ילדי פקיעין

יותם ורדי

כמו מבעד לערפל נזכרתי באירוע שהיה לפני כ – 73 שנים (1945) אימא שלי לקחה אותי איתה ונסענו באוטובוס לנהריה ומשם לפקיעין. היא הוזמנה על ידי יוסף זינאתי לבקר בביתו. בנו ובתו של זינאתי – שאול ומרגלית – היו תלמידיה באותה תקופה. מאותו ביקור אני זוכר את הלינה בחוץ על הגג השטוח, את סוכת הגפנים שהייתה הסכך הטבעי. אני זוכר את הצברים המתוקים שאכלנו ואת בוקר המחרת, שבו גיליתי שכולי מנוקד בנקודות אדומות מעקיצות היתושים. וכך, מוקדם בבוקר לקחה אותי אמי אל המעיין שבכיכר הכפר, בשעה שנשות הכפר מילאו את כדיהם ופחיהם במים כדי לשאתם על ראשן לבתיהן. היא רחצה את פניי במים הקפואים למרות מחאותיי הקולניות, להפתעת הקהל שהקיף את המעיין…

עברו שנים. כמעט שכחתי את האירוע, אך סקרנותי התעוררה עכשיו כשהזיכרון פרץ פתאום בבהירות, ושאלות צצו ועלו בי: מדוע הביא יוסף זינאתי את שאול ומרגלית ליגור? למה דווקא יגור, כמה זמן שהו ביגור ולאן עברו מפה? מצאתי קטע ישן ביומן יגור בו כתבה אמי על אותו ביקור: "…בלילה לנו על הגג השטוח כי כן נהגו אנשי הכפר, שם הרוח נעימה, והאוויר צח וזך. כאשר שכבתי על המזרן הפרוש על מחצלת והסתכלתי על הכוכבים הנוצצים ביריעת השמיים השחורים אחזה תנומה את עפעפיי וכמעט נרדמתי, לפתע הרגשתי כי מישהו יושב לידי. התעוררתי והנה ערביה, שהייתה גם היא על הגג של הבית הסמוך, קפצה אל גג משפחת זינאתי, כדי לשוחח איתי. היא אמרה כי מרגלית ושאול מסכנים, רחוקים הם מן ההורים שלהם ולומדים הרחק מכפר מולדתם. הרגעתי אותה, כי טוב להם ביגור. היא הוסיפה: "כן סעדה אימם סיפרה לי, כי שם ביגור יש בתוך הקיר שבבית מים, כשמסובבים מין כפתור כזה מבריק – יוצאים המים מהקיר ולא צריך ללכת למעיין עם הפח על הראש ולשאוב מים."

ועדיין נשארו רוב שאלותיי ללא תשובה. הלכתי אל מקור המידע הבינלאומי – גוגל. גוגל העלה לפניי שני שמות: רבקה אלפרט וגרשון פרדקין.     רבקה אלפרט כתבה את הספר "אנשי פקיעין", בו היא מביאה את סיפור קהילת היהודים בפקיעין בעת החדשה ובעיקר את סיפור משפחת זינאתי. בספר היא מתייחסת גם לתקופה בה שהו בני זינאתי  ביגור. היא מספרת על גרשון פרדקין שיזם את הבאתם של שאול ומרגלית ליגור. גרשון פרדקין היה מפקד "גדוד הנוער" ביגור (אירגון טרום גדנ"ע), וערך טיולים להכרת הארץ עם חניכיו, תלמידי בית הספר המחוזי ביגור.  בטיול רגלי שערכו לגליל הגיעו לפקיעין וכך פגשו את יוסף זינאתי שארח אותם בביתו, שהוא היהודי האחרון בפקיעין. יוסף שטח בפניהם את בקשתו להביא את בנו ובתו למקום בו יוכלו ללמוד לדבר, לקרוא ולכתוב עברית. זינאתי ציין לפני גרשון שרבים שפגש לפניו הבטיחו לו, אך לא קיימו. גרשון נשבע בפני חניכיו שהוא אכן יעשה זאת. גרשון פנה למוסדות יגור, והסתבר שבקשה כזו כבר הופנתה קודם על ידי אריה בן גוריון שהיה מורה בבית הספר המקצועי טיץ ביגור. מזכיר יגור התנגד לעניין והדגיש את בעיית המימון, סכום של 300 לא"י שנדרש לשם כך. גרשון גייס את חניכיו, בני הנוער מיגור והסביבה, שהתנדבו לעבוד בנטיעות בכרם ולחסוך את 300 הלא"י שהיו דרושים לעבודה זו, כמו כן הוא גם נאלץ לעמוד ולהסביר את העניין בפני האספה הכללית שקיבלה את הרעיון בניגוד לדעת המזכירות. (מוכר לכם?) סיפור האירוע כתוב במכתבים שכתב גרשון,  ועותק שלהם מצוי בארכיון יגור.

וכך, "ביום בהיר אחד" (כמו באגדות), הגיע יוסף זינאתי עם שני ילדיו שאול וזהרה ליגור. "משפחה ערבית באה אלינו", פשטה השמועה ביגור. וקהל סקרני של ילדים וחברים התאסף לקבלתם. ובאמת, יוסף ואשתו סעדה נראו כמו פלחים ערבים. גם העברית התנ"כית שבפיו של יוסף לא הייתה מובנת ליגורים וילדיו דיברו רק ערבית. אריה בן גוריון, שהוזעק למקום, נחלץ לעזרה, "תרגם", והציג את המשפחה שבאה עם סלים מלאי תוצרת חקלאית מגנם, תשורה למשק יגור. כאשר הובאו הילדים לבית הילדים, הם התקשו להיפרד מהוריהם, החזיקו בהם וביקשו שלא ינטשום… חבלי הקליטה היו קשים: הם לא ידעו מה זו מקלחת, ולא הורגלו לישון על מיטה (הם הורידו את המזרן לרצפה) ובודאי גם לאוכל שלא הכירו הם גם לא הסכימו להיפרד זה מזו. שמה של זהרה, שלא נשמע לאנשי החינוך ביגור שם עברי, הוחלף ומאז נקראה מרגלית. (כך גם שונו שמות כמה מהילדים שבאו כפליטים מאירופה מאוחר יותר.) על שאול ומרגלית היה ללמוד לדבר עברית, וכן קרוא וכתוב, לשם כך נתמנתה צפורה חפץ (אימי) כמורתם הפרטית. בשעות שלא למדו הם צורפו לחברת הילדים ונקלטו לאיטם, כל אחד בחברת בני גילו.

שאול ומרגלית שהו ביגור שנתיים. יוסף זינאתי היה אסיר תודה לקיבוץ והיה מבקר לעיתים קרובות את ילדיו. גם הם היו נוסעים מדי חודש לכפרם. אבל החינוך החילוני וחסרונם של לימודי הדת והמסורת היהודית  ושעליה התחנך, הטרידו אותו. הוא פנה אל יצחק בן צבי ראש הועד הלאומי שהיה לו קשר קודם לקהילת היהודים בפקיעין, וביקש ממנו שימצא בית ספר דתי מסורתי שיסכים לקבל את ילדיו. בן צבי הפנה אותו לאשתו, רחל ינאית והיא דאגה להעבירם לירושלים. שאול נכנס לפנימיית בנים ומרגלית לפנימיית בנות. כך הסתיים הפרק היגורי של משפחת זינאתי. אם יש אנשים ביגור או בפזורה, שיש להם עדויות על אותה תקופה, אשמח אם יכתבו לי או יפרסמו על במה זו.