שלושה סיפורי עלייה טריים מאולפן דצמבר 2016, עם מילון אישי קצר לפסח
לצאת ממצרים זה כשפתאום מתייחסים אליך – סיפורו של סאבה דימשיץ
סאבה, בן 19, מחארקוב (אוקראינה), כיתה ג' באולפן. האבא וארבע אחיות חיים היום בבת ים. אמא ואחות גדולה נשואה חיים בחארקוב. סבא אחד גר בחארקוב, סבתא – בברדיאנסק לחוף ים אזוב ([רוסית: Азо́вское мо́ре], ים רדוד שלוחה צפונית של הים השחור). עלה לארץ בנובמבר 2016. התחביב העיקרי – לימוד שפות. בפסח יהיה בביקור משפחתי ראשון באוקראינה מאז העלייה. הראיון התקיים ברובו באנגלית.
נולדתי בחארקוב וגדלתי עם אמי אירנה ואחותי מרגריטה הגדולה ממני ב-7 שנים. בגלל בעיות משפחתיות וכלכליות עברנו הרבה. בגיל 6 עברנו לקייב, בגיל 9 עברנו לברדיאנסק, בגיל 13 חזרנו לחארקוב. האם, עיתונאית במגזינים אינטרנטיים דוברי רוסית, עוסקת בעיקר בכיסוי המלחמה באוקראינה. המצב הכלכלי תמיד היה קשה. לא הייתי רעב אף פעם, אבל היו ימים שאכלתי רק אורז בשלוש ארוחות. היחסים בבית היו טובים, אבל את החיים האישיים שלי מבית הספר שמרתי לעצמי.
תמיד אהבתי לצייר. כשהייתי ילד אהבתי את בית הספר, אבל התיכון בחארקוב היה גרוע מבחינת יחס המורים, האווירה ורמת התלמידים. הייתי די בודד שם בשנים האלה, שבין גיל שלוש-עשרה וחמש-עשרה. הכול השתנה, כאשר בגיל 16 חליתי במחלת כליות ואושפזתי בבית חולים כמה חודשים. שם, בפעם הראשונה, הייתי מוקף באנשים טובים שגרמו לי להיפתח ולהתקשר. שם גם למדתי אנגלית. אחרי שהשתחררתי מבית החולים הרופאים אמרו שאני צריך להישאר בבית, כדי לא לקבל מחלות וזיהומים. זה היה בסתיו. כשנגמר החורף, במאי, התחלתי לצאת מהבית לבילויים ולקורסים, אבל לא לבית הספר. התחלתי גם לעשות עבודות קצרות ומזדמנות, כשאני שומר מרחק ממקומות הומי אדם ומתחבורה ציבורית. הפעם הראשונה שיצאתי ממש מהבית היתה בגיל 17, בהמלצת הרופאים למחנה קיץ של הממשלה לא רחוק מחארקוב. לא יכולנו לשלם, והצלחנו להיכנס בגלל צירוף מקרים מוצלח וביטולים של ילדים אחרים. שם הייתי הייתי מאושר, אולי בפעם הראשונה. האווירה היתה מאוד ידידותית ונעימה. הייתי יותר גדול מרוב הילדים. לא עשינו הרבה. התוכנית לא היתה ממש עמוסה וכללה הרבה זמן פנוי. אחרי המחנה השתעממתי עוד כמה חודשים בבית. היה כל כך משעמם שהחלטתי לחזור לבית ספר, שנה וחצי אחרי שחליתי. היה לי חשוב לדעת אם הנערים ראו אצלי שינוי אחרי שנה וחצי שנעדרתי, ו… כן, מסתבר שחזרתי הרבה יותר בוגר וחברותי. ועדיין, התופעות של ההסתגרות וההתנתקות מהאנשים סביבי חזרו, אבל הפעם הבנתי שזה לא בגללי, אלא בגלל הסביבה הלא טובה בבית הספר. אחרי חצי שנה סיימתי את בית הספר בהצלחה! הרמה היתה כל כך נמוכה, שהיעדרות של שנה וחצי לא ממש פגעה בי והצלחתי, איכשהו, עם הרבה תושייה לסיים עם תעודה סבירה. זמן קצר אחר כך, אבא, גינאדי, שבאוקראינה היה איש עסקים, ובארץ עובד כנהג משאית, עלה לארץ עם אשתו השנייה יוליה, צ'לנית, וארבעת הבנות, תמרה (10), סשה (8), רימה (4) וקטיה (3). הייתי מוכן לעלות אז, אבל אבא ביקש ממני לחכות עד שהכול בארץ יסתדר ויתארגן, כדי שאוכל לגור אצלו. וזה לקח שנה! היה לי המון זמן פנוי. התחלתי ללמוד באולפן לעברית בחארקוב, והבנתי שאני לא צריך לחכות לאבא. הלכתי ל״מרכז תרבות ישראלית״ ושם המליצו לי לבקר בארץ בתוכנית ״מסע״ של הסוכנות היהודית, 4 חודשים באורנים. היה מדהים. אחרי התוכנית עברתי להתגורר עם אבא בבת ים חודש וחצי. האיחוד בינינו אחרי כל כך הרבה שנים היה מוצלח. אני בייבי סיטר מעולה לילדות, אז היה בסדר, ואז הגעתי ליגור.
