דרך ארוכה וטובה עם סיום חמוץ מתוק

שיחה עם ערן גורן, לסיום 35 שנות עבודה בלגין

אולי זה שייך ל"קיבוץ הישן", אבל יש בקשר ארוך השנים של אדם למקום עבודה, הוד ונופך של יראת כבוד. המציאות, כמו ביחסים, לפעמים הרבה פחות רומנטית, ומכלכלת דווקא שנים ארוכות של שחיקה וניכור. במיוחד נכונים הדברים לגבי מקומות עבודה ועיסוקים שעל פניו נראים תובעניים ושוחקים, כמו רצפת היצור ב"לגין". לאלה מאיתנו שלא מחוברים אליה ביומיום, מעוררת לגין תחושות מעורבות הקשורות לתלות הגדולה שלנו במקור החיים היצרני שמעבר לכביש, מצד אחד, אבל גם לריחוק ולזרות כלפי העולם הרועש, הטכני, והתעשייתי, המנוגד בממדים רבים כל כך לכל הטוב הכפרי שיגור מייצגת, מצד שני. עם התחושות האלה ניגשתי בסקרנות ובדריכות גדולה לשיחה עם ערן גורן, ועל הפתיחות וההענות הפשוטה מצידו, לספר ולשתף, תודתי הגדולה.

קצת על ערן, בנם הצעיר של אירמה ויצחק גרינברגר, אח לנעמי (זך), שלומית הררי (גרה היום בקיבוץ גבים) ותמר ז"ל, נשוי לשולמית. בן 67, אבא לאילן, מיטל ודנה. אילן נהג מירוצים, חי בארה"ב ואב לשתי בנות. מיטל ודנה ביגור. ערן נולד ביגור, מחזור כ"ד. גדל ולמד ביגור. עשה שנת שירות בקיבוץ גדות, שירת בשריון, ולחם במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. ב 1975 התחתן עם ברברה וחי בארה"ב 7 שנים, במהלכן נולד אילן. בסוף 1982 חזר ערן ליגור והתחיל לעבוד בלגין. שנתיים אחר כך נישא לשולמית. אותה פגש בשבילי הקיבוץ, כשהיא כבר חברה מן המניין ביגור. בשנים האחרונות, חוץ מעבודה ב"לגין". ערן רוכב על אופניים, עשה את כל שביל ישראל, מטייל הרבה, ומגדל נכדים.

כיצד הגעת ללגין? "כאשר חזרתי ליגור התבקשתי לתגבר את צוות 'הסודרוניק'. הסודרוניק היו מכונות ריתוך לקופסאות פח שסימנו פריצת דרך טכנולוגית במעבר מייצור קופסאות פח בהלחמה לייצור קופסאות על ידי ריתוך. לא פחות חשוב לסיפור, יגור החליטה אז, שאת המכונות החדשות יפעילו רק חברי יגור. (החלטה שהחברה היגורית עמדה בה עשרים שנה!). בצוות שקיבל אותי היו ברק סלע, שלמה תירוש, חיליק אגמון, חורחה, אהרון לבנה ז"ל, ואחרים וטובים. המנהלים הטכניים היו יעקב ענבר ושלמה נהרי ז"ל. בסודרוניק עבדתי 7 שנים. תקופה של עבודה קשה ומשמרות מסביב לשעון, אבל גם תקופת זוהר. היינו קבוצה מגובשת, נפגשנו מחוץ לעבודה ויצאנו לטיולים. היה לנו חדר אוכל משלנו במפעל לארוחות לילה. במשך היום אכלנו סנדביצ'ים ליד המכונות. הייתי מפעיל ואחראי על שני קווים, שייצרו קופסאות 4 אונקיות (נרות נשמה ורסק עגבניות) וקופסאות A2, קופסאות שימורים רגילות."

