צומת יגור המקום של חברי יגור
"משרד הבריאות קובע כי אחים טובים לבריאות". אני יכולה לדמיין שיבוא יום שבו תקבל כל יולדת מתחילה חבילת לידה הביתה עם ברושור "למה כדאי לך עוד". ולמה כדאי יותר מילד אחד תמיד, ורצוי אפילו יותר (אימא לחמישה, משוחדת). הייתה לי שיחה עם אימא לילד אחד שסיפרה לי כמה קשה לה, ואיך אפשר יותר מילד אחד, היא "ממש לא מצליחה לדמיין את זה". אז אמרתי לה ככה- "את צודקת! אחד זה הכי קשה. שניים יותר טוב, שלושה משתפר". ואני מסבירה.
ראשית, עם הניסיון נעשה קצת יותר קל. כל כך בנאלי אבל נכון. הורים ליותר מילד אחד – בואו רגע נעשה פאוזה ונפליג במורד הזיכרונות- אז כשהיינו הורים לילד אחד – והיום.
אז – הילד התעטש קצת יותר מה"סריה" הרגילה של שני אפצ'ים ברצף, החום טיפס עד 37, או חלילה אדמומיות קלה בעכוזו ורצנו ראשונים על הבוקר למרפאה, הרבה לפני שהרופא הספיק לעשות לו קפה ראשון, היום- הרופא מתפעל מהילד שלנו איך גדל מהפעם האחרונה שביקרנו, ולא זכר שלילד צמחה פלומת שפם קלה מעל שפתיו. אז- כמה דמעות זלגו כשהילד עבר מפעוטון לגנון, וגם הילד בכה קצת, ובכל אסיפה בגן או בבית הספר היינו מתייצבים ואפילו בזמן! היום- המחנכת כל כך שמחה להספיק לראות אותנו לפני שהיא מסיימת את השנה ויוצאת לשבתון לטיול להודו פרק ב. אז – להצליח בכמה משימות בו זמנית היה מאד קשה. גם היום, אבל לפחות לוקח פחות זמן. נכון? וזה בגלל שאנחנו לומדים שאי אפשר להיות מושלמים, מושלמות זה באגדות ובסרטים אמריקאים עם הפי אנד דביק. אז עם הניסיון לומדים להיות הורים מספיק טובים ליותר מילד אחד. אז למה אחים זה הכי?
אחים זה הכי כי הם מעסיקים אחד את השני, וזה נפלא, מהנה להתבונן ומשחרר מנוכחות מתמדת והעסקת עוללים. יש סיכוי שילד יחיד ישחק יותר זמן לבד או אתנו, והחסרונות ברורים, כי עם כל הכיף בעניין, כמה פעמים אפשר לשחק "זיכרון" ולהפסיד לילדים שלנו, או להחליט שוב בפעם המאה על הדיאטה הבאה בכל פעם שאנחנו מכווצים בכיסא הקטן במסיבת התה שהילדה מארגנת.
אחים זה הכי כי להיות במשפחה עם אחים זה לעבור סוציאליזציה כבר בתוך הבית. אחאות זו ההתנסות החברתית הראשונה, וכמו כל יכולת חדשה, האימון הוא חשוב, כך שהתנסות בחברות בתוך הבית יכולה לעזור להתמודדות חברתית מחוצה לו.
אחים זה הכי, כי ילד יחיד נושא על עצמו משקל כבד. תחשבו כמה זה קשה להיות המרכז תמיד. הילדים שלי בוודאי חולקים עליי פה, אך להיות הילד עליו מושלכות כל הפנטזיות ההוריות, הציפיות, וגם לעתים האכזבות זה לא תמיד פשוט לכתפיים צעירות. אומרים שילדים יחידים מפתחים אגוצנטריות ופינוק יתר. זה לא נכון תמיד, אבל זה שכיח יותר אצל ילדים יחידים מאלה שלא. בינינו, למה לא?
