טקס הזיכרון ליום השואה באנדרטה

קטעים מתוך דברים שנאמרו בטקס. הנוסח המלא של הדברים שמור במערכת

שרה ואברהם שנלר (קרא: גבי שנער)
שרה סיפרה: ״(גם באושוויץ) האופטימיות לא עזבה אותי בזכות היותי בת לעם עִם עבר של גבורה ועתיד ציוני מבטיח. מחשבות אלו סייעו לי להתמודד עם הקושי של ההישרדות היום יומית״ …
לאחר מספר שנים ביגור, ביקרה שרה בכפרה ברומניה. בשובה אמרה: ״אף פעם לא הייתי מאושרת ושמחה בחלקי יותר מאשר להגיע לביתי ביגור, במדינת ישראל, לאחר שביקרתי וראיתי את מה שהשארתי מאחור, בכפר ברומניה״.

שרה סוקולר-זסלבסקי (קראה וכתבה רוחלה סגל, הדליק נר זכרון יעקב זך)
בעת היותה בקיבוץ הכשרה, פרצה המלחמה. ״כשבועיים לאחר מכן בדרך לבריסק״, סיפרה, ״נקלענו יחד עם חיילים פולנים להפצצה גדולה. זה היה ביער והיתה מנוסה גדולה. שם איבדתי קופסה שבה החזקתי צילומים מעברי. אובדן הקופסה הלם בי כמו אגרוף. הרגשתי כאילו נשארתי עירומה. בכיתי. אבל כשיצאנו מהיער וראינו כיצד גושי פלדה וגושי בשר התערבבו יחד ונתלו על עמודי הטלגרף, הבנתי כי בהשוואה לזה אובדן הצילומים שלי אינו אסון כל כך גדול״.
בזיכרון ילדותי נותרה שרה סוקולר-זסלבסקי, המורה שלנו בכיתות היסוד, קוראת קטעים מ״אוהל הדוד תום״. כשהקריאה קטע, בו סופר על מנוסת אחת מהנשים עם בנה התינוק בזרועותיה, מבוססת בשלג עמוק ועוטפת את ילדה בסודרה הדק, נשנק קולה. כשסיפרתי לאמי ששרה בכתה בשיעור, גם היא ניגבה דמעה מעינה ואמרה: ״היא בכתה על משפחתה״.

מרים בין (קרא: ישראל בין)
…כשנולדנו ילדיה, היינו ה״בלתי אפשרי״ שהתממש, ולאורך כל חייה היינו אחי ואני בבת עינה – הנס שהתגשם. בבית לא דברו על השואה. כילד, משוכנע הייתי שהשואה היא של מישהו אחר. בשנת חייה האחרונה העלתה על הכתב, בעזרת ״דורות״ את סיפור חייה, שהתמקד בשנותיה במחנות. רק בתום כתיבת הספר נפרדה מהעולם. למרות כל שעברה, אמא בליבה הרחב, תמיד הכילה את כולם. …בנערותי שיחקתי כדורגל ב״הפועל חיפה״. הקבוצה הוזמנה לשלושה שבועות למחנה אימונים בגרמניה. על מנת לנסוע חייב הייתי את אישור ההורים. בזהירות שאלתי את אמא, האם ניתן לי לנסוע לגרמניה, שהרי ידעתי כמה הנושא רגיש אצלה. ואמא ענתה: ״אני את החשבון איתם לא אסיים כנראה לעולם. אבל אתה סע עם כל הקבוצה ותהנה ואל תחשוש מאיך ארגיש״.

רחל אדלר-אוסטרו (קראה: אן נירית סער-אדלר)
סבתא שלי, רחל, לא הרבתה לדבר על התקופה של השואה. היא כן הרבתה לספר על המשפחה שלה והאחים שלה ועל החיים שלפני המלחמה ועל כל הילדות שלה. …כל שנה ביום השואה היא היתה יושבת ובוהה בקירות. לא היתה מסוגלת להתרכז ולקרוא ספר או עיתון. היא פחדה להדליק טלוויזיה, כי אולי היא תראה פתאום מישהו מהמשפחה שלה. יומיים שלמים היא היתה יושבת ולא עושה כלום, רק בוהה בקירות.

אריה מדלינגר (קראה: אביבה מדלינגר)
וכך מתאר אריה את קבלת הפנים ביגור: ״באחד במאי 1946 הגענו ליגור. לא אשכח זאת לעולם. עד היום, כאשר אני נזכר בקבלת הפנים הנפלאה הזאת, אני מתרגש. נכנסנו דרך הכניסה הראשית, כאשר שני צידי הכביש והעיגול היו מקושטים בדגלים שהתנפנפו ברוח. ילדים וחברים רבים עם חולצות כחולות עמדו בצידי הכביש בשורות מקבילות ושרו בשירה אדירה. פעם ראשונה מזה זמן רב שקיבלו אותנו בשמחה ובסבר פנים יפות. חדר האוכל היה ערוך לכבודנו בחגיגיות. על השולחנות היו ממתקים. נאמרו ברכות בעברית ותורגמו לפולנית. אמרו לנו שמקבלים אותנו בזרועות פתוחות ומעתה יגור היא ביתנו. אנו, שלא היה לנו בית, מיד הרגשנו שהגענו הביתה.

אמא שלי: קלרה סקלי (קראה: רויטל גולדשטיין)
ברציף היה שקט. שומרים חמושים הקיפו את הרכבת וחיכינו. היה מוזר. הגבוהים הציצו מהחלון, הנמוכים מהחריצים, מצד ימין טענו אנשים שראו שלט בו הכתובת ״arbeit macht frei״ (ארביט מאח פריי בגרמנית ״העבודה משחררת״) אנחנו באושוויץ!!! נשמעו לחישות נפחדות מכל עבר. זהו, גורלנו נחרץ, אנחנו להשמדה… אחרים רטנו: ״למה לא נותנים לרדת?״ לא היה אוויר, חום אדיר, צימאון בלתי נסבל, הבטן צבטה. לחץ… כך עמדנו שעות ארוכות, ייאוש. אינני יודעת כמה זמן העצירה נמשכה, סביר להניח 8 – 10 שעות לערך.
לפתע התחילה הרכבת לנוע בכיוון ההפוך. חזרנו שוב למחנה שרסהוף בוינה.