אבא יהודי, תמיד ידעתי שאני יהודי, אבל לא היתה לזה שום משמעות. לא היה שום דבר יהודי בבית או בחיים. אף אחד מסביבי לא ידע. זה לא היה סוד, אלא פרט חסר משמעות שלא עסקתי בו בכלל. בגיל 16 קיבלנו עזרה כספית מהסוכנות בגלל המחלה. אמא שלי הבינה שאולי שם תבוא הישועה, והתחלתי לקחת קורסים באנגלית והשתתפתי בפעילות חברתית במסגרות של הסוכנות היהודית. ואז התחלתי גם לחשוב על עלייה והצטרפתי לאולפן. האולפן היה בסדר, אבל עדיין לא היתה לי מוטיבציה וההישגים היו בהתאם. החלטתי לבוא לארץ בגלל המצב הכלכלי והפוליטי באוקראינה. היה ברור שהחיים כאן יותר טובים, שיש הרבה יותר הזדמנויות ולימודים, וגם … רציתי לנסוע.
אי אפשר להשוות בין האולפן פה לחארקוב. קודם כל, המורות כאן דוברות עברית! המתודולוגיה די דומה, אבל היום אני מלא מוטיבציה ויש לי שלושה ימים בשבוע לתרגל את העברית בעבודה במכבסה, שהיא לכשעצמה מהנה וכייפית, בגלל שהאנשים טובים ונחמדים. אחרי האולפן אתגייס לצבא, כנראה להיות ג'ובניק. קודם כל אני חייב, אבל זאת גם דרך טובה להצטרף לחברה הישראלית ולרכוש חברים וקשרים.
אחרי הצבא אני רוצה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה, כדי שאוכל לגלות תרופות, אולי אפילו עבור אותה מחלות כליות (בחיוך) שהצילה אותי. אני ממש אסיר תודה שחליתי. היום אני בריא, תודה לאל.
מילון פסח 2017 בשבילי
פסח – חגיגה, מסיבה (מעולם לא הייתי ב״סדר״).
הגדה – ספר עתיק.
מצה – המצה הראשונה שאכלתי לפני שלוש שנים, כשהגעתי למרכז לתרבות ישראלית בחרקוב ואמרו לי: ״חכה פה רבע שעה לתחילת השיעור, תאכל מצה בינתיים״.
אביב – הטבע נולד מחדש, כמו באוקראינה, אחרי חודשים בלי שמש.
יציאת מצרים שלי – אני רוצה להכיר ולהיות חלק מהתרבות היהודית, אפילו שאני אתאיסט.
מה נשתנה הלילה הזה – גם השנה אהיה באוקראינה בפסח, אבל הפעם, אהיה שם כישראלי.
לצאת ממצרים – זה להבין מה הכיוון שלך, ולאן החיים שלך זורמים – סיפורו של בן רנקושינסקי
בן, בגיל 29, לומד בכיתה ג' באולפן. נולד וגדל בטורונטו, קנדה. סיים לימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב. או-טו-טו מתחיל סטאז׳. אח צעיר, אדם (27) חי בטורונטו מתכנן עלייה בקיץ הקרוב עם אשתו ובתו. אחות נשואה עם בת אחת, נטלי, בת 32 גם היא בטורונטו.
תחביב: הדפסים בתלת מימד. בפסח יהיה באמסטרדם עם חבר, לרגל כנס רופאים. יסבו ב״סדר״ של הסטודנטים היהודיים באוניברסיטה. משפחה קרובה בארץ: האח של סבתא גר בנתניה, הילדים שלו גרים בירושלים, קיסריה ונתניה. בן דוד של אבא גר ביבנה עם אשה וילדים. ביקורים קודמים בארץ: ״כשהייתי תינוק, בבר מצווה, בפרויקט ״תגלית״ בגיל 21, וחמש השנים בבית ספר לרפואה בתל אביב״. הראיון התקיים באנגלית.
