מדברים שינוי

פגישה עם חברי קיבוץ מגדל עוז במסגרת מועדון ״שני בערב״ 11.5.2017

נתן טלמור: מציג את האורחים – נועם וגלעד, חברים צעירים מגבעת עוז. מקווה שנלמד כולנו ש״השד לא נורא כל כך״ ואפשר לעבור אותו בשלום.

יאיר בוימל (מנהל הקהילה בגבעת עוז, שליווה את תהליך השינוי עד ההצבעה האחרונה): אני חבר קיבוץ סער בגליל. שם, בסוף 2003, כבר היינו אחרי הכול. אילן מאייר עשה את התהליך אצלנו אז וגם בגבעת עוז שעליה אדבר.
בגבעת עוז, בנובמבר 2012 התקבלה החלטה ברוב מיוחס על עקרונות השינוי ועל בחירת צוות שינוי. הוקמו צוותים. לאחר חצי שנה יצאה החוברת הראשונה. התחיל תהליך של שלוש שנים, במהלכו יצאו חמש מהדורות של מודל השינוי. החל מהמהדורה השלישית החלו גם ההצבעות. היו עליות וירידות, עם מגמה כללית, דומה למה שקורה ביגור, שיותר ויותר מצביעים ״בעד״. כל פעם חשבנו ״הפעם נצליח״. בכל ההצבעות הגענו לשני-שליש ״בעד״, אבל לא הצלחנו להגיע ל-75 אחוזים מהחברים. ידענו די טוב מי המתנגדים. עבדנו מולם ותיקנו את המודל בהתאם, כל פעם קצת. כל שינוי בחוברת הביא עוד קולות, אבל זה נעצר.
בשלב הזה אמרנו לעצמנו שלא יכול להיות שמיעוט מבין החברים יבלום את רצון הרוב. כשראינו שהתהליך לא מתקדם, החלטנו על ״המודל השיזורי״: מי שרוצה יחיה על פי מודל השינוי, ומי שלא רוצה ימשיך בקיבוץ השיתופי. זה אומר לקיים שני קיבוצים ביחד, כשכל המערכות כפולות. הכול היה מוכן. ואז התחיל הוויכוח האם שיזורי זה ״שינוי בתקנון הקיבוץ״, שדורש 75 אחוזים מהחברים או לא – ואז אפשר להעביר את זה ברוב רגיל. למזלה של גבעת עוז, פנה אחד החברים לרשם האגודות וזה אמר מיד ש״שיזורי״ זה שינוי אורחות חיים ומחייב הצבעה על שינוי תקנון. הוא נתן לנו להבין, שאם אנחנו הולכים על זה אנחנו בהתנגשות איתו. חשבנו שתוך שנה ב״שיזורי״ ישתכנעו החברים המתנגדים ויתמכו. אני עדיין חושב שזה התהליך הנכון וש״השיזורי״ מרכך ומרפד את השינוי עבור אלה שזקוקים לכך, בלי כפייה של אף צד אחד על השני. הנהלת הקהילה החליטה לא ללכת ״ראש בראש״ מול הרשם, אלא לנסות לעשות עוד הצבעה על הקיבוץ המתחדש, ולעשות את זה בעזרת רשם האגודות. נסענו קבוצה גדולה אל הרשם לירושלים. היתה פגישה טובה. גולת הכותרת של הפגישה היתה שהוא יגיע לאסיפה בגבעת עוז. הוא בא ועשה עבודה מצוינת. גם אנחנו תיקנו קצת בחוברת והגענו ל-84 אחוזי הצבעה. באוקטובר 2016 הפכנו לקיבוץ מתחדש. התהליך נמשך ארבע שנים.

מי התנגד? הקבוצה הגדולה מבין המתנגדים היו משפחות עם 3 – 4 ילדים, שהתחזית שלהם לכושר ההתפרנסות לא היתה גדולה. המודל שלנו, כמו אצלכם אני חושב, היה מאוד הדרגתי. בשנה הראשונה הרבה סיבסוד והרבה מיסוי, וזה משרת את המשפחות שדיברתי עליהן. כמו כן גם אצלנו היו שרותי ליבה שמאוד קשה לצמצם אותם. מדובר בשינוי הדרגתי זוחל שהתחיל ב-2016 ויסתיים בשנת 2019. ההדרגתיות הזאת מאפשרת למשפחות להבין, תוך כדי התהליך, שהן באמת יכולות להרוויח הרבה יותר. אחד המדדים לכושר ההתפרנסות של משפחה הוא המיקום הגיאוגרפי. יגור ממוקמת ליד אזור התעשייה הכי גדול במדינת ישראל. אפשר להבין פחד, אבל אפשר לייצר תהליך הדרגתי שבמהלכו גם המתנגדים יתרגלו לשינוי והוא לא יפול עליהם במכה אחת.

