המחאה וההתנגדות לממשלה. הם יודעים מה קורה מהתקשורת, והם צופרים במכוניות להזדהות עם המפגינים. אינני יודעת עד כמה נספג בציבור מסר המחאה. אני מקווה שלפחות משהו ממנו חודר עמוק לתודעת הציבור, ואולי ישפיע.
ההשתלטות של ראש הממשלה על כל המערכות נועדה קודם כל להגן על עצמו – להיחלץ מהמשפט ומההאשמות הכבדות, ולשמור על מעמדו ועל רכושו. הוא נכנע לחרדים ללא בושה למען שימור כוחו הפוליטי. והרי יש בימין אנשים הגונים וראויים, איפה הם? מדוע אינם מתייצבים בביקורת על המנהיג? שלא לדבר על מלחכי הפנכה שסביבו, השותקים ואינם מעזים להתקומם. זה רקוב! זה מסריח!
כל זה מרחיק אותי. כך למשל, אינני מצליחה לשמוח על ההישג המדיני החשוב של שלום עם מדינות שהיו עד כה עויינות. אינני שמחה כי אין בי אמון במי שהכריז על הבשורה כאילו היא הישגו האישי, הוא מניפולטיבי, וזה מאוס. כואב לי שכבר אינני מזדהה יותר עם הערכים שלי עצמי משכבר הימים, האמונה בציונות, ב"צדקת דרכנו", במוסריותנו. זה לא רק באשמת ביבי. זה תהליך של אובדן דרך בחברה שלנו שהפכה להיות לאומנית, נהנתנית, מקבלת כמובן מאליו אגוצנטריות וכדאיסטיות – ערכים שנתניהו מבטא. אני מרגישה שנשארתי בפינה. אינני יכולה להשלים עם מציאות הכיבוש, ועם כל הרעות החולות שהזכרתי לעיל. זה כולל גם את הירידה ברמת התרבות הרווחת שנעשית שטחית ורדודה. אני מפגינה נגד כל אלה.
אכפת לי שבהפגנות שלנו במחלף יגור ובתחנה לא משתתפים כלל בני הנעורים שלנו, ורק מעטים מן הדור הצעיר. למה זה קורה? איזה חינוך הם סופגים בבית ההורים ובבית הספר? וגילוי נאות – גם לנכדיי ולרוב ילדיי אין עניין במחאה. איפה טעינו?
אז אם כל כך קשה לך כאן, מדוע את נשארת לחיות בארץ?
כי אין לי ארץ אחרת! אין מקום בעולם שבו השפה העברית ותרבות ישראל שולטים (עדיין?) בכיפה. אני אוהבת את ישראל, זאת ארצי והמדינה שלי, אני קשורה למשפחתי ולחברי, ואני מאמינה שיום יבוא ויהיה כאן טוב.
טעם החיים הוא השאיפה לטוב והנכונות להיאבק עליו, הניסיונות לתקן, להשפיע! לשם כך יש לעשות את הטוב והמוסרי, לוותר על טובות הנאה, להיאבק בשחיתות, וכרגע – לפחות להשמיע קול צעקה ולהפגין נגד ניצני הפשיזם בחברה שלנו.
אז איך את רואה את עתיד מדינת ישראל בעוד עשר שנים?
לצערי הרב אני חוששת מאד. אני פוחדת מתאוצת התהליכים השליליים שנגעתי בהם לעיל, ואני פוחדת ממלחמות. כמה עוד אפשר לבכות על צעירים שמסרו נפשם?! הלנצח תאכל חרב?
ועם כל זאת אני מקווה לניצחון השפיות והשכל הישר, לימים טובים שיבואו, "כי עוד אאמין […] באדם, גם ברוחו רוח עז" (ש. טשרניחובסקי)
