שולה (שולמית רביב) ז"ל

שולה רביב ז"ל

17.3.1932 –  12.7.2017

ט אדר תרצ"ב – יח תמוז תשעז

שולמית (שולה) רביב נולדה בחורף, ביום 17.3.1932  במושבה הרצליה, בת לאריה ליב אייזיקוביץ ופרומה לבית גרענק. אחות צעירה לחיימקה.  המשפחה התגוררה בצריף מוקף גדר שאבא בנה. היה היתה רפת קטנה, לול, גינת ירקות ועצי פרי. בית "עני-עשיר", מקושט ונקי מאוד. "הדלתות היו תמיד פתוחות". זיכרונותיה משנות הילדות מלאים סיפורים, תמונות, ובעיקר שמות של אנשים. השמות מובילים לפינות במושבה, לאירועים מרגשים מבית הספר, ולזמני רוך ואהבה עם חיימקה וההורים. שנים לא קלות, כלכלית, משפחתית, ובריאותית, עם חלומות ראשונים על קריירה של גננות. לימודי הגננות עלו 2 לירות לחודש, אבל הכסף הזה היה מיועד ללימודים של חיימקה, שעד אז טיפל ודאג. כשראו פרומה ואריה שלא יצליחו להגשים את חלומותיה של שולה בהרצליה שלחו אותה לחברת נוער בכינרת. הזיכרון החזק ביותר מיום עזיבת הבית היה כשירדה מהאוטובוס, אחרי נסיעת שעות ארוכות, וראתה פתאום את הכינרת במלוא הדרה. פעמיים בשנה היתה נוסעת לבקר את ההורים בהרצליה. בכינרת, בדיר, ובקבוצת הנוער, היו שנותיה היפות ביותר. שם גם התחילה לאסוף את מעגל החברים האין סופי, שרק גדל עם השנים, ולא איבד אף אחד. בליל ההצבעה באום נרדמה, וכשהעירו אותה הכריזה, "הלכתי לישון במנדט, וקמתי במדינה!" מיד אחרי זה, זייפה את הגיל, כמו כולם, והתגייסה לפלמ"ח, חוילה ברמת הכובש, והגיעה לגדוד השישי, ללטרון. אחרי המלחמה פורק הפלמח וכל ה"הכשרה המגוייסת" המשיכה יחד להקמת מלכיה. במלכיה למדה בקורס חובשות ועבדה במרפאה ובמטבח. שנים רבות אחרי זה, כשגדי התחיל להופיע, נזכרה שגם היתה בועדת תרבות.

למי שגדל עם החום והחן, והשפע, של גוטיק ויחיאל, קלמן ונחמה, רמון ואראלה, רבקהלה ופרול וכל שאר גיבורי מלכיה, לא נקלט כמה מפרך וקר היה שם על ההר,  בקור, בצריפים, בצנע, ב"שינלים" של הצבא האנגלי אם היו. היה קשה אבל מלא שמחה והתלהבות. היה בלתי נשכח. בתחילת שנות החמישים הגיעה למלכיה העזרה מיגור, עם יצחק מינץ. יצחק היה ראוי ונערץ ומזכיר, ולקח את שולה איתו ליגור. במקומו היגיע למלכיה דניק. רכסי הגליל העליון התחלפו ברכס הכרמל שהוליד, שנים רבות אחר כך, אחרי שיצחק ודניק הלכו, את המשפט, "עדיף שאני אסתכל על הכרמל מלמטה מאשר שהוא יביט עלי מלמעלה".

ביגור נולדו יהודה וציפי, ויצחק נפטר. היה קשה, ולבד ומפחיד מאוד ומדכא. היו חברים מיגור שעזרו, והיה גם זיידה מעין החורש, מהצד של גולדה, שעמד לצידה, שלא שכחה אף פעם. שולה התחזקה, יצאה לקורס לאחיות עם מינה, וביגור, זיהתה את הבן של פירה רוטמן כפיתרון, והתחתנה עם דניק, ההוא ממלכיה. משפחת רוטמן היתה משפחה גדולה, שוב היתה שולה אשת מזכיר, איש תנועה ומפלגה, והמגזר הערבי והדרוזי, ומחנה אלון, ומחנה רבין. הוא בדרכים והיא איתו. הוא בחדרי האורחים, והיא במטבח עם הנשים, מייעצת, עוזרת, מדריכה. הוא בערבית רהוטה, והיא בערבית מדוברת. בדרך נולדו גם גדי ומיכל, נשתל עץ האבוקדו, הצטרף צביקה. השנים הארוכות והטובות עם דניק הולידו יוזמות יגוריות כמו "יום הותיק", "ספר המתכונים היגורי" ופתיחת "הסליק" ומפגשי משפחה וחברים. המשפחה הגדולה עם יורם ונירה, ושלמה, ופירה ודוד, נפגשה כל יום שישי, אצל  פירה ב 4 ואחכ אצל דניק ושולה ב 8. כשיהודה התחתן חגגו שלושה ערבים:  לקיבוץ, למשפחה, ולחברים, כשציפי ושמי התחתנו, גם. בצניעות ובשפע, בפשטות וברוחב לב, שולה אמרה "הצרות באות מעצמן, שמחות צריך לארגן". אמרה ועשתה, דגים לכל הקיבוץ, גם בפסח, גם בראש השנה.

