העדות של סבתא של אורלי זעירא

העדות של סבתא: מלכה בקון (מלה ורשבסקי לשעבר)

אורלי זעירא

כשהייתי בת 12 המורה הטילה עלינו לעשות עבודת שורשים. הלכתי לישון אצל סבתא עם רשמקול. היינו ערות כל הלילה. היא דיברה, אני הקשבתי והרשמקול עבד. מאז אותו לילה נשבעתי לספר את סיפור חייה בכל מקום אליו אלך.

כשחושבים על ילדה בת 6, חושבים על משחקים, ושמלות, וחברות, והורים מחבקים, ארבע קירות מוגנים ומיטה חמה בלילה. חושבים על חיוכים, שמחה, ביטחון.
כשסבתא שלי היתה בת 6, כל העולם, כפי שהיא הכירה, התחלף במציאות מטורפת ונוראית.

לסבתא היו 6 אחים גדולים, כולם בנים. היא נולדה כמתנה לאמא לאה, ששמרה בלב את השם מלה, עד שהגיעה הבת המיוחלת. סבתא מספרת שאחיה הגדול ישראל כבר היה נשוי עם שני ילדים כשהיא נולדה. ״נולדתי דודה. אמא חיכתה לי, רצתה בת, ובהריון השביעי אני הגעתי״.
משפחה יהודית דתית, בעיירה קטנה על גדות נהר הבוג, עם יחסי שכנים טובים, גם עם יהודים וגם עם פולנים, כולם חיו בשלום בין הפולנית לאידיש, בין המסחר לחקלאות, עד שהכל התנפץ.

בהתחלה, בשנת 1940, השתלטו הרוסים, והם היו טובים לתושבים. סבתא מספרת שבתור ילדה קטנה בת 6, החיילים פינקו אותה. זוכרת חייל אחד שהרים אותה על הידיים ושר לה שירים, אבל הפחד התחיל כבר אז. רוחות של אנטישמיות נשבו. השכנים הפולנים התרחקו מהיהודים, ואמא לא הסכימה שמלה הקטנה תצא החוצה לשחק כמו פעם. סבתא התחילה ללמוד בכיתה א׳ בצל המלחמה, בצל כיבוש הרוסים. לילה אחד, הגרמנים הפתיעו את הרוסים.

סבתא מספרת:
הגרמנים נכנסו בתחילת שנת 1941. אני זוכרת שקמנו בבוקר וראינו אש מארבעה כיוונים. אני זוכרת את הגרמנים הראשונים. הם הופיעו עם כובעי פלדה וצעקו – יודה איז איר? התחבאנו, כי שמענו שהם אכזריים. מקץ אותו יום של השתלטות, חזרנו הביתה למציאות חדשה תחת משטר הגרמנים, שממש לא היו אדיבים כמו הרוסים. הוכנסנו לגטו. כל החיים השתנו.

אבא היה מאוד חולה. לקחו אותו לבית חולים וחנקו אותו למוות שם עם עוד כמה יהודים חולים. אמא נפטרה חודשיים אחריו, היתה חולה והלב שלה נשבר בגלל אבא. אני זוכרת את עצמי, ילדה קטנה, מסתכלת על אמא שלי, שפינקה אותי כל חיי, שוכבת מתה על הרצפה עם שני נרות. עד היום הזיכרון הזה לא מרפה. נשארנו 6 אחים לבד בגטו.

כל יום לקחו גברים לעבודות כפייה והם לא חזרו. הרבה נשארו לבד. לא היה מה לאכול. לא היה מי שיבשל, והיינו חייבים לדאוג לעצמנו. אני הייתי קטנה ולא מחויבת ללבוש טלאי צהוב, אז הסתכנתי הכי הרבה. הייתי מאוד זריזה ועברתי מתחת לגדר בלי שאף אחד שם לב. קוטפת אפונה ותפוחי אדמה מהשדות סביב. מחביאה בשמלה גדולה ומביאה אוכל לכל האחים שלי.

אני זוכרת את החיים בגטו מלאי פחד. הגרמנים כל היום צרחו עלינו, וגם היודנראט. פחדתי משניהם. אני זוכרת שהיודנראט היו אכזריים, כי חשבו שכך יהיה להם סיכוי טוב יותר לשרוד. הם טעו.
בגטו דרשו מיסים כבדים, ולא היה לנו ממה לתת. לא יודעת מאיפה היה לי אומץ. הלכתי עם הפתק של המיסים, התייצבתי מול ראש העיר הגרמני. הוא היה גבוה ולא היה לו אף. הרמתי את הראש גבוה גבוה, חשבתי שאני הולכת ליפול מרוב שהסתכלתי למעלה, וביקשתי ממנו שיוותרו לנו על ה-50 הזלוטי שביקשו, כי לא היה לנו מאיפה לשלם. הוא היה יכול בקלות לירות בי, וזה מה שהם עשו לרוב, אבל באותו רגע כנראה התעוררה רחמנותו, והוא ויתר לנו על המיסים. כשחזרתי הביתה, אחי שמחה לא ידע אם להרביץ לי על הסיכון שלקחתי או לנשק אותי.

