אפשר להתחיל מחדש

יעל סט רשף מספרת על עבודתה כמנהלת בבית הספר הדמוקרטי ״קהילה״ בדרום תל אביב

– מהו בית הספר, מה מיוחד בו, כמה זמן קיים, כמה תלמידים באילו גילאים, איזה אוכלוסיות, במה הוא דומה ושונה לכרמל זבולון וכו׳?

בית ספר ״קהילה״ הוא בית ספר דמוקרטי, הנמצא בדרום תל אביב, אך מאכלס בתוכו אוכלוסייה מכל קצוות העיר וכן מרמת גן, מגבעתיים, מחולון, מבת ים מראשון לציון ואף דרומה יותר. השנה ימלאו לבית הספר 12 שנים. למעשה הוא הוקם על ידי קבוצת מורים והורים, שחיפשו דרך חינוכית שונה, בדרך פתוחה, מאפשרת, חוויתית ומצמיחה.

הרעיון להקים בית ספר הפועל ברוח דמוקרטית ומקיים בתוכו מבנים דמוקרטיים אליהם שותפים, הורים, אנשי צוות וילדים גם יחד, צמח ממספר תפיסות חינוכיות מוקדמות יותר. המבוגרים שבינינו ודאי זוכרים את הספר ״סמרהיל״, שדיבר על בית ספר פתוח, רב גילי, המאפשר בחירה גדולה של מקצועות לימוד בהם כל אחד ואחת יכול/ה לחיות את חיי עצמו. ספר זה היווה תשתית להתפתחות בית הספר הדמוקרטי בישראל, תהליך שהוביל יעקב הכט שהקים את בית הספר הדמוקרטי הראשון בחדרה לפני 30 שנה. אבל אני חייבת להגיד, שאפשר למצוא בבתי הספר הדמוקרטיים תפיסות של החינוך הקיבוצי בעבר, שהיה מושתת על שיטת הנושאים ולימוד רב תחומי. לכך נוסף ניהול עצמי של הילדים, ועדות ואסיפה של חברת הילדים, שהיו בבסיס החינוך החברתי, עליו אנחנו צמחנו והם-הם נמצאים בבסיס האידאולוגיה של בית הספר הדמוקרטי.

כשהגעתי לבית הספר, הרגשתי שהגעתי למשהו מוכר: ילדים מכיתה א' ועד יב' מסתובבים בחצר בית הספר, חברים יחדיו בוועדות ומחליטים החלטות על חייהם המשותפים בבית הספר. גם האפשרות לבחור שיעורים על פי העניין, הייתה מוכרת לי מעברי, כי זכינו, אני ובני דורי, ללמוד בבית ספר ״כרמל זבולון״, שעה שניסה לפעול כבית ספר פתוח במשך מספר שנים. שיטה המאפשרת לכל אחד ואחת לבנות לעצמם/ן את המתאים לו/לה. בשכבות הגבוהות, תלמידים המעונינים ללכת לבגרות בוחרים שיעורים המכינים לבגרות, יחד עם עוד מבחר שיעורים מגוונים.

נקודה מיוחדת נוספת היא תהליך חונכותי אותם עוברים התלמידים. לכל תלמיד /ה יש חונך/ת אישית, הנפגש/ת עימו במהלך השבוע לשיחה ארוכה על כיוונים, מטרות אישיות, שאיפות, קשיים, רצונות ועוד. התהליך החונכותי אינו תהליך משמעתי, אלא יש בו מרכיבים של מנטור המכוון ומסייע.

יש דברים דומים בין בית הספר הדמוקרטי ל״כרמל זבולון״, בעיקר בדיבור בגובה העיניים, האיכפתיות, הקשרים הטובים בין הצוות לתלמידים ותחושת חוויה לימודית טובה. מנגד בבית הספר הדמוקרטי יש בחירה אישית, אין מבחנים, אין אחוז זכאות, ואין מירוץ אחר ציונים. המימוש הוא אישי ובהתאם לנטיית הלב.

– מה המסע האישי שלך, בתפקיד: ההתחלה, נקודות ציון מרכזיות, ומה ההמשך?

המסע האישי שלי בעיקרו הוא עזיבת המקום המוכר והבטוח. עד עכשיו אינני מבינה מהיכן היה לי אומץ לכך. יש משהו חם, עוטף ומגן במקום בו הייתי 30 שנה. על הטוב ועל הרע. המסע מורכב אף יותר בגלל הצורך להתרגל לאוכלוסיה שונה, למערכות ערכים ויחסים שונים, ואף שחלק מהאוכלוסיה הם יוצאי קיבוצים, יש משהו אחר בהוויה, בחוויות, בציפיות, בנקודות מבט, אפשר ולוּ רק בשל כך שאין את המסגרת העוטפת של הקיבוץ. יש שם כמיהה לקהילתיות, ורצון לקיים פעולות תרבות קהילתיות, אך בסופו של יום הקהילה מתפזרת ואיש לנפשו.

הגעתי לצוות מגובש וצעיר. יש משהו מלהיב בצוות חדור ערכים ובעל מוטיבציה, אך לעיתים נדרשת גם נקודת מבט ותיקה ומנוסה. למרות שחינוך אינו זר לי, ניהול אינו רחוק ממני, ובעיקר ניהול דמוקרטי הדורש עבודה עם ועדות, ויכולת הובלת תהליכים רק לאחר אישור המליאה (אסיפה בלשון יגור), הייתי צריכה להתרגל למסורות, למנהגים, לשפה אחרת. לשמור על צניעות תוך כדי למידה ונתינת כבוד לקיים והמתהווה, יחד עם חשיבה עתידית והצורך לפתור בעיות בזמן אמת.