ומה זה אומר אחים? שאלתי את המומחים. הילדים שלי. "אחים הם חברים", "כשיש אחים פחות משעמם", "אחים זה כיף". "אחים זה דבר מעצבן", "אחים תופסים את המקום והזמן של ההורים". אחים, אני מוסיפה זו גם תחרות, וקנאה, ומריבות, זה למצוא את המקום המיוחד של כל אחד, זה סוגים שונים של קשרים וחברויות בתוך הבית, אחים – אני אומרת לילדים שלי – זה הכי חשוב. אחים זה כוח. אני מלמדת את הילדים שלי להיות שם אחד בשביל השני, לכבד, להראות אהבה, ולזכור שאין כמו קשר בין אחים. וכהורה זה להתבונן מהצד על דרכי התקשורת המגוונות ביניהם. לתת להם לריב כל עוד הם לא הורגים אחד את השני, לתת להם גם להשלים, זה להעביר את המסר שכולם אהובים במידה שווה, ושהמידה היא מפה ועד השמיים וחזרה כפול מליון. הורות זו אומנות כמו שאתם יודעים, ובמקרה האחאות, האומנות היא תלת ממדית- להיות הסמכות, המכל, והגשר המאחד בין כולם וגם לתת לכל אחד הרגשה שהוא מיוחד ויש לו את המקום המיוחד שלו בלב ההורים ובמשפחה.
ולגבי מקום הילד בין האחים – למקום של ילד במשפחה יש משמעות רבה. כמו שבשבט חלוקת תפקידים חשובה להישרדות והמשך קיום השלם, גם במשפחה התפקידים השונים של הילדים הם שמרכיבים את השלם המשפחתי. בשני הקצוות עומדים האח הבכור ובן הזקונים. סטטיסטית נמצא, כי התפקידים של הילדים בשני הקצוות דומים במשפחות שונות לחלוטין. הבכור, כשמו כן הוא ומעצם זכות הראשונים הוא זוכה לקבל המון תשומת לב – גם כי לא הייתה לו תחרות, וגם כי הוא זה שבזכותו נוצרה משפחה – הוא שהפך את הוריו להורים בפעם הראשונה. הבכור במשפחה גם מקבל לעתים קרובות משימות שנושאות אופי של אחריות ושותפות עם ההורים בטיפול בילדים האחרים. הילד הצעיר, ילד הזקונים גם עליו יש הרבה אחריות, ולרוב הוא נהנה ממנה. התפקיד שלו – להיות הקטן, ולעתים קרובות הוא זוכה מהוריו ואחיו להרבה פינוק גם בבגרותו. ובאמצע, הילדים שקיבלו את התואר המפוקפק ילדי הסנדביץ'. הם האמצע של הכריך. גבינה צהובה נקניק או חסה, מעוכים על ידי הקצוות, ושמה שמאפיין אותם, כך אומרים, היא תחושת הקיפוח. ובכן, כמי שיש לה שלושה ילדי סנדביץ אני מוחה על הדימוי הלא מחמיא. נכון שאין להם את היתרונות של ילדי הקצוות, אבל כמה מילים על קיפוח – קנאה קיימת תמיד, תחרות קיימת תמיד בין אם נולדת ראשון, שני או עשירי. ובואו לא נשכח שכל אחד מיוחד, בין אם הוא הפרוסה או המילוי. ועוד על תפקידים – לכל אחד במשפחה יש תפקיד גם ללא קשר למיקום במשפחה, וכולם במשפחה יודעים בדיוק מה הוא. תפקיד זה הוא תוצר של התכונות המולדות- אופי, נטייה, טמפרמנט, ושל הסביבה המשפחתית ויחסי הכוחות שקיימים בה. תחשבו על ה"תארים" שאותם קיבלו ילדיכם עם השנים בתוך המשפחה – הבדרן, המורדת, החכמה, הרגיש, הספורטאי, וכולי.
בפסיכולוגיה הקלאסית ובנגזרות שלה המון משקל ניתן להורים, ותיאוריות שלמות נגזרו מאופן ההורות והשפעתה על התפתחות האישיות והתפתחות פתולוגיות אישיותיות. אך כמה נכתב על השפעת האחים על התפתחות האישיות? אני מוצאת את תחום האחאות כתחום רב משמעות בהתפתחות האישיות, כסביבה הראשונה להתנסות חברתית. האחים הם אלה שנמצאים אתנו הכי הרבה זמן, כי נרצה או לא, ההורים לא שם לתמיד.
ומילה מניסיון אישי. כבת למשפחה בת 4 אחים ואימא לחמישה אני אומרת – ככל שיותר כך שמח יותר. רועש הרבה יותר, מורכב יותר, מרגיש מקופח יותר ומקנא יותר, ולכן גם רב יותר, אבל גם אוהב יותר. אני מתבוננת בערימת הילדים שמתגוששת אצלי בחדווה בסלון על השטיח. כן. אחים זה הכי.
הדס גרודמן