והשמחות באמת היגיעו מהר והנכדים, 12 במספר גם. כשהכל היה מוכן לפנסיה, דניק חלה. שנה שלמה ליוותה שולה את דניק, וכשנפרדה ממנו חזרה לצייר, לנסוע, לצאת להליכות, לשחות, לראות תערוכות, לגנן את בית הקברות ביגור, לרקוד אצל אסתרקה וחיים, לשמוע קונצרטים, להכין ריבות ולחלק לכל העולם, לבשל מרק למשפחות אבלות, ללמוד ב"דורות", לקרוא, לארח, ולהגיע לאירועי "הכינרתים" ובוגרי מלכיה והפלמ"ח. בתוך כל זה יצרה קשר מיוחד עם עלמה איה ויינון  ולא החסירה הזדמנות לחתוך סלט ירקות ולנסוע את כל הקיבוץ בקלנועית כדי להביא לגדי ומיכל, שידעו "שהבטן היא לא פח אשפה ושצריך לגמור את הסלט".

המפגש הראשון עם הסרטן הסתיים בניצחון ובתערוכת ציורים שנקראה "גיבורה שלנו", אחריו באו 7 שנים טובות. בשנים האלו היגיעה לשיאה האהבה והערכה אליה מצד בני המשפחה וחברי יגור. עשרות השנים בהן שירתה את הציבור כאחות, כעובדת סוציאלית, ובעיקר כבן אדם החזירו לה אהבה. מחנה שלם של מי שנגעה בהם לאורך הדרך, בדאגה, בחמלה, בפשטות, בהומור, במסירות, ובאהבה, וסתם התעניינות של אדם באדם, מלווה אותה היום לשלום.

עד ימיה האחרונים אמרת לנו שולה, "יגור היא מקום שטוב לחיות בו, מקום עם הרבה חמלה".  יגור מחזירה לך היום אהבה ומקבלת אותך סופית, לאדמתה. היי שלום ונוחי בשלום.

 

אמאל'ה שלנו

הצעתי לך לפני כחודשיים שאכתוב לך הספד ואקריא לך אותו כי מה פתאום שאני אדבר בשבחך ואת לא תשמעי זאת, הרי זה היה מוטו אצלנו לציין את הטוב ולשמוח כמה שרק ניתן.

ביקשת שהלוויה שלך תהיה קצרה ושלא נעייף את האנשים. את אדם שנתן את כל חייו לקהילה ועכשיו זה הרגע שלנו להגיד לך תודה ושבשבילך נעמוד עוד קצת כי את ראויה לכך .

עברו עלינו ארבעה חודשים קשים מנשוא, בתקופה הזאת התחדדו קווי אופייך, היכולת שלך לסבול בשקט וגבורה, צניעותך , הרצון שלך לסייע ולא להטריד, להתגבר ולא לוותר ועם כל זאת ידעת מה את רוצה ומה לא ומה הם הקווים האדומים שלך.

עניין המשפחתיות היה בדמך, דברת על כמה זה חשוב וגם הדגמת לנו הלכה למעשה בדוגמה אישית.

בזכות הקשרים שטיפחת ושמרת עם חבריך מהתקופות השונות ,יש לנו את מעגל חבריך שעם השנים נהיו מבחינתנו למשפחה שנייה משמעותית ואהובה. הבוקר כשפתחתי את ספר הטלפונים שלך מצאתי רשימות מסודרות למי להתקשר בחגים כל קבוצה על פי דתה.

הייתה לך חכמת חיים , סקרנות ורצון ללמוד . חייך היו מלאים ביצירה ועשייה שהשתלבו עם הגידול שלנו ושל ילדינו שהם נכדיך, תמיד ידענו שאת שם בשבילינו בכל שעה ולכל דבר.

אי אפשר להשלים עם פרידה ואף פעם זה לא הזמן ותמיד רוצים עוד אך ,עם כל זאת השארת חותם משמעותי בכל אחד מאיתנו. מה יהיה עכשיו עם הבית ליד הואדי ועצי הפרי של סבא אריה?

אמא שלנו אהובה ויקרה

רוצים לשלוח לך חיבוק אוהב ולקוות שאת בטוב שחם לך ושאת עטופה באהבה.

אוהבים