צומת יגור המקום של חברי יגור
זה בלוג שמיועד לכל ההורים המתבלבלים בתקופה מטורפת זו. זה בלוג לא מקצועי עם תשובות לא ידעניות כי אם אישי. בלוג מהקרביים, יומן של אימא עייפה.
איך שאני רואה את הדברים, הקורונה הראתה לנו מאיפה משתין הדג. כמו אבן ענקית שמישהו מניח בכניסה לתל נמלים, גם לנו הנחיתו את הצרה הזאת, משלוח שלא הזמנו מסין, ובלי לדעת התחלנו לרוץ ימינה שמאלה, עדר של נמלים אובדי עצות. האח הגדול מנהל אותנו לכו ימינה שמאלה, תיזהרו בסיבוב תישארו, תצאו, ואנחנו מצייתים. כל מה שהכרנו קודם שינה פנים. סגרו אותנו. מנהלים אותנו וזה נורא. הכריחו אותנו ללא הרף ובעקביות להישאר בבית. זה נורא? אז תלוי את מי אתה שואל.
הילדים בבית, לכאורה חופש גדול נכון? והילדים, רק תנו להם להשתולל, להסתכל כל היום בטלפון ולכרסם חטיף, לעשות אוהל בסלון ובלגן בחצר. איזה כיף!! אבל שמחת החיים שלהם נתקלת בחומת אין-האונות והמותשות של ההורים שלהם. אדבר בשם עצמי. שלי. כי וואלה אני חוזרת מהעבודה, והדבר האחרון שבא לי לעשות זה שיעורים שלא עשו בבוקר, והדבר האחרון שבא לי לעשות זה לסדר את הבית, שנראה כמו חורבן הבית. ובימים שאני נמצאת בבית, הדבר האחרון שבא לי לעשות זה זום. ושלא תבינו נכון, אני מחובבות הזום. אני לומדת בזום. זום זה אדיר למבוגרים. זה חוסך את הצורך לפגוש אנשים שממש לא בא לך לפגוש, חוסך דלק, ולהתלבש יפה, ולצקצק בשפתיים ולהשאיר עיניים פקוחות לרווחה. וואלה, זום זה פתרון אדיר לבעיות חברתיות, וכשמישהו מרגיז אותך תמיד אפשר להקטין אותו או להעלים אותו מהמסך ולהגיד אהה אהה, ולצפות בסדרה האהובה בנטפליקס. תוך כדי, עם פיג'מה, על המיטה, הפוכה.
אבל זום לילדים לא לא. ילדים הם יצורים חברתיים, ומספיק מבלבל אותם העולם הזה עם החוקים הטפשיים שלו, עכשיו מכניסים את העולם המוכר להם לתוך קוביות קוביות, והם אמורים ללמוד כך, להתפתח. ללמוד את המקצועות "החשובים" ואף להצביע זומית.
בוקר טוב, מיצי. בוקר טוב יוסף, בוקר טוב עזרא. אוי, עזרא לא הסתרקת עדיין? לא יפה עזרא, עזרא תפתח את הספר. תסגור בבקשה את הווליום שומעים את משחת השיניים שלך. יוסף, תגיד להורים שלך ששומעים אותם רבים. ושמעתי, מיצי שאתה מקשיב עכשיו לסטפן ביוטיוב. מיצי? טוב הוא לא שומע. שיעורי בית עמוד 40 עד 80 ותיעזרו בהורים.
כמו שהבן שלי סיכם את זה טוב, כששילב את ידיו סביב גופו וצעק אנייייייייייייייייייייייייייייילאאאאאאאאאאאאאאאאאאא עושההההההההה זווווווווווווווווווווווווווווווווום. לא זום ולא כלום. ומי מבנותיי שכן נכנסת לזום יוצאת להפסקות שתייה, אכילה, שירותים, שוב אוכל ושתייה, מנוחה בפנים, מנוחה בחוץ, הצצה וסגירה. וכל זה בחצי שעה.
ובימים אלו שבהם אנחנו ההורים גם בתפקיד- הורים גם- עובדים גם- נמלים המתרוצצות הלוך ושוב בין חדשות סגר ופתיחה, עקומה עולה, יורדת, קו ישר כי יש מלא מתים- בידודים ובדיקות והערכות כאלה ואחרות, בתוך זה אני מרגישה כדוגמא ממש לא טובה לחיקוי עבור ילדיי. כי לפעמים כשאני כבר מגיעה הבייתה, נותנת מבט חטוף בסלון, בא לי יותר מהכול לעשות אחורה פנה. לעבודה הנקייה, המסודרת והשקטה. ובבוקר בא לי הכי להישאר איתם ולהתפנק בעולם נטול עבודה וחוקים ולהתחבק כל היום. ומי רוצה את החיים האלה של להיות עבד לעבודה? ללימודים?
