שיחה עם אבשלום דיין ושושי ברולין על ההפגנות ועל הצורך להרחיב את מעגל המפגינים ביגור.
רוחלה סגל
אבשלום:
"בפעם הראשונה שהגעתי להפגנה קבלתי שוק שראיתי כי 90% מקבוצת המפגינים על הגשר, היו נשים מבוגרות בגיל הפנסיה. רק חבר צעיר אחד היה איתם, שי מורן, שרק לאחרונה חזר ליגור מארה"ב.." אומר או שואל אבשלום דיין. "עניין הגיל הוא מוטיב שחוזר על עצמו בהפגנות עד היום. מרגיש לי שהוותיקים בינינו, אולי בגלל ניסיון החיים המשמעותי, מבינים שזו שעת חירום ואילו אנו, הצעירים, עוד לא הספקנו להבין את הסכנה המתממשת לנגד עינינו".
מה לדעתך גורם לאנשים לצאת להפגנות?
"זו לא השאלה. יותר מעניין לשאול על האנשים שלא שם. צרם לי לראות ולשמוע מחבריי ברמת השופט, מקום הולדתי, שההירתמות שם הייתה כה משמעותית ביחס לזו ביגור. באותה תקופה כמאה חמישים מפגינים יצאו בכל שבת לכביש, מקיבוץ שמספר חבריו הוא חצי ממספר חברי יגור. מה זו רק בעיה של המבוגרים?"
אבשלום (31), נשוי לנאות אדלר ואב לשניים, עובד בתעשייה הביטחונית כמהנדס תוכנה ובנוסף, כחוקר בטכניון בתחום התפשטות נגיף הקורונה בארץ ובעולם. הלו"ז שלו מלא במחוייבויות בעבודה ומשפחה ויחד עם כל זה הוא מגוייס כולו לטובת המאבק וההפגנות של חברי יגור. הוא איש מעשה. בא כצלם ונשאב למשבצת הארגון והתיאום בין המתנדבים והיוצאים להפגנות, שממש חיכתה לו. מרגע שהשתלב בעניין הוא מעורב בכל: בכתיבת שלטים, דרך הסעתם לשטח ההפגנה והתחברות לעמותות מחאה אחרות כמו הדגלים השחורים והדגלים הוורודים . "מטבעי" הוא מעיד על עצמו "אני לא יצור פוליטי. למרות שמטרות המחאה היו חשובות לי מתחילתה, הייתי מאוד עסוק ולכן אף פעם לא הצטרפתי" אלא שהחדשות ופרסום הגבלות ההפגנות הקפיצו אותו משלוותו "פתאום הבנתי שמגבילים את ההפגנות בגלל האינטרסים האישיים של איש אחד, של ראש הממשלה. זה שהוא קידם מהלך כל כך אנטי דמוקרטי. כי לא הייתה שום הצדקה מדעית-בריאותית למנוע הפגנות. הפגנה היא זכות הכי בסיסית במשטר דמוקרטי וכך צריכה להישאר."
"היתרון היחסי שלי" הוא מוסיף בחיוך קצת מבוייש "שאני אוהב לצלם. ותמונה אחת שווה לאלף מילים. דרך הפצת התמונות בין חברים וברשתות החברתיות אפשר לשתף חברים ולשתף את הסביבה. בתמונות אני מצלם לא רק "תמונות יפות", אני מנסה לתפוס את "נשמת" הרגע של הפעילות. הצילום מאפשר לספר את סיפור המאבק בתמונות. יש אנשים, יש מקום ויש התרחשות. מרגע שהתחלנו לפרסם תמונות הגיעו יותר אנשים. גם הייתה היענות יפה לכתיבת השלטים והכנתם. כשהוספנו את התחנה לכיוון טבעון מספר המפגינים הגיע לשיא. בסגר השני הצלחנו לסחוף גם משפחות עם ילדים. בשיא התייצבו בתחנת האוטובוס ובמחלף יגור כמאה חמישים איש. מאז שהסגר הורד, המספר הולך ויורד. הצעירים לא באים.
יש לך הסבר לכך?
אני לא יודע. אומרים לי שלא מדברים איתם על פוליטיקה. זה נשמע לי קצת הזוי כי זה בדיוק הגיל שמתחילים לדבר על פוליטיקה ומגבשים דעות בתור בני אדם בוגרים. אני מנסה לשאול ולהתייעץ, להיות תמציתי וקליל. מחפש את הפורמט שימשוך אנשים למחלפים ולצמתים. כי זה הנוכחי לא סוחף. האדישות מהדהדת. להשתתף בהפגנות זה לקחת אחריות על העתיד שלנו כחברה וכבני האדם שייחיו פה בעתיד ויתמודדו עם ההשלכות של ההנהגה הנוכחית.