באוקטובר 1941 מישהו מעיירות שמעבר לבוג הגיע לגטו וסיפר סיפורים כל כך נוראיים שכולם חשבו שהוא משוגע. הוא סיפר שמוציאים את היהודים מהגטאות ומסיעים אותם למחנות ושם הורגים אותם. אף אחד לא האמין לו. חשבו שהוא לא שפוי. חבר אחר של שמחה היה שוטר. הוא הגיע אלינו יום אחד ואמר שאנחנו חייבים לברוח הלילה, כי מחר לוקחים את כל היהודים למחנות. אז הבנו שאנחנו חייבים לברוח מהגטו, אם אנחנו רוצים סיכוי להישאר בחיים. בלילה חצינו את הגדר ורצנו לכפר.

התחלקנו לשני חלקים – הכהים והבהירים. אחי שמחה היה כהה ולקח איתו את הרשל חיים, שגם הוא היה כהה. הם היו חייבים להסתתר, והערכנו שהם בעלי הסיכוי הנמוך ביותר להינצל. שמחה היה חייט וככה הוא ניצל. הוא הסתתר בשדות, הלך בין כפרי פולנים והציע לתפור להם בגדים.
אני והאחים הבהירים התפצלנו כל אחד לדרכו. החלטנו שעדיף כך, שאם יתפסו אחד לא יתפסו את השני, שלפחות מישהו ישאר בחיים. ואני בתור בת, שלא עברה ברית מילה, ילדה קטנה ובלונדינית, הייתי עם הסיכויים הטובים ביותר להישאר בחיים לבד.
״תארי לך, הייתי ילדה בת 7.5, ברחתי מהגטו לבד. היום לא הייתי עושה את זה״ כששאלתי איך היה לה אומץ, היא אמרה: ״לא היה לי, לא היתה לי ברירה״.
בבוקר, עוד לפני שהתפצלנו, שמענו יריות וצרחות מתוך הגטו, והבנו שלקחו את היהודים.

מאותו יום התחלתי לנדוד בין הכפרים, לבד. אחרי חודשיים של נדודים, התחיל לרדת שלג. לא הייתי לבושה לשלג. בקושי הלכתי. היו לי פצעים ברגליים וכינים. חיפשתי בתים להסתתר בהם.
הייתי עוברת בין בית לבית ומבקשת אוכל. היו כאלה שריחמו ונתנו לי, והיו כאלה שהיו מגרשים. ישנתי הרבה פעמים בשדה מתחת כיפת השמיים. ישנתי בין פרות, בין סוסים, בין חזירים, והיו לילות שריחמו עלי הפולנים ונתנו לי לישון בבית שלהם.

באותה תקופה הייתי פוגשת הרבה ילדים שהסתתרו. כל יום הייתי שומעת על עוד אחד שנהרג, ועוד אחד. הייתי קמה בבוקר ולא יודעת, אם היום אמות או אחיה. לא היה ערך לחיים בכלל. אני זוכרת סיפור על בחורה מהכפר שלנו, בת 18, שברחה מהגטו והגויים תפסו אותה ואנסו אותה, והיא פשוט חיכתה שיהרגו אותה, לא יכלה לסבול את החיים. היו הרבה שנשברו והפסיקו להסתתר, כדי שיהרגו אותם, כי הם לא יכלו לשאת את זה יותר. אחת השמועות שהגיעה אלי היתה שאחי גדליה נתפס על ידי הגרמנים. הם נתנו לו לברוח וירו בו בגב תוך כדי ריצה. הוא נשאר שם למות.

יום אחד הגעתי לחווה ונכנסתי למשפחה פולנית. פתאום שמענו פעמונים. פעמונים זה אומר שהגרמנים באים. בשלב הזה כבר ידעו שאם ימצאו יהודים בבתים של פולנים יוציאו אותם להורג. המשפחה מאד התרגשה ופחדה, לא ידעו מה לעשות איתי. בסוף הכניסו אותי לתוך סיר ענק של תפוחי אדמה, אני חטפתי כוויות איומות, ואחרי שהגרמנים הלכו, הם זרקו אותי לשלג. הם התנצלו ואמרו שהם לא יכולים יותר להסתכן, הם פוחדים על החיים שלהם.

