הותיקים מגלים את שדה התעופה, הצעירים מתחילים לזוז

פגישה עם שיבולת אדלמן – מנהלת קהילה באושה (בעבר מזכירת ראש הנקרה) ורקפת זהר מעין שמר, היום מנהלת קהילה בשער העמקים במסגרת מועדון שני בערב, 23.5.2017

שיבולת אדלמן: אבי יליד יגור. הוריו הגיעו ליגור בשנת 1935. אחר כך היו בגרעין המייסד של גליל ים. אני חיה בראש הנקרה מעל 40 שנה, והייתי המזכירה בזמן השינוי ב-2003. אחרי השינוי נבחרתי להיות שנתיים מנהלת קהילה, אחרי זה הייתי מנהלת קהילה בקיבוץ אלמוג ועכשיו אני מנהלת קהילה באושה.

בראש הנקרה השינוי נעשה אחרי שנתיים של דיונים. הוא התחיל כאשר הצ׳ק של הקיבוץ חזר מהבנק. כשהייתי מזכירה, היינו לפני פשיטת רגל. לא היה לי מושג, רק הגזבר ידע. נקראנו לישיבה דחופה ונאמר שמשאית הלחם לא תגיע מחר. צלצלתי לפואד בן אליעזר, שהיה שר הביטחון. אמרתי לו שאני חדשה בתפקיד ושאנחנו יישוב גדר, ושלא יכול להיות שקיבוץ שמאויים על ידי בחיזבאללה, לא יהיה לו לחם ולא חשמל. הוא באמת טיפל בזה. באותו שבוע דיברנו במזכירות מה לעשות, ועלו כל מיני שינויים קוסמטיים של העברת אנשים מתפקיד לתפקיד. רק חברה אחת דפקה על השולחן ואמרה חייבים לשנות כאן משהו מהותי. היא פנתה אלי וביקשה שאקים צוות. החודשים הקרובים היו מאוד אינטנסיביים. הבאנו יועץ מבחוץ, שהומלץ על ידי ״מילואות״, יונתן מלמד מקיבוץ רמת יוחנן. אמרנו לו ״תעשה את מה שאנחנו לא יכולים לעשות, ואנחנו נתמוך בך״. היו שתי החלטות חשובות שעשינו. האחת – שצריך שינוי דרסטי, והשנייה – שנעשה את זה לבד. אני, כמזכירה, הקמתי את צוות השינוי וממנו צמחו תתי-צוותים של נציגי מזכירות ונציגי ציבור. אני הייתי רק משקיפה. דבר ראשון החלטנו על הקווים האדומים. בתוך הצוותים היתה אווירה נהדרת. 99 אחוז מהחברים בצוותים היו בעד שינוי. הבאנו חברים מקיבוצים שעשו אז שינוי שסיפרו לנו, והבאנו גם נציגים מחברות שעשו שינויים בקיבוצים. ואז יצאנו עם איזו תוכנית דומה ל״רשת הביטחון״ והבאנו לציבור. הציבור נותר אדיש.

יונתן מלמד עמד מול הציבור באסיפה ואמר (אני טיפה מקצינה) ״מחר בבוקר אני סוגר את המתפרה, החשמליה, הנגריה והמסגריה. בנוי אני מוריד משמונה לשניים, ברפת כל חמשת החברים מפוטרים. אני אמצא עובדים זולים יותר. הלילה ב-12 נסגרים כל כרטיסי האשראי של החברים, והחל ממחר בבוקר כל משפחה תקבל 300 ש״ח לחודש במזומן. בהמשך נסתדר״. אני הייתי זאת שחטפתי את כל הריקושטים. אנשים קיללו וזעמו עלי באסיפה. הוותיקים נבהלו, הכול קרס מול העיניים. משם זה התנהל מהר. החברים כל כך סבלו, שעשו כל מה שיונתן הציע. הצוותים הכינו הצעות מפורטות, פנסיה ואיזונים בין ותיקים וצעירים. חודש לפני האסיפה קם חבר קיבוץ שהתנגד לשינוי ואמר שהקים צוות שמתנגד לשינוי והכין הצעה נגדית. לי היה ברור שאין סיכוי שזה יקרה. חבורת השינוי היתה בטוחה שההצעה שלה תעבור. למדנו בדרך הקשה. הם עבדו מדהים, הכינו תוכנית של ״מודל משולב״. הלכו מדלת לדלת וכשהגיעה האסיפה, הציגו את התוכנית שלהם, שהיתה הרבה יותר רכה ומתחשבת, וניצחו בקלפי ברוב שהספיק כדי שהמודל שלהם יתחיל לעבוד. אף אחד בממסד לא היה מוכן לזה. אבל זה המודל שעבר ולפיו היה צריך לעבוד. ביקשנו מהם שיצטרפו למזכירות ולהנהלת החשבונות, כדי שיעזרו להפעיל את המודל שלהם. הם לא כל כך רצו, כי התכוונו להעביר החלטה, לא לבצע אותה. היתה שנה קשה מאוד כי לא ידעתי ולא יכולתי ליישם מודל שלא יצרתי. אפילו התפטרתי.
צוות השינוי המקורי לחץ כל הזמן להביא שוב את ההחלטה. בסוף שילבנו בין שני המודלים והבאנו הצעה חדשה: רשת ביטחון והפרטה מלאה. זה שההצעה שלהם גם עברה וגם לא הצליחה להתבצע בשטח עזר לנו בסוף להעביר את המודל ברוב גדול.