גדלתי בטורונטו. אבא מוטי נולד בארץ ועבר לקנדה בגיל 11. אמא, גרייס, מורה, נולדה בקנדה. עלתה לארץ בגיל 3 וחזרה לקנדה בגיל עשר. נפגשו בכיתת אנגלית לילדי מהגרים, והפכו לזוג בגיל 17. בית יהודי, שומרי שבת וכשרות, בלי כיפה. בית הכנסת הקרוב, של חב״ד, גם הוא די רחוק. הגיעו לתפילות בשבת מדי פעם. בן פחות דתי מהם, לא מאמין, למד בבית ספר רגיל. אחרי הבית ספר למד עברית, חגים ומסורת בשיעורי ערב בבית הכנסת של חב״ד. בסך הכול, מסלול ילדות ונעורים רגיל למדי למשפחת יהודיות בטורונטו.
סיימתי תיכון בטורונטו והמשכתי לאוניברסיטת ״יורק״ בעיר, לתואר ראשון בביולגיה. בזמן הלימודים עבדתי במסגרות יהודיות לילדים עם צרכים מיוחדים, כולל קבוצת הבאולינג. בשנה שלא למדתי, בין תואר ראשון ושני, עבדתי בתחום הזה במשרה מלאה, כולל ניהול מחנה קיץ יהודי לילדים עם צרכים מיוחדים.
הציונים שלי לא הספיקו כדי שאתקבל ללימודי רפואה בקנדה. ניסיתי בעוד כמה מקומות, כולל באוניברסיטת תל אביב. לאחרונה התקבלתי. הלימודים מכשירים אותך להיות רופא בארה״ב. מוכרים בארץ, בקנדה לא.
הגעתי לארץ בוויזה של סטודנט ושכרתי דירה בתל אביב. תוכנית הלימודים היתה כולה באנגלית. מפרכת! הוויזה אסרה עלי לעבוד. המימון היה מהלוואות שלקחתי בעצמי, מהחסכונות שלי מהשנים שעבדתי קודם, ומעזרה של ההורים. שלוש וחצי שנים לומדים בקמפוס וגם ב״איכילוב״, ב״אסף הרופא״, ב״שניידר״ וב״בילינסון״. הלימודים קשים מאוד. הרופאים נהדרים ומקסימים, ״ספרים מהלכים״ שתמיד שמחים ללמד. המבחנים קשים ומתישים, אפילו אלה שבעל-פה. בתוך השגרה המפרכת הזאת היה בקבוצת התלמידים גיבוש חברתי. טיילנו יחד, בילינו יחד בתל אביב, והזמנו אחד את השני לארוחות שבת. לא רק למדנו. אחר כך הגיע פרק הלימודים בארה״ב, היכרות עם בתי חולים בניו יורק, בשיקגו, בניו מקסיקו, ובוושינגטון, חודש בכל מקום. זה היה הקטע הכי קשה. בשלב הזה החלטתי לעלות.
התקופה בארה״ב, במובן מסוים, הפילה לי את האסימון, שישראל היא הבית ולא ארה״ב. קנדה תמיד מחכה לי, אבל בישראל אני יכול להתחיל לעבוד מחר, ובקנדה אזדקק לעוד הרבה שלבים בדרך. כמו שאוניברסיטת תל אביב קיבלה אותי מיד, חמש שנים קודם לכן, גם עתה ראיתי בזה סימן שהכיוון של החיים שלי הוא לישראל. איכשהו ככה יצא שהחיים זרמו לכאן, לפני הלימודים וגם עכשיו. זה לא אומר שהכול פשוט. אחרי הסטאז׳ שייקח שנה, אצטרך לשרת בצה״ל 18 חודשים. לא שזה קל בגילי (מגייסים רופאים עד גיל 33), אבל מבחינתי זאת גם הזדמנות להתחיל לעבוד, כרופא וזה גם מוכר כ״התמחות״, אז זה לא נורא.
מתי תכלס עשית עלייה? ב-28 בדצמבר. במאי 2016 סיימתי את הלימודים. נסעתי לקנדה לעבוד במחקר על ניתוחים רובוטיים בבתי חולים, כדי לחסוך. אחרי חצי שנה שעבדתי וחסכתי, נרשמתי בקונסוליה הישראלית בטורונטו כ״תושב חוזר״ (בגלל שההורים ישראלים) קיבלתי תעודת זהות ופספורט ישראלי. כדי לרפד כמה שאפשר את העלייה, נעזרתי בארגון ״נפש בנפש״, הסוכנות, ומשרד הקליטה לקבל את כל מה שמגיע לי בתור עולה חדש.
הגעתי לאולפן ביגור, כי זה זול יחסית וגם הדרך הטובה ללמוד עברית, אפילו שהיתה לי עברית בסיסית. היום אני במצב הרבה יותר טוב. אני עובד במשק החי. מת על החיות ואוהב את תומר (פיילר). העדיפות הראשונה שלי היתה לעבוד בגנים או בבתי הילדים, אבל ארי שנער אמר שזה בעיה. התחלתי לעבוד במשק החי, ואחרי כמה שבועות ארי חזר ואמר שהסתדר בגן, אבל אני כבר הייתי מאושר במשק החי ולא רציתי לעזוב.