שכבתי לבד על אם הדרך, שלג ירד, אני עם בועות ענקיות של כוויות. אני זוכרת שבכיתי וידעתי שהגיע זמני למות. פתאום, משום מקום, עצרה לידי עגלה של פולנים שאספו אותי. זחלתי על 4 כדי לעלות לעגלה שלהם, לא הייתי מסוגלת ללכת. הם טיפלו בכוויות שלי. הסתתרתי באסם שלהם. לילה אחד באו שמחה ועוד אח לבקר אותי. הם נכנסו בשקט, וידאו שאני חיה ויצאו. אחרי שהחלמתי, שוב פשטו הגרמנים על העיירה והאיכרה שאהבה אותי החביאה אותי טוב. הם לא מצאו אותי, אבל אחר כך היא אמרה שהיא לא מסוגלת כבר לשמור עלי, גם היא פחדה. המשכתי בחיי הנדודים והגעתי לעוד משפחה, ששמה עלי צלב ועשתה ממני רועה של פרות. שם שרדתי כמה חודשים, מסוף שנת 1943 עד השחרור באמצע 1944. סך הכול נדדתי לבד לגמרי יותר משנתיים, מגיל 7.5 עד גיל 10.

היום אני חושבת על התקופה הזו, ולא יודעת להסביר. זה היה רק מזל לחיות. כלב חי יותר טוב ממני. אם היו נותנים לאכול, הייתי אוכלת, אם לא – נשארתי רעבה. הגעתי למקומות הנמוכים ביותר שאדם יכול להגיע אליהם. עד היום אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה על יצור חי שסובל מרעב.

יום אחד הגיעו 2 אנשים ולקחו אותי. לא ידעתי מי הם. אחד מהם היה אחד האחים שלי ששרד. מסתבר שלאחי שמחה היו חברים בכל מקום, והוא כל השנים האלה עקב אחרי שלא אעלם, וכשהרוסים נכנסו ידע איפה למצוא אותי. הסיוט נגמר, או כך חשבתי.

בתום המלחמה חזרנו לעיירה שלנו. שרדנו ארבעה אחים מתוך המשפחה, שזה היה המון יחסית לכל העיירה. רוב מי שנשאר – נשאר לבד.
גם מיד אחרי המלחמה היתה אנטישמיות גדולה. יום אחד היינו אני ושמחה בבית, זרקו לנו רימון הביתה. אני נפלתי בין הבדים של התפירה שלו. לא קרה לי כלום. אני זוכרת את הקירות שנהיו אדומים מהדם של שמחה, שנהרג.
שוב לא היה לנו מי שידאג לנו ולכן לקחו אותי ואת שני האחים שנשארו בחיים. הפרידו אותנו וכל אחד שמו בבית יתומים אחר. אותי שמו בבית יתומים ברוסיה. הגויה שליוותה אותי לבית היתומים סיפרה שאני יהודיה. התאכזרו אלי נורא שם בגלל זה.

ברחתי משם והתגנבתי לרכבת שנסעה לפולין, למצוא את האחים שלי.
אחרי תלאות שונות בפולין, ברחתי למקום, שסיפרו לי ששם יש יהודים שמתכננים לעלות לישראל, ונקרא קיבוץ. הגעתי לשם, והעבירו אותי לקיבוץ של ילדים – קיבוץ דרור. הייתי ילדה חולנית מאוד, כנראה בגלל כל התלאות שעברו עלי, ולכן הכניסו אותי לרשימה של העולים לישראל.

בסוף שנת 1945 הפלגנו לישראל באונייה ׳שמפוליון׳. כשהגענו לישראל אחרי מסע קשה באוניה, אומצתי בקיבוץ יגור על ידי חנקה גרבר וגדלתי במשק. יום אחד צלצל הטלפון במזכירות של הקיבוץ. בקו היה יהושע. הוא ביקש לדבר עם אחת, מלה ורשבסקי. רצו לקרוא לי, וכשעניתי לטלפון, הוא חקר אותי מה שם אמא ומה שם אבא והאחים, כשידעתי לענות התחלנו לבכות. מצאתי אח, את יהושע, האח האחרון שנותר בחיים.

התחלתי ללמוד עם כל ילדי המשק, שהיו אכזריים כלפיי. הייתי תמיד הילדה הזרה, הילדה משם. אף פעם לא הייתי כמוהם. מזלי שהייתי ילדה מאוד בולטת וחיונית. רקדתי ושרתי. שרתי במקהלה של יהודה שרת ומאוד אהבתי את זה.

גדלתי ביגור ועברתי את ׳השבת השחורה׳ והקמת המדינה. לנצח אזכור את הקיבוץ כבית הראשון שלי אחרי התופת שעברתי. בבגרותי עזבתי את הקיבוץ, הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות באסף הרופא.
נישאתי וגידלתי את שתי בנותיי בחיפה, והיום אני סבתא לשבעה נכדים, עשרה נינים ואחד בדרך.

בשנת 2015 התחתנה אורלי נכדתי, עם רוני זעירא, בן קיבוץ יגור, ונולדה להם ילדה, הנינה שלי, מעיין, צברית בת קיבוץ יגור.
אני ניצחתי.