כדי להתמודד עם החרדות עשינו עבודה גדולה. היה צוות מיוחד שנפגש עם חברים מעל גיל שבעים ודיבר איתם על החרדות שלהם ועל הצרכים האישיים. פחדנו שאנשים יתאבדו. זה לא קרה. היו צעירים שלא הבינו שהם צריכים למצוא עבודה אמיתית. הקמנו צוות מיוחד שיעזור למש״א למצוא לאנשים עבודה. קשה בקיבוץ כל כך צפוני למצוא עבודה לחבר בגיל 42, שמעולם לא רכש מקצוע חוץ מאשר לעבוד בבננות.
מה שעזר זה שהקיבוץ כולו התגייס. באו אנשים והציעו את עצמם כעזרה, מישהו רצה לעזור לקשישים ומישהו אחר בהנהלת חשבונות.
מבחינתי, זה שאחרי עשר שנים נבחרתי להיות מנהלת קהילה, זו התרופה לכל מה שעברתי בשנים הקשות ההן.

רקפת זוהר: עוזי שמש תמיד מספר על אבא שלו, שאמר על השינוי ״עוזי אתה תהרוס את הקיבוץ״, וכמה שנים אחרי שהשינוי עבר בא אליו ואמר ״אתה באמת הרסת את הקיבוץ, חבל שלא עשית את זה כמה שנים קודם״. אני מברעם, קיבוץ שהוא עדיין מאוד שיתופי. קיבלתי את התפקיד של מזכירת עין שמר והגעתי לשם קצת כ״חייזרית״. ציפו שמי שמגיע מהחלל יצליח לעשות הכול. בעין שמר דיברו על שינוי מאז שנות ה-90, אבל כשאני נכנסתי לתפקיד אף אחד לא ידע בדיוק מה לעשות עם זה. בכלל נבחרתי כדי לדאוג שעין שמר יישאר שיתופי. כשראיתי את המציאות, את העיוותים הנוראים, אין סוף התקנונים, ושרוב האנשים, בלב, כבר לא בקיבוץ המשותף. ברגע שהבנתי את זה, הבנתי שאין ברירה אלא לעשות שינוי.
עבדתי עם קבוצה מאוד מצומצמת ומול התנגדות ציבורית גדולה. באופן מפתיע, בהצבעה הראשונה התברר שיש רוב, ומאז זו כבר לא היתה שאלה של ״האם״, אלא של ״מתי״. שום גוף דמוקרטי לא יכול לחיות בניגוד לדעת רוב האנשים. ברור שצריך להתחשב במיעוט, אבל ברגע שברור מה הרוב רוצה, אין מנוס ממנו. אי אפשר לקיים חיים שיתופיים, אם הרוב מתנגד ולא רוצה בזה.
ההתנגדות לשינוי בעין שמר היתה מכמה כיוונים. היועץ שלנו, טל זילברשטיין, פגש את אנשי הרוח של הקיבוץ. אחרי שלושת-רבעי שעה אמר להם ״אתם דתיים״. לא באתי לשנות את הדת של אף אחד. אחרי זמן קצר עזב. חוץ מהוותיקים היתה התנגדות גם אצל הצעירים. טוב להיות צעיר בקיבוץ. עשית ילד, קיבלת דירה, עשית שניים קיבלת שיכון ותיקים, עשית שלושה קיבלת הרחבה של הדירה. במפעל עבדו שני אנשים, אחד מעין שמר אחד מכרכור. לשניהם נולדו ילדים, הקיבוצניק הוריד שעת עבודה, השני עבד שעה יותר כדי לשרוד.
היה חשש עמוק אצל המבוגרים מ״סוף הקיבוץ״, שהאפיל על כל מה שנכתב בחוברת, לא במובן האידיאולוגי, אלא המעשי, של אורחות החיים: שלא יהיה חדר אוכל, לא תהיה תרבות ולא שום דבר. סוף הקיבוץ קיבל מין משמעות של סוף החיים. בדיעבד, השינוי כמובן הציל את ״הקיבוץ״ ולא הרג אותו. אפילו הצעירים שנאלצו למצוא עבודה מרוצים. יש ״פלפל בתחת״. אנשים רצים ומתקדמים. אין כבר זוגות הורים צעירים שמגיעים ב-4 לקחת את הילד מהגן. הוותיקים – הרוב הגדול מרוצים מאוד.