לגבי שיוך דירות, ראינו שזה מכשול גדול מדי לצרף אותו למודל השינוי. הכנסנו, לכן, לחוברת סעיף שיאפשר החלטה בנושא הזה, באחוז הצבעה של שני-שליש (ולא 75%!), כדי לא למלכד את עצמנו שוב פעם במצב שלא נוכל להתקדם ממנו, וגם השארנו סעיף קטן, קריטי בשביל הוותיקים, שמי שהיה בקיבוץ ביום המקבע (24.1.2012) יהיה זכאי לשיוך דירות. ברגע שהשינוי עבר, הפכה הסוגיה הזאת לדחופה וקריטית ביותר לעתיד גבעת עוז, כי אנחנו במשבר דמוגרפי קשה וחייבים לקלוט מהר אוכלוסייה צעירה וחזקה, שתרים מחדש את היישוב. אנחנו עוסקים בכך כרגע בשיא המרץ. כרגע יש רגיעה אצל הוותיקים בגלל אותו סעיף שהזכרתי, ורק מחכים להצעת הצוות שעובד על ההצעה.

נועה (חברה): ההורים הצעירים עם ילדים מאוד פחדו. אנחנו שמונה חודשים אחרי השינוי ומתוך עשרה מחפשי עבודה כרוניים, נשארו רק שניים. הרוב המכריע של החברים (215 חברים סה״כ) נמצא כל הזמן במגמה של השתפרות בהתפרנסות שלו. אני כבר כמעט שנה מובטלת, מנסה לבנות עסק. נוח לי שהקיבוץ לא יושב לי על הראש. היתה אמורה לבוא איתנו (לפגישה זו) אמא לשלושה ילדים בלי עבודה. זה לא היה קל. אבל זה שיש שלוש שנים סבסוד מאפשר לנשום. זאת לא חגיגה, אבל אפשר להמשיך. רק משפחה אחת הוציאה את הילדים מהחינוך המשלים. שניהם עובדים בקיבוץ במקצועות שירות. היתה פאניקה, שחלפה. התחושה הכללית בגבעת עוז שהכול אותו דבר, רק יותר טוב. השנים שלפני השינוי היו שוחקות והורסות. היו מתחים גדולים. ידענו איפה כל אחד עומד. ירד החשק לעשות חגים ותרבות. ממש מהר אחרי השינוי היה חג הקיבוץ, אף אחד לא נפל והחברים מתנדבים. בחנוכה שאחרי השינוי היה חדר האוכל מפוצץ. ובסוף החג, במקום לברוח הביתה כדי לא לסדר, כאילו ה״פיל הלבן״ של המתח והכעס באמצע הבית נעלם.
אחד הדברים שחששנו להם היו הארוחות בחדר האוכל, אבל הן נמשכות גם בצהרים וגם ביום שישי בערב. אף ענף לא נסגר. הקיבוץ ממשיך להיות אותו קיבוץ. יש בו קצת פחות מתחים ויש בו הרבה יותר שיתופי פעולה. בתחילת התהליך היו 30 משפחות שקיבלו תק״ה. היום, אחרי שמונה חודשים, נשארו רק שלוש. אני מניחה שעוד שנה כבר יהיו אנשים שיגידו ״אז התנגדנו, היום אנו מבינים שכך היה צריך לעשות״.

גלעד (בחור צעיר): לגבי פיטורי חבר קיבוץ – הנושא לא קשור לקיבוץ המתחדש. בכל מערכת, למנהל או להנהלה יש זכות להחליף עובד שלא עושה את עבודתו על הצד הטוב ביותר. ככה היה לפני השינוי וככה גם היום. אני התנגדתי לשינוי בהצבעות הראשונות מטעמים אידיאולוגיים. שיניתי את דעתי, כשהבנתי שבקיבוץ שעליו נלחמתי לא כולם היו שותפים לעשייה. הבנתי שאם לא נשתנה נמות. לא היו ילדים! קיבוץ שיתופי יכול לעבוד רק כשכולם שותפים לחזון ולעשייה. זה כבר לא קיים היום בקיבוצים. מה שחשוב הוא רשת הביטחון, לדאוג לאחרון החברים, גם אם הוא חולה או עם בעיות נפשיות. בגבעת עוז כולם קמו אחרי השינוי בריאים, לבושים ורגועים. אף אחד לא רעב ולא חסר כלום לאף אחד. המתנגדים שהפסידו, הם עדיין עם חיוך על הפנים. החיים שלהם ממשיכים במסלולם. המבחן הוא לא עכשיו, אלא עוד כמה שנים. עד כמה נצליח לשמר את הערכים של התנועה הקיבוצית. אני עם ארבעה ילדים ומנסה להתפרנס יותר. רשת הביטחון עוזרת, ברור.

