צומת יגור המקום של חברי יגור
נשאלתי השבוע שאלה יפה- מה המצרים שלך, ממה את רוצה להשתחרר. רוב חיינו אנחנו לא בודקים את האידאות פיקס שעליהן כל מבנה האני המפואר נשען. למה אני מתכוונת? אנחנו חיים עם כל מיני ידיעות לגבי עצמנו והעולם. מהבית, הקהילה, בית הספר, מדינה, אבל קודם כל מהבית. כי הכול מתחיל בבית.
כולנו משועבדים למשהו. למישהו. לערכים של נכון ולא נכון, טוב ורע. כולנו עבדים במידה זו או אחרת. וירים יד מי שיגיד אני לא. גם אני. כולנו התחנכנו בדרך מסוימת עם קודים של התנהגות, נכון ולא נכון. כך ששעבוד הוא לא עניין רק של נשיאת שקי מלט כבדים על הגב והצלפות שוט. אנחנו יציר הכפיים של החברה שלנו. הורינו גדלו בסביבה שהשפיעה עליהם, והורי הוריהם, וכל סביבה משפיעה- מטפחת, מגדלת, הורסת. אנחנו משועבדים, החל מהמדינה והחוק, ועד לתקשורת. שימו לב כמה אנחנו משועבדים לתקשורת. פסח הגיע והמוני בני ישראל בני החורין צובאים ומסתערים על הקניונים. בעיניים שוקקות מביטים מעלה מעלה אל לוחות הברית של הדיל החדש במחסני חשמל. נכון או לא? מי צריך את כל זה בעצם? אנחנו משועבדים לפרסומות, ונקנה תמיד פי כמה ממה שאנחנו צריכים באמת, כי השיווק עובד עלינו, ומשעבד את המוח שלנו לרצות עוד ולשלם.
האמיצים שבינינו הפכו מורדים. מרדו בהוריהם, מרדו במסורת. אני בעד מרד. מרד חשוב להתפתחות האנושות. האנשים הגדולים בהיסטוריה היו מורדים. לפעמים בחרבות, במקלות, באקדחים ורובים, לפעמים בעורכי דין, במילה הכתובה, ולפעמים לא צריך יותר מלשאול- אבל למה? והאם זה מתאים לי? זה אומר לא לקבל כל מה שמקובל ולא לאכול כל מה שמגישים לנו. אם אנחנו לא נבדוק איפה אנחנו משועבדים נחיה לנצח עם עיניים סומות, מכוסות באופן נוח בכיסוי עיניים ונישאר בחושך. ויש שבוחרים להיות עבדים, כי לעתים זה קל או נוח יותר, ולא דורש התמודדות. כל התפתחות מרשימה בהיסטוריה התחילה מפריצת דרך חדשה, יציאה מהשביל המרכזי. וזה מתחיל מהתבוננות. ממה עלינו להשתחרר?
הלכתי ובדקתי איפה אני משועבדת, ממה אני יכולה להשתחרר. טוב, יצאה לי רשימה ארוכה. לקחתי אותה אתי, התיישבתי מול הילדים שלי וחשבתי. איך אני מגדלת את ילדיי? האם אני מחנכת אותם להיות עבדים או בני חורין. אני משתדלת ללמדם חירות מהי. אני מחנכת אותם לא לנסות להיות כמו כולם, לשאול שאלות, לא לקחת כמובן מאיליו מה שמלמדים אותם בבית הספר, או מה שכל החברים אומרים ומקובל, ושיאמצו רק מה שמתאים להם. שיתאמנו על להגיד לא, ולגבי בית הספר- בעולם אידיאלי הייתי מחנכת אותם חינוך ביתי, אך זה לא אפשרי, אז אני אומרת להם חשוב ללמוד שפה, כי זה יעזור להם בכל, שפה שנייה בוודאי כי זה היום חשוב כמו שפת אם, ושידעו חשבון ברמה שיוכלו בעתיד להרוויח כסף שיספיק להם ולא יעבדו עליהם. אני מחנכת אותם להבין שמורה טוב הוא זה שעושה את העבודה שלו מתשוקה אמיתית שרואים אותה בעיניים, ומאפשר חשיבה יצירתית. שציונים זה שטויות, ושלא יתרגשו מדי לא מציון גבוה ולא מציון נמוך. אני מחנכת אותם ללמוד מאנשים חיוביים ולא מהממורמרים, ללמוד מאלה שלא מחנכים אלא פותחים את האופק לחשוב, להרגיש. אני אומרת להם שכולי תקווה שהם יגלו התלהבות מללמוד ולפתח את עצמם בכל תחום שיבחרו, והכי חשוב תשוקה לדבר. בית ספר מבחינתי היה בית כלא שנמשך 12 שנים. היום, לעומת זאת, אני בת חורין, ונהנית מכל רגע מלימודיי.