"אחרי 7 שנים, ב 1989 התקדמתי לתפקיד ניהול, כמנהל מחלקת אריזה. כאן כבר ניהלתי עשרים איש שהפעילו 7 מכונות אריזה. באותה תקופה עברה 'לגין' מעטיפת משטחי הקופסאות בקרטונים לעטיפה בנילון 'סטרצ'. לפני כבר היתה מכונה אחת, וכשבאתי נוספה עוד מכונה והופסקה העטיפה בקרטון. מבחינתי המעבר היה מוצלח מאוד. קיבלתי אחריות, אהבתי לנהל ואהבתי את הפועלים. לא הפריע לי המעבר מצוות יגורי לצוות שכיר, אני אדם שאוהב אנשים, ונמצא עד היום בקשר טוב עם כל מי שעבדו תחתיי. המעבר לניהול חייב אותי לעבודה מאומצת וגדולה בהרבה, מבחינת שעות עבודה והגיחות הפתאומיות למפעל. ירדתי בערבים ובלילות כל פעם שהתחלפו משמרות. היתה עלי הרבה אחריות.

"שבע שנים נוספות עברו והגיע הזמן לשינוי הבא. גם הפעם הרגשתי שהתקדמתי. ההתקדמות הייתה מניהול מחלקת האריזה לניהול מחלקת המכבשים, (היכן שמיוצרים המכסים לקופסאות, ג.ר.) התפנה שם התפקיד ואני הרגשתי שאני צריך שינוי ואתגר חדש. היה מעולה. הרגשתי בעננים. באיזה אופן זה היה קצת יותר מרגש מלארוז את הקופסאות הגמורות. במכבשים הייצור מתחיל מאפס, מהפח הגלמי, וממש מייצרים מוצר. ההיקף היה דומה, רק הרבה יותר מכונות, שצריך להכיר וללמוד מההתחלה. כמו בסודרוניק ובאריזה, גם כאן עשיתי שנים ארוכות וטובות. אחרי 5 שנים במכבשים שהצטרפו יחד ל 19 שנים של עבודה ב'לגין', פנו אלי מהטובופלסט לעזור להקים שם את מחלקת האלומיניום. זאת היתה כבר משימה מסוג אחר, במקום ההשתלבות והתפעול של מערכי הייצור בלגין נדרשה כאן הצבת הקווים והרצתם. המעבר הזה היה באמת קצת יותר קשה. חזרתי, מרצון אמנם, אבל לעבודה פיזית-מכנית ממש: התקנה וחיבור קו הייצור לרצפה, והבאתו לייצור שפופרות, עם כל הבעיות והתקלות של הפעלת קו למוצר חדש. העבודה היתה קשה פיזית: לכרוע על הברכיים ולעבוד כפוף שעות ארוכות כדי לחבר את המכונות לרצפה. מי ששילם את המחיר היו הברכיים ושני הניתוחים שעברתי אחד בכל ברך. היתה גם גאוה. בעצם, זה היה כמו להקים מפעל חדש מההתחלה.

אחרי שלוש שנים חזרתי ללגין לניהול מחלקת אריזה שהיתה אז במשבר ניהולי. התגעגעתי לניהול ושמחתי לחזור לעשייה ולאנשים, הרגיש קצת כמו לחזור הביתה. הקדנציה השניה באריזה נמשכה 5 שנים. לקראת סוף התקופה הזאת הרגשתי, בפעם הראשונה, שמתחיל להיגמר לי הכח. בוא נקרא לזה 'חילוקי דעות עם הנהלת המפעל'. לראשונה הרגשתי שלא מקשיבים ולא ממלאים את בקשותיי, במיוחד במה שקשור בעזרה לעובדים במחלקה."

"התמזל מזלי ואז בדיוק הכניסו בלגין 'מצננים' (Desert cool ) ונדרש עבורם איש אחזקה. עזבתי את מחלקת האריזה, ולמדתי מקצוע חדש. בעונה השקטה (כי בחורף המצננים ישנים) פנו אלי לעזור בפרוייקט מיחשוב המחסן הטכני ונכנסתי לתחום חדש. כאן כבר עבדתי מול מחשב, אבל מבחינתי זאת היתה עוד 'מכונה' ששמחתי להכיר וללמוד. נדרשה יצירת מסד נתונים לכל הפריטים במחסן, כ 20,000 פריטים! שצריך להכניס אחד אחד לתוכנת ה"אקסל". מי שמאוד עזר לי היה אמנון מאירי, לקח לנו שנתיים! בסוף הפרוייקט עזבתי את המצננים ועברתי לעבודה מלאה במחסן הטכני. עדיין נותרה עבודה גדולה, היה צריך להתקין 'ברקודים' לכל הפריטים, ונמשך המחשוב. הגענו בסוף למצב שכל הטיפול בסחורה, הזמנה, קבלה ומכירה, נעשו דרך המחשב. החיסכון היה בעיקר בניהול המלאי וניהול כספי של המחסן. זה היה התפקיד הניהולי האחרון שלי בלגין, שנמשך 8 שנים. לאורך התקופה הזאת עבדו איתי אמנון מאירי, עמוס יובל ולאחרונה, ובחמש השנים האחרונות ארנון, שנער, עד הפנסיה."