מה התוכנית לשנים הקרובות? מחכה לתוצאות ההגרלה לשיבוץ בסטאז׳, בודק כל יום באינטרנט. הייתי רוצה להגיע לרמב״ם. אחר כך צבא והתמחות ברפואת ילדים. הייתי רוצה לגור בתל אביב, אבל לא פשוט שאוכל להרשות לעצמי, חיפה היא אופציה טובה.
מילון פסח 2017 בשבילי
פסח – משפחה, ה״סדר״ אצלנו תמיד היה ענק וגדול.
הגדה – ההגדה העתיקה של סבתא-רבה מפולין, ששמורה אצלנו בבית.
יציאת מצרים – הסרט ״עשר המצוות״ עם צ'רלסטון הסטון. כל שנה בפסח אני צופה בו, כל ארבע השעות.
מצה – טעים ביום הראשון ומעצבן בשאר ימי החג.
אביב – יום ההולדת שלי.
חופש – סו״ש, זמן לעשות מה שבא לך.
יציאת מצרים שלי – לפני שנתיים, כשעשיתי את ההשלמות בבתי חולים בארה״ב, הייתי ממש מדוכא, לצאת מזה ולחזור לפה ולהיות איפה שאני היום – זאת יציאת מצרים שלי.
מה נשתנה הלילה הזה – השנה אהיה באמסטרדם. לפני שנה הייתי בנתניה עם המשפחה (״הסדר״ בנתניה מאוד דומה לזה בטורונטו ״סדר״ זה ״סדר״, משפחה זה משפחה). השנה יהיה חופש מסוג אחר, צעיר וחופשי, בלי משפחה על הראש.
לצאת ממצרים זה כשפתאום נפתחות הזדמנויות לחיים חדשים – סיפורה של טטיאנה רומנוב
בת 24, מויטבסק (בלרוס), כיתה ב' באולפן, מורה לגרמנית. נשואה לדימה, מהנדס (גם הוא נמצא באולפן ביגור). סיימה לימודי אנגלית וגרמנית באוניברסיטה בויטבסק. בפסח יהיו אצל סבתא של דימה באשקלון. הראיון התקיים בעברית ובאנגלית.
נולדתי בויטבסק. אבא נפטר בגיל שנה והקשר עם האם נפסק בגיל עשר. גדלתי אצל הדודה נטאליה והדוד אנדריי. לפני 6 שנים נולד להם בן, טימופי. כמו אח קטן בשבילי. אני ודימה מכירים מגיל 7. גדלנו באותו רחוב. לפני 4 שנים התחלנו לצאת ולפני שנתיים התחתנו. לפני החתונה הוא סיפר לי שהוא יהודי. הוא היהודי הראשון שפגשתי בעצם. חצי שנה בערך אחרי החתונה התחלנו לדבר על עלייה. בשבילי זאת היתה בשורה משמחת. פתאום נפתחו לי חיים חדשים והזדמנויות חדשות. העלייה התארגנה במהירות ובקלות, כי שני ההורים של דימה יהודים, והיו לו כבר סבתא ודודה בארץ.
ב-29 בדצמבר נחתנו בארץ והגענו ישר ליגור. אני עובדת ב״בית אחווה״ בהפעלה, בליווי ובשיחות עם הדיירים שדוברים רוסית. אני אוהבת את האולפן ואת המורה שלי דינה. כיף לנו ביגור, עם האנשים והטבע.
אנחנו מתכננים לעבור לאשקלון ולמצוא עבודה. פעם חשבתי להיות מורה לאנגלית, אבל היום זה פחות ברור. העברית שלי לא מספיק טובה עדיין וגם האנגלית לא.
מילון פסח 2017 בשבילי
חופש – לעשות מה שאתה רוצה כל עוד אתה לא פוגע בחופש של אנשים אחרים.
משפחה – החלום על משפחה נורמלית רגילה עם הורים וילדים, סבים וסבתות.
אביב – האביב בארץ זה כמו הקיץ בבלרוס, אני קצת דואגת מהקיץ שיבוא.
ישראל – סוג אחר של אנשים לעומת מה שהכרתי לפני שבאתי. ביום הראשון שלנו בארץ היינו צריכים להגיע לאשקלון. לא היה לנו מושג. התחלנו לשאול אנשים ברחוב, מחוסר ברירה. להפתעתנו קיבלנו המון עזרה, בסבלנות, ברצון טוב ובמאור פנים. זה הדבר היחיד שאני יכולה לדבר עליו עכשיו. בפולטיקה ובתרבות ישראלית אני לא מבינה, אבל האנשים שפגשתי היו טובים!