שושי:
הפוליטיקה "אומרת שושי ברולין" היא אלמנט שמעצב את החיים של כולנו. אי אפשר לברוח מזה. זאת מדינה שמתחוללים בה כל הזמן אירועים שחלקם שנויים במחלוקת וטבעי הדבר שרוצים להגיב עליהם"
גם היא חלק מהגרעין הקשה של המפגינים. היא עצמאית ומאד מעורבת לא רק מעשית גם רגשית במה שקורה בארץ. בעבר השתתפה בהפגנות "שלום עכשיו", למען הסכמי השלום ובעצרות הזיכרון ליצחק רבין ז"ל . בימים וחודשים אלו, היא מפגינה במחלף של יגור וגם נוסעת בכל מוצ"ש להפגין בבלפור. היא מאמינה בשיח ישיר. כשמדברים איתה אי אפשר להתעלם שהיא באמת אדם שמתרחק מהאלימות, הפושטת בארץ כמו אש בשדה של קוצים. היא חלק מהיחד, אבל גם קול קצת אחר, עם גוון מאד אישי. על הההפגנות בבלפור היא אומרת:"אני נוסעת לבלפור, כי זה ה-מקום להביע בו את המחאה על המצב המסוכן לדמוקרטיה ולמדינה ככלל. המעון הרשמי של ראש הממשלה הוא הבית "שלנו", אנחנו מממנים אותו, הוא אינו אחוזה פרטית של אף אחד. המעון הוא סמל שלטון, לכן באים אליו אזרחים מודאגים, כדי להביע את מחאתם ודאגתם. יש שם אנרגיות חזקות של להט ואמונה שכולנו ביחד עשויים להביא את השינוי. האווירה חברית ומכילה את כל המארג של אוכלוסיית המדינה. יש מנעד של גילים מגיל אפס ועד מאה. המחאה הזו אינה אלימה כפי שמתארים אותה בכמה כלי תקשורת. יש שם צעירים ואנשים ששירתו כל חייהם את המדינה. כולם, מה שנקרא מלח הארץ. את המסר הזה חשוב לי להעביר. זאת לא רק הפגנה של אנשי שמאל. אני פוגשת שם גם אנשי ימין, חובשי כיפות סרוגות ושחורות, מגוון רחב של כל האוכלוסיה בישראל. המשותף לכולם, זו המטרה להחליף את הממשלה המושחתת הזו.
בצילומי הטלויזיה רואים התנגשויות עם המשטרה שמבטאים גם אלימות
המחאה הזאת מלכתחילה הגדירה את עצמה כלא-אלימה. אני באה מרחוק ורוצה לחזור בשלום. לא חותרת אף פעם למגע עם השוטרים וכוחות הביטחון ולא רוצה להיות בקטע של אלימות עם המשטרה או מפגינים, תומכי ביבי. המטרה שלי היא, להביע מחאה נגד הממשלה והעומד בראשה. יש לעתים התנגשויות אגרסיביות עם המשטרה בגלל התגובה הלא מידתית שלהם. זה קורה לרוב לקראת סוף ההפגנה, כשבכיכר נותרים מפגינים מעטים. בכל העימותים עם המשטרה, השוטרים הם תמיד אלה שיוצרים את הפרובוקציה, בצורות שונות. אני רואה את השוטרים נכנסים בטורים להפגנה עם מבט אטום בעיניים. זה בהחלט כואב לי. אין לי ספק שזה בא מגבוה. זו עוד סיבה להחליף את העומד בראשות הממשלה.
את אדם עם תודעה פוליטית מאד מגובשת כבר מגיל צעיר. כיצד את מסבירה את היעדרות הצעירים מההפגנות?
בבלפור ובתל-אביב הצעירים הם הרוב, נחושים, מודעים, ממוקדי מטרה ובעלי גישה חיובית של תיקון ואי-אלימות. אני תוהה כל הזמן ולא מצליחה להבין, איפה הצעירים שלנו. אני יודעת שזה צריך לבוא מבפנים, מתוכם. אני לא מתכוונת לשבת להם על הווריד. אם זה לא בא מיוזמתם אז לא. בהחלט חושבת שהגיע זמנם להתעורר. מזמינה כל מפגין צעיר ומבוגר לבוא ולהצטרף, כי המצב נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו. זה נוגע לאיכות החינוך, הבריאות, הביטחון האישי שלנו והרווחה. זה העתיד שלנו וגם שלהם, גם אם תהליכי ההרס של הדמוקרטיה פחות מורגשים בחיי "גן העדן הקטן" שלנו