עוד דבר חשוב ולמעשה ראשון במעלה בעניין חירות היא קבלה עצמית. כמה אנחנו מסתובבים עם המחשבה שאנחנו לא טובים מספיק, לא יפים מספיק, לא חכמים מספיק. ולמה? כי הורינו והורי הורינו הורישו לנו שכן או שלא במודע מחשבות שליליות על עצמנו. מי שגדל באווירה שהוא לא מספיק, שהוא לא "מוצלח", ואפילו "דפוק" יגדל עם התחושה הזאת, וכמה קשה להשתחרר ממנה. כמו וירוס במחשב אנחנו מחוברים בסימביוזה עם התפיסה השלילית ההרסנית שלנו על עצמנו. קשה לשנות דפוסים, ופה בדיוק טמונה הבעיה עם שעבוד- אנחנו לא מודעים לשעבוד, ולכן חיים בצל מחשבות, אמונות, מסורות, שלעתים קרובות לא רק שלא משרתות את טובתנו העליונה, אלא הורסות אותנו ממש. היום בפסיכולוגיה יש מושג שנקרא "הורים מרעילים". אלה הורים שלא מתעללים באופן ישיר- לא מכים או מענישים באופן קיצוני אך רגשית הם מחדירים בעקביות לילדיהם אמונות מכשילות וקשות, ולילדים אלה אין סיכוי אלא להאמין, להפנים, ולגדול באמונה שלילית על עצמם, לחיות בצל דימוי עצמי נמוך, וחוסר ביטחון בולט. לא בחרנו להיוולד, ולעתים אין לנו את המזל להיוולד להורים בעלי מסוגלות טובה שבונה ילדים להיות אנשים שמחים, בטוחים בעצמם ובעולם. לא מרוע רוב הזמן אלא כתוצאה של קשיים שלהם. כפי שאמרתי, הכל מתחיל בבית, ולמעשה מתחיל כבר מהלידה. למשל, יש ילדים המכונים בפסיכולוגיה ילדי האיניאדות- אלה הילדים שנולדו לאם חולה בדיכאון. תינוק מגיע לעולם והעיניים שהוא נתקל בהן הן עיניי אמו המתבוננות בו. התינוק מראשית חייו מחפש את המבט של האם. דרך המבט, והמגע הוא רואה וחש את עצמו. אם המבט המוחזר עליו הוא מבט ריק, מתרחק, אטום הוא יחוש את עצמו ריק. אם הדיכאון הוא ממושך, ואין דמות אחרת שתחזיר לו אהבה במבט, הילד יגדל לתוך מצב רגשי של ריקון מתמשך. כל חוויה של הילד הגדל, גם הצלחות יחוו כריקות, וחוויות אישיות ירוקנו מתוכנן. הצלחות לא יחוו רגשית לאורך זמן, וכישלונות יצרבו בנפש הילד. כמו מסננת, חוויות טובות יעברו בין החורים, ולא תתפתח באופן עקבי תחושת עצמי ברורה וחיובית.
למרות כל הנאמר לעיל, אני אופטימית מטבעי, ומאמינה כמטפלת רגשית בשינוי. גם אם ספגנו דפוסים הרסניים, יש לנו את היכולת לשבור אותם. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית התנהגותית בנויה כולה על הגישה האומרת, כי דפוסי ההתנהגות שלנו ובמקביל דפוסי החשיבה שלנו, נלמדו לאורך השנים בתהליך של למידה והתנייה, והגישה, המוכרת בשמה cbt עובדת על שחרור דפוסי אמונה, מחשבות ורגשות שליליים, ובמקביל, על שינוי דפוסי התנהגות שאינם משרתים אותנו עוד. הטיפול מעמת אותנו עם כל אותם "באגים" שאנחנו סוחבים איתנו מגיל צעיר, ומלמד אותנו הסתכלות חדשה. למי שלא הייתה מראה בונה, זקוק לרכוש מראה חדשה. להשתחרר מהמראה המשחירה, ולהסתכל על עצמו בעיניים חדשות- טובות יותר, סלחניות. ובעניין מראה- כשפתחתי את הקליניקה החדשה שלי דבר ראשון חיפשתי לקנות מראה. מראה לטעמי, מראה גדולה מספיק שתכיל את כל הגוף של המטופלים שלי, גדולים כקטנים. אחת המטופלות שלי, נערה בתחילת גיל ההתבגרות, מקיימת את השיחות איתי כשהיא יושבת מול המראה ומשוחחת איתי דרכה. כך היא רואה את עצמה ואותי גם יחד, ומנהלת במקביל דיאלוג ומונולוג- רואה ומדברת עם עצמה, ואני שם בשבילה ואיתה. לפעמים אנחנו זקוקים לראות את עצמנו מחדש. אנחנו נושאים לנצח את הורינו בפנים, ואת מורינו, ושכנינו, וכל מי שהיטיב ולא היטיב איתנו, נושאים דפוסי התנהגות רבי שנים ומושרשים עמוק, אך יש לנו את היכולת להתבוננות חדשה ומשחררת. מרסל פרוסט אמר
"The real voyage of discovery consist not in seeking new landscapes, but in having new eyes"- "מסע התגליות האמיתי אינו בחיפוש אחר נופים חדשים, אלא בסיגול עיניים חדשות".
שנהיה כולנו בני חורין, אביב שמח לכולם.
