ביודנסה- חיים בתנועה מלאת משמעות : סיפור הצלחה

הביודנסה היא דרך חיים המשלבת פעילות תנועה על ידי מוסיקה מתרבויות שונות, ומפגש של אדם עם עצמו, עם בני אדם אחרים ועם העולם שמסביבנו. במהלך הפעילות נוצרות התנסויות רגשיות ומנטאליות נקראות "ויונסיות", בספרדית : VIVIR – "לחיות". המשתתפים בקבוצות ביודנסה מגיעים למפגש שבועי של שעתיים ולמפגשי סוף שבוע אחת לחודש או בתדירות הנוחה להם. החוויה ברובה אינה מילולית. הביודנסה אינה דורשת צעדי ריקוד. שיטת הביודנסה פותחה בדרום אמריקה, ומבוססת על מודל תיאורטי רחב ומורכב. במודל התיאורטי חיבורים מתחומי דעת רבים ומגוונים הכוללים : פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, ביולוגיה, פיסיקה, תורת הקוונטים, תורות מעולם הרוח התנועה ועוד. הפעילות בישראל שייכת ומקושרת לפעילות בין לאומית ענפה של ארגונים ומוסדות הקשורים להכשרת מורים בתחום, העמקת הידע התיאורטי ושכלול שיטות הלימוד והפעילות. קבוצות ביודנסה פועלות באיזורנו בקרית חיים (ע"י ללה שניידר), גן, נר, יקנעם, כפר קיש, משגב,, מצפה נטופה, עפולה, פרדס חנה, בית השיטה ועוד. חברת יגור נוספת שמאפשרת (מנחה / מדריכה) ביודנסה היא כרמלה בר.  בישראל פועל מזה תשע שנים בית ספר להכשרת מאפשרים (מדריכים/מנחים). ביום שישי האחרון, נפתח עוד אחד, ביגור, על ידי רחלי.

קצת על רחלי: בת חמישים וחצי, נשואה לגיא, אמא לאיל שהשתחרר מהצבא, ל יעלי וליובל המשרתים עדיין בצה"ל. המשפחה היגיעה ליגור בשנת 2000. רחלי היגיעה ליגור כבעלת מקצוע בתחום העיסוי ושילבה עבודה בטיפול בעיסוי עם עבודה ביגור בחינוך ובענפי שירות שונים.

בשנת 2004  חלה ונרפא איל. רחלי: החוויה האישית המשפחתית שעברנו בתהליך הריפוי  הביאה אותי להבנה שהחיים אינם יכולים להמשיך כתמול שלשום. נוצרה אצלי הבנה מאוד ברורה שהחיים הם כאן ועכשיו ושהם חזקים מכל דבר אחר. את התחושה הזו הרגשתי שאני לא יכולה לשמור רק לעצמי. זה משהו שאני ממש חייבת להעביר לכל מי שחי איתי וסביבי. השתלטה עלי הבנה גדולה שהחיים הם כאן ועכשיו, שהם חשובים ומכילים בתוכם את הכל. הרגשתי שהמשמעות של הרצון  לרקוד את החיים, ולהרגיש אותם זה להרגיש את כל הרבדים של החיים, את כל התחושות, את כל הרגשות, וזה משהו שהוא MUST.

חיפשתי משהו שישלב תנועה, מוסיקה ובני אדם. אחי, אורן שעבד בתור חוקר במכון ויצמן, רקד שם ביודנסה בקבוצה קטנה. הוא ניסה לשכנע אותי לנסוע עד לרחובות, למכון וייצמן, לרקוד. לא השתכנעתי. נראה לי רחוק. אחרי זמן מה נפתחה קבוצה בהרצליה. אמי, מרי ז"ל, הצטרפה. היא כבר היתה אז על כיסא גלגלים, ולא ממש רקדה, אבל אחרי הפגישה הראשונה או השניה התקשרה ואמרה "אני לא יודעת מה הם עושים, אם הם לוקחים תרופות או לא, אבל כולם נורא צוחקים ומחייכים, וכדאי לך". אמרתי לעצמי, שאם אמא אומרת שכדאי, ואח שלי אומר שכדאי,אז אולי באמת כדאי.

