מי שסוכתו נופלת

אירוח מפונים מחיפה בבית אחווה

אילנה שטנגל: ביום חמישי בצהרים התקבלה פנייה מהמזכירות לקלוט מפונים מחיפה. אמרנו שכן, ואז התקשרו אלינו ממתנ"ס "בת גלים”, שאסף מפונים ממקבץ דיור (הוסטל עולים מעל גיל פנסיה, בודדים בדרך כלל) ברוממה. הגיעו ארבעה אנשים מבוגרים, שתי נשים: סטלה ורחל, ושני גברים, שניהם בשם דוד. הכנו להם ארבעה חדרים בקומה העליונה. עין-יה זך הוקפצה באמצע הלילה והביאה מצעים ומגבות מעודפי המחסן. יעקב זך בא והתקין את הטלוויזיות. אילי כספי ושי עוגן פתחו את הכלבו לספק מברשות שיניים, שמפו.
שניים כבר עזבו ועברו להתגורר אצל קרובי משפחה. סטלה נשארה, כי בעלה אושפז עקב שאיפת עשן. אתמול השתחרר ונקלט אצלנו. שניהם ודוד לטמן יישארו אצלנו עד התקנת ההוסטל מחדש למגורים בסוף השבוע הזה, או תחילת השבוע הבא.
חוץ מהם קלטנו רעיה ובת של אחד הדיירים בבית אחווה הגרות ברוממה. הן הגיעו ביום חמישי בצהרים, ישר מתוך הלהבות. זה היה המקום הראשון שעלה בראשן לברוח אליו. בסוף נשארו אצלנו עד יום ראשון וחזרו הביתה.
סיפור נוסף הוא זה של מרינה, אחת העובדות בבית, שגרה בחיפה ולא ידעה איך לחזור הביתה בלילה של יום חמישי. סידרנו לה מיטה וציוד בסיסי והיא נשארה ללון אצלנו.
בכל המקרים הללו לא ביקשנו כסף או תמורה עבור הסיוע שהגשנו.

יום חמישי היה פה יום קרב. אנשים הגיעו רק עם הבגדים שעליהם, בוכים ונסערים. הם היו נורא לחוצים. ישבנו איתם שעות ארוכות והסתכלנו בטלוויזיה. הכנו להם ארוחת ערב חמה. לא כולם היו במצב רוח לאכול. היה ערב עצוב, עם חורבן כבד באוויר.
הצוות יצא בתחושה טובה שעשינו משהו, שהושטנו יד למי שהיה במצוקה מאוד גדולה, חיבקנו, הקשבנו, עטפנו את המפונים בכפפות של יחס, ויצאנו בהרגשה מאוד טובה.

סיפורו של דוד לטמן, אחד המפונים: אני בן 69, עליתי ממוסקבה בשנת 1990 בגיל 43. אני מתגורר עם אמי, זינה, בת 93, ב"מקבץ הדיור" ברוממה. במשך השריפה הסתכלנו בחדשות ואמרנו "יהיה בסדר". ביום חמישי אחר הצהרים, עם כל האש והעשן מסביב, כבר ממש היה קשה לנשום, 15 מטרים מהבניין שלנו נשרף עץ גבוה, בגובה של הקומה שלנו, הקומה החמישית. החלטתי לקחת את אמא ולברוח. ירדנו ברגל חמש קומות, לאט ובזהירות. המעלית כבר לא עבדה. התקבצנו עם עוד אנשים בסופרמרקט ברחוב ליד הבית. חיכינו שעה בפנים. לא היה לאן לנסוע. אוטובוסים הפסיקו לעבוד, מכוניות סביב עלו באש. אחרי שעה הגיע רכב אזרחי שלקח אותנו ועוד אנשים לאולם הספורט ברוממה. שם היינו עשרים דקות. מגן דוד בדקו אותנו ופינו אותנו להמשך טיפול נשימתי בבית החולים רמב"ם. כשסיימנו את הטיפול ברמב"ם, אספה את אמא אליה הביתה אחותי שגרה בקרית אליעזר. אני נסעתי מרמב"ם למרכז פינוי. שם הייתי חצי שעה עד שהודיעו שיש מקום פנוי בקיבוץ יגור. מילואימניק הסיע אותי ועוד אשה ליגור. בשמונה בערב הגענו ליגור. התקבלנו על ידי הצוות של הבית,. אכלנו ארוחת ערב, התקלחתי והלכתי לישון. מיום חמישי ועד יום ראשון לבשתי אותם בגדים. ביום ראשון חזרתי לבניין שלי. הבניין ניזוק מאוד מבחוץ, כך שאי אפשר לחזור להתגורר בו עד שישופץ, אבל תכולת הדירות לא נפגעה. לקחתי מה שהייתי צריך דחוף וחזרתי ליגור. אני לא פוחד שייגנבו לי דברים, כי הבניין סגור על ידי המשטרה. חוץ מהביקור בבית נסעתי גם פעם אחת לביקור רופא.
בינתיים התרגלתי להיות כאן. אני אמנם מחכה שתוך יום יומיים יסיימו להכשיר את הבית שלנו, כדי שאוכל לחזור הביתה, אבל גם פה בסדר גמור. רוב היום אני בחדר. מדי פעם יוצא קצת להסתובב.
מה שעזר לי להתמודד עם המצב היה הזיכרון מלפני 40 שנה. הייתי בחור צעיר בן 27 משוחרר משירות צבאי בצבא הרוסי. היו אז שריפות גדולות ליד מוסקבה, וגייסו אותי למילואים לעזור בכיבוי השריפות. מאז אני נזהר מאוד מאש, אבל לא מפחד.
תודה לכל הצוות, זה כל מה שאני רוצה להגיד. תודה ענקית! כל מה שאני מבקש ישר דואגים לי ונותנים. אני רק רוצה להגיד תודה. זה הכול.