יאיר בוימל: תפקיד מש״א במצב החדש הוא להנגיש מקומות עבודה מחוץ לקיבוץ לחברים שמחפשים עבודה או משכורת טובה יותר. כאמור, מתוך עשרה מובטלים כרוניים לפני שמונה חודשים, נשארו שניים. מי שרוצה עובד. יש אבטלה וזאת בעיה, אבל יש רשת ביטחון של הקיבוץ ויש של המדינה. בשביל זה אנחנו קיימים. אף אחד לא רוצה להיות מובטל. הדברים מסובסדים, אף שירות לא נפסק. מערכות הסיוע לא נפסקות, אלא מתחזקות. בקיבוץ סער, אחרי 13 שנות שינוי, עדיין קיימים 19 מנגנונים של עזרה הדדית. התהליך ההדרגתי עוזר למי שמוצף בחרדה ולא חושב רציונאלית. אבל התמונה התבהרה מאוד אצל הצעירים אצלנו. היקף הכסף שנכנס לקיבוץ אחרי השינוי עולה במהירות, בכל רחבי התנועה הקיבוצית, הכסף עובר כמובן לחברים, אבל זה מה שרצינו לא?

נועה: למשל בעבודת בני הנוער – בעבר רכזי הענפים לא רצו לקבל אותם ולא מצאנו להם מקומות עבודה. אחרי השינוי הענפים מיוזמתם מתאמצים לקבל ולהעסיק את הנוער, כי ברור להם שזה חשוב, שזאת פרנסה. השנים של התהליך מנוונות. האנשים עסוקים בתגרות. דווקא כשיורד המתח אחרי השינוי, חוזרים לראות את הדברים הערכיים. היה גם ענף שלא העסיק חברי קיבוץ, היום הוא מוכן לעשות זאת.
לגבי החלפת שכירים על ידי חברים, זה כבר התחיל לפני שהשינוי עבר. היו גם יוזמות שלנו. למשל, הוספנו 12 אחוזים במשכורת לעובדות בחינוך מעבר לתמחור המקורי, כדי לעודד את החברות לעבוד בגיל הרך. זה עבד. חלק נשארו ולא עזבו. התוספת הזאת ניתנה לעובדות חברות קיבוץ, מעל לעובדות שכירות.

יאיר בוימל: גובה הפנסיה 4,350 ש״ח ליחיד בזוג. ליחיד לבד 5,300 ש״ח. גיל הפנסיה לחברות 67. כדי שחברים בגיל 45 ומעלה יצביעו בעד, הבטחנו להם את הפנסיה. מובטח להם, שכשיצאו לפנסיה יקבלו את הפנסיה שניתנת היום לוותיקים. ככל שיעבדו יותר ירוויחו יותר. גם אם צברו רק 4,200 ש״ח, הקיבוץ ישלים להם לפנסיה של 4,350 ש״ח. לחברים הצעירים שמתחת גיל 45 אנו אומרים – יש לכם המון שנים לצבור, בוודאי תצברו יותר. אין ספק שההבטחה הזאת עזרה לרבים להצביע ״בעד״.
הפיתרון לחרדה הוא התהליך ההדרגתי של השינויים. אם יודעים מי המתנגדים והולכים לקראת, זה מרכך את ההתנגדות. החוברת חייבת לייצר ביטחון בהמשך אספקת השירותים. קוראים לזה ״לשמן את התהליך״. אם יש מקור, חייבים להשתמש בו.

נועה: המתנגדים ציפו שהרשם, שהודיע שהוא מגיע, יעצור את התהליך. אבל הוא אמר שהרכבת כבר יצאה לדרך ושהוא עצמו לא רק שלא ינסה לעצור אותה, אלא יזרז אותה, כי התקופה של ההצבעות היא שלב הרסני. הוא אמר, ״בגלל שאני אוהב את גבעת עוז אני בעד״. אין לגבעת עוז היתכנות בלי זה. בשלב הזה החברים המתנגדים הבינו שהם סתם מושכים זמן וגוררים רגליים ושהגיע הזמן לקפוץ למים. יש מלא גלגלי הצלה ומנגנוני עזרה וסיוע, וחבל על הזמן של כולם.