ביקשתי מיגור ללמוד ביודנסה, אמרו לי "מה זה השטויות האלה?!"  לא ויתרתי, והתחלתי ללמוד על חשבוני. זה היה המחזור הראשון בארץ, היינו שנים עשר סטודנטים. הלימודים, יום בשבוע בתל אביב, וסופ"ש אחד לחודש, נמשכו שלוש וחצי  שנים והסתיימו לפני שש שנים בערך. אחריהם פתחתי ביגור קבוצה עם שותפה, גלית. אחרי שנה נפרדו דרכנו ופתחתי קבוצה ב"ספייס".  אבל רציתי לחזור ליגור, וגם רציתי לקבל הסמכה להכשיר מורים בתחום. לפני שלוש שנים נסעתי לצרפת כדי ללמוד להיות "דידקטית" כלומר, מדריכה מוסמכת להכשרת מאפשרים בתחום. הסמכה כזאת מאפשרת לך גם לפתוח בית ספר. במשך שנה וחצי נסעתי שלוש פעמים, כל פעם לשבועיים, כדי להשלים את הלימודים האלה. כשסיימתי, התחלתי ללמד בבית הספר לביודנסה בתל אביב ופתחתי שתי קבוצות ביגור, בוקר וערב. בקבוצת הבוקר רוקדים כ 15 משתתפים, ובקבוצת הערב כ 40.

ערב אחד, לפני כחצי שנה, הדגמתי את "ריקוד היצירה" בקבוצת הערב ביגור. ריקוד היצירה הוא ריקוד, שבו מתבקש הרוקד, ליצור בתנועה את חייו. ואני, תוך כדי ריקוד, קלטתי שאני יוצרת בית ספר. סיימתי לרקוד וידעתי שזה מה שהולך לקרות. קיבלתי את כל האישורים הרלבנטיים ממוסדות הביודנסה הבין לאומיים. תוך שבוע! כי שם כבר כולם כבר מכירים אותי ומעריכים אותי.

השיווק נעשה דרך הקבוצות שלי בכל הארץ. ברגע שסיפרתי לאנשים, החדשות עברו מפה לאוזן עד שנרשמו 50 אנשים. עברו עוד ששה חודשים של הכנות ותכנון. חיכיתי גם שיסתיים הסמסטר המקביל בתל  אביב כדי שלא תיהיה תחרות בין שני בתי הספר.  במקביל יצרתי את התוכנית העיסקית מול ועדת יזמות. היו לי שני מלווים שעזרו לי מאוד:  יוני שמשי ורני טנא.

ביום שישי האחרון, 1.12 נפתח בית הספר. למודול (המפגש) הראשון הגיעו 50 תלמידים ועוד 20 אורחים (משתתפים חד פעמית, חברים מתל אביב, אורחים מחו"ל וכו). זה סדר הגודל של המחזורים בבית הספר הותיק בתל אביב. להגיע למספר כזה במחזור הראשון לפתיחת בית הספר זה הישג גדול. במחזור הראשון בארץ, שבו כאמור למדתי אני, היה 12, בשני 30, בשלישי וברביעי בסביבות40-50 . ככה שבשבילי להתחיל מ 50 זה בהחלט מרשים. משך הלימודים 3.5 שנים. שכה"ל בסביבות 7000 שח לשנה. עיקר העלויות של התוכנית קשורות להבאת מרצים ומנחים מחו"ל.

תגובות ביגור: חוץ מחברי יגור שרוקדים אפשר להגיד שזה די מתחת לרדאר. אנשים עוסקים בשינוי ובחייהם שלהם. וזה בסדר. יש גם עקיצות, "אתם רק מתחבקים, לא?" מי שבא ורוקד (כעשרה חברים וחברות) חווה משהו מאוד עוצמתי. ההתלהבות שלהם מהעניין – זה המשוב הכי טוב שיכולתי לבקש.

אם את כבר מאפשרת שתי קבוצות, מה ההבדל בין "לפתוח בית ספר" לבין "לפתוח  עוד קבוצה"?

שתי קבוצות הן טיפה בתוך הים הגדול. כמה אנשים אפשר להכניס בתוך אולם אחד? 50? 60? ומה עם כל שאר האוכלוסיה? אני לא יכולה להיות בכל מקום ולכן קם בית הספר. כדי להכשיר יותר ויותר מאפשרים כך שלא יהיה מישהו שיגיד "אין לי איפה לרקוד".

אז כמה דברים את עושה? הוראה בתל אביב, שתי קבוצות ביגור, ובית הספר. חוץ מזה אני עדיין עושה עיסויים פרטניים. זכיתי, אני עוסקת בשני הדברים שאני הכי אוהבת…עיסויים וביודנסה.

השלב הבא? שיהיו קבוצות ביודנסה בכל שכונה רחוב, בנייה או עיצוב אולם משלי,  שיהיה מרחב מושקע לפעיליות צמיחה ואהבה.

האם הביודנסה מעסיקה אותך היום במשרה מלאה ביגור?

לגמרי.