באיזה תחושה אתה מסיים? "תחושה לא קלה. עזבתי את לגין לא מרצוני, אלא מרצון ההנהלה. לא התכוונתי לצאת לפנסיה אלא לקחת פרוייקטים נוספים ולהמשיך לתרום. נאמר לי שלאור ביטול וקיצוץ הפרויקטים שתוכננו לא אוכל להמשיך. קשה לעבור מאחריות ותעסוקה למלאה, לאי-תעסוקה ולהרגשה שבעצם לא צריכים אותך יותר.

מצד שני אני מרגיש גאווה וסיפוק על שלושים וחמש שנים של עבודה ועשיה ב'לגין'. את כל מה שעשיתי, עשיתי מכל הלב, ברצינות ובמקצועיות. אני מלא סיפוק מההצלחות ומההישגים שהיו לנו, ובעיקר מהקשר והיחסים שיצרתי עם האנשים שעבדו איתי. ההזדהות שלי היא קודם כל עם 'לגין'. לא שאני לא אוהב את יגור. היא ביתי, ובית משפחתי. בית יקר ואהוב. עם זאת, הצעתי את עצמי לתפקידים ביגור שלא קיבלתי, והשירות שלי, וגם ההזדהות שמורים ל'לגין'. בכלל, 'לגין' תמיד נחשבה 'המפעל שמעבר לכביש'. ביגור, להרגשתי, ראו את עובדי לגין 'כעובדי חוץ'. כמו שמקנאים בעובדי חוץ על תנאי השירות, גם בנו קנאו. היום הכל התהפך, התנאים קוצצו בגלל המצב הלא טוב של המפעל, ועובדי לגין, בהרגשתם, ובשונה מעובדי החוץ הרגילים, נותרו, להרגשתי, ללא זכויות.

לא, בשום אופן, אני לא מצטער ולא מתחרט לא על השנים בלגין ולא על התרומה ליגור. נהניתי ממה שעשיתי, חלק מההנאה היתה הידיעה שכל חודש נכנסת משכורת ליגור."

חלונות

יגור בקיצור

על השינוי: אני בעד, הפנסיונרים רק ירוויחו.

פינה אהובה ביגור? המרפסת שלי הצופה אל הכרמל

אירוע יגורי שאתה זוכר: ימי "גבת יגור" והזכיה בגביע המדינה בכדורסל, ב"יד אליהו" ("נוקיה" של היום) עם המסיבה בחדר האוכל כשחזרנו עם הגביע, חגים שהשתתפתי.

מסורת יגורית אהובה: חגים וסדר פסח (אפילו שבשנים האחרונות אני עורך, את הסדר בבית)

זכרון ילדות: "גן נחמה". מלחמת סיני והירידה למקלט שמול חדר האוכל.

זכרון נעורים: העבודה במטע עם יעקב לויתן, ויעקב עציון, וגם, שר, טוביה ברומברג, מוטלה שולנר, וזאביק לייזרין זכרונם לברכה.

ברכה ללגין: שתצמח ותצליח. שתקלוט חברי יגור, ותתן להם תנאים ומשכורת ראויים.

תוכניות לפנסיה: לנסוע לחודשיים לאילן בפלורידה. כשאחזור אעמיד את עצמי לרשות כוח אדם ביגור. חוץ מזה, אמשיך לנסוע על אופניים, ואחפש קצת לימודים לנשמה, "מכון אבשלום" זאת אופציה. אמשיך לטייל בארץ וכמובן אהנה מהמשפחה שגדלה ומתרחבת.