יש עתיד / זאביק לב

האם השינוי יביא להרס כל מה שאבותינו בנו ב – 90 שנה?
שאלה טובה. האם באמת כל שינוי של מה שנבנה לפניו הוא הרס (למשל, הבעיטה של אזרחי מדינות אירופה בקומוניזם הסובייטי)? ומה עם שינוי שמתקן עוולות (הזרמים הרפורמים והחילונים ביהדות)? שמביא צמיחה (המהפכה המדעית)? שסתם מחדש ומכניס עניין (הכדורסל המרתק של גולדן סטייט)? רוצה לומר, השינוי משנה, אבל תוצאות השינוי ופירושן כבר תלויות בעין הצופה. למשל באחת המהדורות הראשונות של תקנון הקבוץ, בסעיף על מקרה של פירוק הקבוץ לא עלינו, קבע התקנון שבמקרה כזה רכוש הקבוץ לא יחולק לחברים אלא יועבר בשלמותו ל"ניר שיתופי" – איזו עמותה לגלגול כספים של הקיבוצים והמושבים. ברור שצריך לשנות סעיף כזה (כפי שאמנם נעשה כבר).

בכלל, בתקנון הקיים כובד המשקל במשוואה "חברים" מול "קבוץ" נוטה בבירור לצד ה"קבוץ". נציין שהאדם הוא לא רק תבנית נוף מולדתו, אלא גם תבנית תקופתו. התקנון המקורי נכתב בעידן בו האירגון – התנועה, המפלגה, המדינה – קיבל העדפה ברורה על זכויות הפרט. אבותינו פעלו בתום לב ובאמונה לקידום האידיאולוגיה בה דגלו אז, וכבודם נשמר במקומו. השינוי עליו נצביע מחר לא בא איפוא להרוס אלא לאזן יותר את המשוואה של "חברים" מול "קבוץ". להתאימה לרוח תקופתנו, כך שלחבר יהיו יותר דרגות חופש בבחירות שהוא יכול לעשות בפרנסתו ובניהול ענייני משפחתו .

אם כל כך רע, אז למה כל כך טוב?
נכון מאד. למקרא הקטע הקודם עלול להתקבל הרושם שהחברים ביגור מסתובבים קודרים ושחוחי כתפיים. וכמובן שזה ממש איננו המצב. הסבר אחד הוא השמרנות והקושי שבקידום השינוי. מעבר לכך נראה שלחיי שיתוף יש ערך מוסף שקשה לכמת אותו, אבל הוא תורם הרבה לשביעות רצון ולהשלמה עם הקשיים המתלווים לחיים כאלו. עשיתי פעם משאל קטן בין חברי הסגל במקום עבודתי בטכניון. רובם היו בתנועות נוער וכו' והם מכירים ומודעים לחיים בקבוץ. שאלתי אותם בפשטות האם יש תנאים בהם ישקלו הצטרפות לקבוץ. ובכן, אף אחד לא היה מצטרף לקבוץ הישן במתכונתו הישנה, השיתופית. אבל רבים מהם אמנם עמדו עדיין על קיום חיים של עצמאות ואי-תלות בקולקטיב בפרנסה ובקבלת החלטות, אך היו בהחלט שוקלים הצטרפות לקבוץ מתחדש, כולל העברת חלק ניכר מהמשכורת לקיבוץ ושיתוף משמעותי אחר.

המיטב שבשיתוף תואר יפה ע'י יעל ס"ט-רשף ברשימתה בדפי יגור האחרונים (14.7), וגם אנשים מחוץ לנו יודעים להעריך יתרונות אלו. הצגת השינוי כסופו של רעיון השיתוף מטעה, וחבל. כשמשווים את חוברת השינוי לשיתוף הטוטלי של הקבוץ הישן יש בכך לכאורה משום הקטנת הרעיון. אבל לאנשים שבאים מהעולם הבלתי שיתופי בעליל שמחוצה לנו, גם השיתוף המופחת הוא עלייה ענקית ברמת השיתוף שהם רגילים לה. בספר האגדה מסופר על אדם שהלך בשביל יפה ביער והותקף ע'י שודדים. אמר להם קחו את כל כספי אבל אנא, אל תספרו ששדדתם אותי. שאלו מדוע וענה להם – אם ישמעו אנשים על כך יפסיקו ללכת בשביל הזה. הבה נשאיר את שביל השיתוף פתוח ומזמין גם אחרי השינוי.

מה הן שתי המילים הקשות ביותר בעברית?
עוד שאלה מעניינת שוודאי יש לה יותר מתשובה אחת. אחת מהן אותה שמעתי פעם באסיפה ביגור מציעה את הצמד הזה:
1. להתחיל. 2. להמשיך.

כל ההתחלות קשות, אבל בהתחלה יש גם את האתגר, גם את החידוש, וגם את הסיפוק שבהצלחה. ההמשכיות היא מונוטונית, ללא ריגושים, עוד מאותו הדבר. השינוי המוצע הוא בעצם גם וגם. יש בו את הבטחון של ההמשכיות של מה שהיה עד עכשיו, איננו דרמטי והוא רך ונתמך ע'י הקבוץ ככלל וע'י רוב החברים כפרטים. ובמקביל יש בו את הארומה של משהו חדש ואחר, ואת האתגר לעמוד במשימה ולהצליח בה. יגור הוא קבוץ חזק מנטלית עם אנשים מוכשרים וטובים ולא בכדי הוא אחד הקבוצים המוערכים ביותר בתנועה הקבוצית. הבה נחליט להרים יחד את הפרוייקט, ותראו שבסוף הפועל יגור תשוב ותרים את הגביע!..