חברים מספרים על הביודנסה ועל רחלי

ללה שניידר: כשהחלתי להשתתף בשיעורי ביודנסה, פרצו ממני שינויים מדהימים. גיליתי מי אני ומה אני רוצה. מאז אני יותר שמחה ושלמה עם עצמי. האנרגיות החדשות מאפשרות לי לחפש עוד ועוד אפשרויות להתפתח. כל זה מובע היטב בציורי ובבחירות שאני עושה בחיי. רחלי מאפשרת שלי כבר שש שנים. היא ממציאה את עצמה מחדש כל פעם, ואני גם.

כרמלה בר: הגעתי לביודנסה עם היסטוריה אישית של ניתוקים, כאבים וחוסר יכולת לחבור ללב וליצור קשרים מזינים. דרך הביודנסה נפתחתי לתנועת חיים אותנטית יותר, לאהבה, לאומץ, לרקוד את עצמי בעוצמה ובתשוקה. שיפרתי מערכות יחסים ואת הבטחון העצמי. הרחבתי את גבולותיי פעם אחר פעם. חוויתי קדושה. רחלי היא מורת דרך, חברה לחיים, אשה מעוררת השראה שכולה לב פועם באהבה. היא גם משכינת שלום. ביתה פתוח לכל איש ילד ואשה. היא מתנה. זכינו.

נטע לי זמיר: ביודנסה היא דרך לשחרר מחסומים, דעות קדומות ובעצם את השריון שלבשנו על עצמנו לאורך השנים, ולפגוש באדם שמולנו. לפגוש אותו במבט, בנגיעה, בליטוף, בריקוד משותף. רחלי מתווה את הדרך לכל אחד. היא אותנטית ונוכחת, לא מדברת על הדברים מלמעלה אלא חיה אותם. נוצרה סביבה הילה שמושכת אנשים רבים.

מודי למדן: מהרגע שהתחלתי ביודנסה (לפני כשש שנים) הרגשתי קבלה ללא תנאי. פשוט מקבלים כל אחד בחיבה. וגם, התחלתי להביע את עצמי בתנועה וריקוד למרות "שאני לא יודע לרקוד". נסחפתי. התמכרתי. התנועה עם ומול האחרים, יוצרת פתיחות בחיי היום יום.  הריקוד עם מבט קרוב בעיניים לימד אותי שאין אנשים מכוערים. באחת הוויוונסיות האחרונות רחלי הדגימה ורקדה את "ריקוד החיים" שלה. הקבוצה הקיפה אותה סביב. תוך כדי ריקוד היא כאילו חילקה פיסות אושר לאנשים סביבה. עמדנו נפעמים. חשוב לי לציין את התרומה הגדולה של גיא טורץ לכל זה, בלוגיסטיקה ובלווי, ובכלל.

דנה חגי: אני רוקדת את מה שאני מרגישה ומרגישה את מה שאני רוקדת. הביודאנסה מאפשרת לי לאפשר לעצמי להיות ולחלום ולהבין שהכל אפשרי. הביודנסה מאפשרת ורחלי מאפשרת. והיא גם מזכירה לי שוב ושוב שחשוב ליהנות ויחד עם זה לשמור על הסובבים אותי ולצמוח איתם יחד.

ביודנסה בצל השינוי: (ג.ר.) באותו היום בו נפתח בית הספר לביודנסה ביגור התקיימה הצבעת החברים האחרונה והסופית על השינוי. צרוף הדברים מקרי אבל מאפשר אולי לקבל פרספקטיבה קצת מאוזנת יותר ביחס לאתגרים והריגושים סביבנו. בצורה פשטנית, המעבר לקיבוץ מתחדש הנו שינוי אדיר לקהילה ולארגון. עם זאת, נעשה מאמץ אדיר להסביר, שלגבי חיינו האישיים, מדובר במהלך רך מדורג והוגן ושהשפעתו על "החיים" מדודה, ושהשינוי לפחות בהתחלה, לא כזה גדול. הביודנסה מחפשת את השינוי הגדול באמת. היא לא עוסקת בחברה אלא מבקשת את השינוי המשמעותי והדרמטי בחיים האישיים הרוחניים. היא לא מזלזלת ומפחיתה מחשיבות החיים החברתיים והארגונים והכלכליים שלנו כחבר וכבודדים, אלא מציעה לנו לא להסתפק בשינוי הגדול שמתחולל בקיבוץ, אלא לאפשר לעצמנו עוד שינויים פרטיים "קטנים",  בנפש, ברוח, בגוף וביחסים שבננו. לבד וביחד, בלי הרשם,.