גם אנחנו הבאנו יועץ. מישהו מקיבוץ נחשונים. שם היתה הפרטה מאוד עמוקה. שאלו אותו חברי עין שמר, ״סגרו אצלכם את חדר האוכל, איפה אתם נפגשים?״ והוא ענה ״בשדה התעופה״.

שיבולת: היו גם חששות שלא התבדו. בשנתיים הראשונות היה ממש בלתי אפשרי לעשות את החגים הגדולים. בשנה הראשונה אף אחד לא רצה לעשות את ליל הסדר. היה תקציב, אבל לא רצו לעשות. היום חזרנו לליל סדר קטן, 200 אנשים במקום 1000 שהיו פעם. בעיני זה מקסים, אני מאוד נהנית. היו גם חששות לגבי חברים ספציפיים. חודש אחרי השינוי פתחנו חשבון בנק לחברים. הגיעה אלי חברה ותיקה ואמרה ״רק איתך אני מוכנה״. הלכתי איתה לבנק והסברתי לה הכול. אחרי ארבעה חודשים אני (עומדת) בתור בבנק שלי, בבנק אחר, פתאום היא בתור לידי. שאלתי אותה ״מה את עושה כאן?״ והיא אמרה ״הא, זה החשבון הישן שלי מהירושות של ההורים״. אותו היא ידעה לנהל.

כמה שיותר אנשים יהיו שותפים יהיו פחות פספוסים, ובעיקר שיהיו לידנו המתנגדים כל הזמן. הם כל הזמן רואים דברים שאנחנו, המגוייסים לשינוי, עיוורים להם. הם מחזירים אותנו אחורה ובצדק. אני אדם חסר סבלנות, והבנו שאני לא מתאימה להוביל. נבחרה מישהי אחרת, סבלנית ומכילה יותר, שהצליחה להעביר את השינוי.

חמש השנים הראשונות היו קשות. ההסדר עם הבנקים לקח הרבה זמן ולא היה קל. עשינו הרחבה קהילתית ואנו מקימים שכונת בנים. אחד החששות הגדולים הוא שלא יהיה כסף לתחזק את התשתיות, וזה באמת קשה. בחלק מהמקומות התשתיות הפיזיות נזנחו ורק בשנים האחרונות התחלנו לטפל בהן. מדהים לגלות כיצד השתפר מצבם של 99 אחוז מהחברים. גם היום כל המשכורות נכנסות לקיבוץ. כל שנה מחליטים מחדש על גובה המיסים הקהילתיים (לא המוניציפליים: הנוי, התברואה וכו׳). ב-2005, ארבע שנים אחרי השינוי, צד אחד באסיפה צעק ״לסגור את הספריה״, צד אחר אמר ״לא צריך שמירה״, וגם היו צעקות ״אין לי ילדים, למה אני צריך לשלם על הגן?״. היום הצעקות האלה כמעט לא נשמעות. מסתכלים פנימה ורוצים לחזק את הקהילה. נכון שבהתחלה לא היו חגים ואנשים חסכו על חשמל ועל חינוך בלתי פורמלי. אחרי 3 – 5 שנים כולם מסתדרים, זאת בתנאי ששומרים על הקווים האדומים. היו אנשים שניסו לשנות וכל פעם ההנהלה נאבקה לשמור אותם. צריך הרבה סבלנות, עוד אסיפה ועוד אסיפה. בסוף השינוי יקרה. שנה או שנתיים אחרֵי תהיה כבר פרספקטיבה שהיה כדאי. צריך להתחשב במיעוט, למצוא את הסבלנות ולא להישבר.
היום, בפרספקטיבה, דווקא בגלל שהחבר אחראי על עצמו גדלה מאוד תחושת השותפות.

