ברכת המזכיר בטקס ראש השנה

חג שמח ושנה טובה,

כשהיינו ילדים בכיתה א' נהגה מורתנו האהובה לומר: ״שלהי דקייטא קשיא מקייטא״. כלומר, סוף הקיץ קשה מהקיץ עצמו. ואכן, ברבות השנים משפט זה מתברר כנכון יותר ויותר ואף מקבל משמעויות חדשות. יש משהו בתקופה הזו, בין הקיץ לסתיו, בין אלול לתשרי, בין שלהי שנה שנגמרת לבין שנה חדשה שמתחילה. עייפות בלתי מוסברת ורצון עז להתחדשות. גידולי הקיץ נאספו, השדות נחרשים לקראת זריעות החורף, העצים והצמחים מסביב כמו מותשים מהחום הגדול, ואף אנחנו כבר מביטים לשמיים בחוסר סבלנות וממתינים לבשורת הסתיו. לנחליאלי, לעננים, למשב רוח צונן, ליורה, שירגיע את הפנים הצרובות ואת הנפש.

החיים שלנו נעים במחזורים שנתיים ורב-שנתיים. קבוצה חדשה שנכנסת לבתי התינוקות ומשתלבת במערכת החינוך של הגיל הרך. כיתה א' חדשה שעוברת בשער הפרחים. כיתה ז' שתצא לשנה עמוסת משימות של תרומה לקהילה, למדינה ואף לעצמה. מחזור חדש שיצא לשנת שירות והתגייס לצה״ל ומולו מחזור שפשט מדיו ויצא לעולם הגדול, לאזרחות. היום מעטרים את חצרנו החצבים והרימונים, ומחר תהיה זאת השקדיה בפריחתה הלבנה ואחריה יבואו הסיגלונים והטבבויות. היום נדמה כי האדמה בחצרנו קשה ורמוסה, אך מחר, עם בוא הגשמים, כולי תקווה שהיא תתרכך ותאפשר לזרעים חדשים לנבוט בתוכה ולהתחיל מחזור חיים חדש.

בתלמוד הבבלי מסופר כך:

״אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב:

בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת.

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶיךָ?

אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת.

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי.

אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ.

הָלַךְ וְיָשַׁב בְּסוֹף שְׁמוֹנֶה שׁוּרוֹת – וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם אוֹמְרִים.

תָּשַׁש כּוֹחוֹ.

כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, מִנַּיִן לְךָ?

אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה לְמֹשֶה מִסִּינַי

– נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ.

חָזַר וּבָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי?!

אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי…״

(תלמוד בבלי, מנחות, דף כט, ע״ב)

מעבר לכך שסיפור זה הוא אולי אחד הראשונים העוסק במסע בזמן, הוא בא לתאר לנו את המתח בין שתי דמויות מאוד מרכזיות באמונה היהודית, אשר כל אחת מהן מייצגת גישה שונה ללימוד התורה. משה, אבי הנביאים, אשר קיבל לידיו את התורה שבכתב, ומייצג את פשט הכתוב. ומולו רבי עקיבא, המייצג הגדול של שיטת הדרש. שיטה אשר מאפשרת התאמה של התורה שבכתב למציאות החיים המשתנה.

יגור לובשת צורה ופושטת צורה. זה מקור הכוח שלנו ושל כל חברה חפצת חיים. תהליכים שעברו על העולם ועל החברה הישראלית הגיעו גם אלינו: המעבר מהכלל אל הפרט והגדרת תחומי האחריות של הקהילה ביחס לפרט. מעבר ללינה משפחתית, הפרטת תחומי צריכה שלא קשורים ליחד הקהילתי שלנו, הכנסת רכבים פרטיים ושינוי באורחות החיים. התחדשות בעינַי היא מקור עוצמה המאפשר צמיחה. אל לנו לחשוש מכך, אלא להצטרף ולהשפיע, כדי ליצור קהילה חזקה ובריאה יותר.

השנה נציין 70 שנה להקמת מדינת ישראל ו-95 שנה לקיבוצנו.

אני מאחל לנו, שחרף כל הגזרות הניתכות על המגזר ההתיישבותי, השחיתות, הצוללות, החמגשיות, ריהוט הגן, טובות ההנאה, הניכור, האלימות והגזענות, שלא נאבד תקווה במדינה וביכולת שלנו לתקן אותה. למרות שלא עלינו המלאכה לגמור, אך לא אנחנו בני חורין להיבטל ממנה.

אני מאחל לנו, שתהיה זו שנת פיוס בתוכנו, שנדע לאחות את הקרעים בקהילה ולשמור על ביתנו היקר לנו מכול, שנייצר הסכמות ושנצא לדרך חדשה, דרך של התחדשות וצמיחה.

שנדע להודות על מה שיש לנו, ויש על מה, והרבה.

שירדו גשמי ברכה, ושנזכה לברכה בעמלינו, בענפינו, בחקלאות ובתעשיה.

ואם כבר… אז גם קצת כסף לא יזיק לנו…

ומי ייתן שנדע לשלב ולמצוא את האיזון בין התורה שבכתב והמנהגים שקיבלנו מאבותינו המייסדים, לבין התורה שבעל פה והמדרשים שלנו, של ימינו. שנמצא את שביל הזהב שבו נוכל לצעוד בביטחה עוד שנים רבות, להתחדש, לצמוח, לשנות פנינו ולהתאים את עצמנו לזמנים המתחדשים.

שנה טובה

בועז אוחנה