במהלך השנה האחרונה ניצב בית הספר בצומת מורכב. עלינו לפנות את המבנה ולמצוא מבנה חדש. מכיוון שבית הספר מוגדר כמוכר שאינו רשמי, אין הוא מקבל מבנה מהעירייה ועל ההורים לממן שכירת מבנה חדש. הדיונים סביב עתיד בית הספר הביאו לקרע בקהילה. הרבה משפחות עזבו את בית הספר, ונדרשה קליטה מחודשת של ילדים/ות. בסוגיות אלו עסקתי רוב השנה הקודמת ואף אמשיך לעסוק בכך גם בשנה הנוכחית. מעבר לקשיים אני לומדת להכיר תהליכים נד״לניים ופוליטיים, ליצור קשרים במשרד החינוך ולהיאבק אל מול העירייה על זכותו של בית הספר להמשיך ולהתקיים. מקווה שבשנה הקרובה יהיה לי זמן להתעסק גם בפיתוח פדגוגיה והעמקת תהליכים חינוכיים.

– סיפורים על תלמידים או סיטואציות שמספרות על ייחודו של בית הספר או על החויות שעברת את.

יחודו של בית הספר מביא לכך, שהרבה ילדים אשר חוו קשיים במערכות רגילות, מגיעים לבית הספר ומצליחים למצוא כיוון ודרך המתאימים להם. יחד עם כך יש הרבה ילדים הרואים במבנה הדמוקרטי תהליך חינוכי שווה ערך לכל שיעור ומגמה, ואומנם אפשר למצוא שם מנהיגים לעתיד, בעלי יכולת ורבאלית גבוהה, שותפות בהובלת תהליכים ורצון לקחת חלק בהובלת בית הספר. ישנם ילדים בוועדת תקציב, בוועדת תכנון המובילה חזון ותהליכים אסטרטגים, בוועדת מורים – הבוחרת את אנשי הצוות, וגם בוועדת טיולים, אירועים ודין ודברים – ועדה מיוחדת העוסקת בגישור ופישור בין ילדים ועוזרת בפתרון בעיות משמעת. (רעיון זה לקוח מיאנוש קורצ׳אק, שהוביל בבית היתומים ועדת משמעת של הילדים עצמם).

הרבה מאד מהילדים משתתפים בשיעורי תיאטרון, אמנות וריקוד. ויש גם כאלה הנמצאים רוב שעות היום על מגרש הכדורגל, כי כך הם בוחרים. בית הספר אינו בית ספר ממיין. הוא קולט כל מי שמעוניין ללמוד בו. יחד עם כך, בשל זה שהוא אינו מקבל את מלוא התקציבים, הן ממשרד החינוך והן מהעירייה, תשלומי ההורים מאוד גבוהים. לי אישית קשה מאד עם זה…

– תובנות שלקחת מהחויה על החיים ועל יגור.

אני חייבת להגיד שחינוך הוא חינוך, הוא חינוך – והכול תלוי באדם המחנך. המסגרת והפדגוגיה יכולות לעזור בתהליכים חינוכיים, אבל אם אין תחושת שליחות אמיתית, תשוקה ללמד, צניעות, ענווה, דוגמה אישית ונתינת כבוד לעומד מולך, לא משנה מבנה בית הספר. גם בבית ספר רגיל, אם ישנם מחנכים ומורים בעלי חזון, מתרחשים תהליכים יפים, וגם בבית ספר דמוקרטי אפשר למצוא אנשי צוות, שלא מחויבים מעומק ליבם לתהליך החינוכי.

הבנתי שאני אוהבת ללמד ספרות, ולעיתים הניהול מרחיק אותי מהחוויה הזאת, בה אני פותחת עולמות, מאפשרת דילמות, דיונים אישיים, למידה על החיים.

אני לא מצליחה להבין איך אפשר לבזבז כל כך הרבה זמן בלהיות תקוע בפקקים. איך אפשר לגור בשיכונים אפורים? איך זה לא להריח את ריח האדמה הרטובה אחרי הגשם הראשון? איך זה לראות אנשים פושטי יד וחסרי בית ופשוט להמשיך? איך זה לא להכיר את שמות הפרחים והעונות בהן הם פורחים? איך זה לעבור ליד אנשים ולא להגיד להם שלום? איך זה לחשוב, שגבולות הארץ בין צפון לדרום הם בין רמת אביב ליפו? ואיך זה לא לשמוע על קיבוץ יגור, אפילו לא על צומת יגור…

אני יודעת שיגור עוברת תקופה קשה. הוויכוחים מתישים ואינם מאפשרים לראות כמה יופי יש במקום הזה. אנשים בעיר מתגעגעים לקהילתיות, מחפשים אותה בכל דרך שהיא, ואנחנו שוכחים לטפח אותה.

אומרים שיגורניקים מתירים את חגורת הבטיחות, ברגע שהם נכנסים לכביש הפנימי שמוביל ליגור, כי הם כבר יודעים שהם בבית. אני מרגישה הרגשת בית, ברגע שאני רואה את הכרמל. פתאום אפשר לנשום. למרות הוויכוחים המרים יש לנו קהילה איכותית, תומכת, ערכית, מתלבטת, עוטפת, בעיקר אל מול חברה חיצונית מנוכרת. בואו נשמור עליה.

שנה טובה