רקפת: יוצא טוב, אבל גם יוצא רע. הטוב, זה שהשתמשנו ב״הארכות הזמן״, שכפו עלינו הכישלונות בהצבעה, כדי לשפר את המודל בפנסיה, בסיעוד ובעזרה הדדית. כל פעם שלא הצלחנו בהצבעה, שיפרנו את המודלים. הרע, הוא המחלוקת והמריבה. הורדות הידיים יוצרות סטרס אין סופי, של ״הלנו או לצרנו״, האם להתחיל לשכנע אותו או אולי לשלוח אותו לשכנע את אמא שלו. לא סתם בראש הנקרה שנה אחר כך אף אחד לא רצה לעשות פסח. בעין שמר היה פסח, אבל חוץ מזה היה סוג של ״שנת אבל״. כולם ליקקו את הפצעים. לא היו חגיגות כשהשינוי עבר. אחרי שנה חזרו לתרבות. יש בעיה אחרת שפחות מדברים עליה, תופעת הסחטנות. בשביל להעביר אנשים מצד לצד אצלנו היו גם מתנגדים, שניצלו את ההזדמנות ואמרו ״אתם רוצים את הקולות, תשלמו״. אפשר לחיות עם זה. היו נשים שחששו מהפנסיה. הקבוצה הזאת קיבלה מענה, כאילו קנינו אותה. אבל אפשר להבין שהשינוי תפס אותן ברגע של חולשה. עשו להם פנסיה מוקדמת, כי הכירו בכך שיש כאן בעיה אמיתית. גם למשפחות עם ילדים קטנים נתנו ״שנת הסתכלות״, כדי לעזור להם ברגע השינוי, שתופס אותם לא ממש מוכנים. זה קו עדין.

דבר מאוד טוב קרה, כשהכנסות הקיבוץ מעבודה גדלו בחצי מיליון ש״ח בשנה הראשונה, ובשנה השנייה בעוד חצי מיליון. זה היה מאוד מרשים. החברים בעצם מיצו הרבה יותר טוב את כושר ההתפרנסות שלהם.

לגבי המיסים, לפי דעתי בעין שמר הלכנו קצת רחוק מדי עם המס הגבוה. זה אופייני לקיבוצים בתחילת הדרך. לאט לאט הוא יורד. המיעוט שהתנגד לא דרש רק מס איזון גבוה, אלא גם שֶאף אחד לא ירוויח יותר מפי 2.5 מהחבר שמשתכר הכי מעט, ושאת זה יוכלו לשנות רק ברוב 75 אחוז מהמצביעים. זה סוג של חישוקים שתעשו לעצמכם טובה ואל תמלכדו את עצמכם בהם. ככלל, עושים את זה כדי להרגיע את האנשים שלא יחטפו להם את הקיבוץ מהידיים. אבל בסופו של דבר אין קיבוץ חי שלא יכול לשנות ולהשתנות. המגבלות האלו על הדמוקרטיה גם מקשות ומגבילות וגם עוקפים אותן בסוף, כי אין ברירה.

היה לנו פספוס בעניין הקליטה, שלא הצלחנו בשינוי לעגן את הקליטה – בבנייה. זה חייב אותנו שנתיים אחרי השינוי לחזור לזה ולבנות מחדש תקנון.

לגבי ייעול הענפים, הבאנו מבחוץ מישהי נחמדה ונעימה שתימחרה. היא עברה איתנו על כל המשרות הפנימיות ותימחרה. באותו הזמן גם העירה איפה לא צריך משרה כזו או אחרת. עשינו את זה לפני השינוי. אנשים ידעו שנים מראש מה יהיה.

שיבולת: היו מקומות שנסגרו מהיום למחר. כאלה שעבד בהם אדם אחד. עשינו את התהליך שרקפת תארה. היה צוות ערעורים שפסק, אם חברים טענו שנגרם להם עוול. חלק מהערעורים התקבלו וחלק לא. היו חברים שמרצונם החופשי החליפו מקום עבודה. מי שנזקק קיבל ליווי. כדאי להיעזר בכוחות מבחוץ. אנחנו חיים יחד, יש דברים שמאוד קשה לעשות אחד לשני וצריך עזרה מבחוץ.