ומה שנשאר לילדים אלה מסרים מבלבלים ממי שאמור להנהיג אותם-
צריך ללמוד- אבל זה בלתי אפשרי בזום
צריך לעשות שיעורים- אבל לא עכשיו ואני עייפה מלעזור. מחר. אחרי החגים.
די לריב ולצעוק- אבל לכו לשחק יחד. מה שלא אפשרי כי זה הולך יחד.
צאו החוצה תפגשו חברים אבל מה עם להיות קצת עם המשפחה
הכי חשוב זה שיהיה כיף בבית, אבל יאללה יותר מדי כיף לכם, צאו קצת לחברים. מה נדבקתם??
לרגע אחד אני איתם ילדה בנשמה יאללה נשבר מכל הזום והלימודים האלה מרחוק, כי מה יותר מעניין ללמוד חשבון או לרקוד ג'סט דנס או לצאת להתנדנד לשחק עם החיות ולעשות אפצי עם סליים על האף? ורגע אחד- יאללה כמה אפשר עם החופש הזה ומה עם קצת השכלה ולמה אתם לא יושבים קצת על התחת. קצת פחות רעש ואנרגיה בבקשה. ואיך תתקדמו בחיים בלי ללמוד?? מסרים המוטמעים בנו עמוק היישר מפולנייה הרחוקה.
והילדים מתלוננים- תהיי איתנו יותר בזמן משפחתי. את עובדת יותר מדי. את זאת שלא רוצה להיות איתנו, ומה פתאום את כותבת פתאום? בואי לאכול איתנו חומוס ולעשות את שמונה מאות העמודים בחשבון. תישארי איתנו בבית, מה את הולכת? את לא רוצה אותנו? ואז היישר מפולנייה גם ים של רגשות אשם. ואז כדי לפצות מביאים להם משהו שהם ממש רצו, ואז אני האימא הכי טובה, עד שאני יוצאת שוב מהבית.
מה כבר ביקשנו? אי של שפיות. ואין כרגע טיסות לשום אי כזה!! סגרו לנו את השמיים!!. הגבול בין החופש לשגרה, בין סדר ואי סדר, מטשטש לכדי יומיום שמרגיש לי בימים אלו כמו לחיות באוויר רווי בחשמל סטטי. אז בלילה כשהילדים כבר ישנים אנחנו נושמים קצת לרווחה וחולמים- רק לחזור לשגרה. אאאאמן, כאילו השגרה היא היעד הנכסף בעולמנו הצר. בואו נסגוד לה יחד! שמישהו יזיז את הסלע מהדרך שלנו, ונוכל לחזור לחיים הקטנים המשעממים והשגרתיים שלנו, בלי טלטלות, בלי אי ידיעה. סדר. חוקים. גם זו אין-אונות בעיניי. כי מה החיים האלה בלי ריגושים, תנועה, דינאמיות, הפתעות בדרך? ואיך אנחנו מתמודדים כשאלה נוחתים עלינו.
אז יש צד אופטימי לכל הכאוס הזה. תקופת הקורונה הביאה איתה שינויים עבורי. הכי אני גאה איך הגשמתי חלומות ישנים- הקמתי לולי תרנגולות בחצר והבאתי חתול וכלבה ועוד היד נטויה, כי זה בנשמה שלי וזה ממש "בית קטן בערבה". אז אני מאוד עייפה, מותשת, ומתוסכלת לא מעט, אבל קצת מודה על ההזדמנות לערער את המובן מאיליו.
אז מה אני מציעה?
תרגיל קטן להורה העייף והמבולבל. נסו לענות לעצמכם על השאלות הבאות- שיעורי בית, כמובן.
– מה הדבר הטוב שקרה לכם/שקיבלתם בתקופה זו.
– האם שיניתם משהו בעקבות התקופה? מהו? מה איפשר את השינוי
– ואם לא, מה הייתם רוצים לשנות? רשמו שלושה תחומים שהייתם רוצים לעשות בהם שינוי
ועוד טיפ קטן- אחד הדברים המומלצים בעיניי כדי לעבור את התקופה בשלום עם הילדים זה קצת להשתגע איתם. כי בתקופה כזו יש הרבה היגיון בשיגעון.
הדס
