צומת יגור המקום של חברי יגור
הרהורים על פורים / הדס גרודמן
פורים – החג שלו מצפים ומחכים הילדים שלנו כל שנה. האביב בפתח, מתחיל להתחמם, ושאריות החורף נותנים הרגשה של סוף של משהו והתחלה חדשה. חנויות הצעצועים מתמלאות כבר אחרי טו בשבט, ומתחיל רחש בבתים, בבתי הספר, בגנים עם השאלה הגדולה "למה אתחפש השנה". הורים יוצאים מאזור הנוחות שלהם, מכתתים רגליהם לחנויות המתאימות, בודקים, משווים. מזמינים באינטרנט או מעדיפים להיסחב עם ילדיהם למדידות, והמשקיענים במיוחד מכינים את תחפושות ילדיהם במו ידיהם. הילדים נרגשים, לעתים כל כך נרגשים, כמו הילדים שלי למשל, שפתאום סביב פורים כל מילה גוררת דמעה, וגם נדבקים במיחושי גוף אלה ואחרים. ואז מתחילים הפסטיבלים- בגנים מתכוננים, שרים, לומדים את המגילה. גננות עובדות כל כך קשה להכין את הילדים ליום הגדול, ההורים והילדים, בתי הספר כולם ברעש, כיאות לפורים, שזה חג של הרבה רעש וצלצולים. וזה כיף, נכון?
טוב, לא לכולם. פורים מביא איתו קושי לא קטן לאחוז מהילדים (ומבוגרים) שעבורם החג הזה לא עובר בקלות. מי האחוזון הזה? וחשוב לי להציג אותו, כי כמו כל מיעוט, הוא נוטה להישכח בתוך ההמון. פורים הוא חג של מוחצנות, של "שואו", של "תראו אותי", של תעוזה ויכולת להיפתח. ולכן, ילדים רבים, מופנמים וביישנים, או הסובלים מחוסר ביטחון, חשים מצוקה של ממש בפורים. גם אם יש לחלקם רצון עז לקחת חלק בכך, הרי הדבר גובה מהם התמודדות לא פשוטה עם פחדים או אף חרדות חברתיות, שעלולות לגרום לטראומה ולהימנעות מחוויות דומות בעתיד. יש ילדים שיש להם קשיים בויסות רגשי ללא קשר לפורים, והפורים מוציא אותם כמעט מדעתם, כי החושים שלהם מוצפים כל כך בלי יכולת להכיל את כל העומס הזה. ויש ילדים שגילם צעיר מדי מכדי להתמודד עם ההשתנות הזאת של המציאות סביבם, שיכולה להיתפס כמפחידה ומאיימת.
אז בחרתי לתת את הקול לילדים האלה, וגם להורים של הילדים האלה. כי פורים מכניס גם אותנו ההורים לסוג של אמוק, טירוף מערכות. ואנחנו כל כך אוהבים לראות את הילדים שלנו לובשים על עצמם תחפושת, ולצלם ולהראות לכולם – בווטסאפ, וברשתות החברתיות. ההורים יותר מהילדים עושים שואו מפורים דרך הילדים שלהם, עם אלמנטים לא מוצנעים של תחרות "הילד הכי יפה בתחפושת הכי מושקעת" וכו'. כי בואו נודה, יש פה גם סמלי סטאטוס, והילד המחופש כמדד להצלחה אישית (השקעה כספית, השקעת זמן, ואיכות הצילום). יש אצלי תמונה מפורים, אני בת 4, מחופשת לכיפה אדומה, יושבת ליד אחיי המחופשים על מדרגות הבית עם מבט מפוחד, מכווצת, כובע אדום על הראש שלא מסתיר את הדמעות. כן, אני הייתי באחוזון הזה. עד היום זכורה לי תחושת הבד המחוספס המעיקה של התחפושת, הגרביונים הדבוקים לרגליים, מעוררי הצמרמורת, והפחד שלי לצאת כך לרחוב. וכן, הלכתי מחופשת, וסבלתי.
לקח לי הרבה שנים לאהוב את פורים. היום אני אוהבת אבל משתדלת לא לצאת משפיות. ובבית שלי ארגז עמוס לעייפה בשלל תחפושות, פעיל כל השנה, כי אצלנו בבית ההתחפשות, הדרמה, והשתוטניקיות היא שגרה. אך אחת מבנותיי החליטה לא להתחפש בפורים. היא אמרה- אבל אימא אני לא רוצה להתחפש. ואחיה התחילו – "למה", "איזה כיף זה פורים", ו"את תהיי היחידה שלא מתחפשת, את לא מפחדת שיצחקו עלייך?" אז גייסתי את עצמי מלפני כך וכך שנים, ועצרתי אותם. "לכם", אמרתי, "זה כיף. לה לא, וזה בסדר". היא חייכה. למה היא לא אוהבת להתחפש? כי היא פשוט לא רוצה, כך היא אומרת, ואני יודעת למה. והלוואי שאימא שלי הייתה אומרת לי שזה בסדר, ולא כופה עליי ללכת עם השמלה המגרדת, והגרביונים הדבוקים, והדמעות מתחת לכובע. והייתי מאד גאה בבת שלי, כי היא הייתה מחויכת ונהנתה בלי תחפושת. אז היא לא מופיעה על במות, ורוקדת ושרה רק בבית, ובכלל, בוררת היטב איפה ולמי להיפתח. יש ילדים שזקוקים למשהו אחר, שאותם לא נלביש בדמויות או מסכות, ולא נדרוש מהם להתאפר ולרקוד ולשמוח, רק בגלל ש"כך מקובל". ובל נשכח שמחה. פורים שמח? לא תמיד. שמחה, כמו אהבה היא לא עניין של החלטה. היא עניין פיזי ונפשי שאתה חש, או לא. אתה שמח כשאתה שמח, כועס כשכועס, ועצוב כשעצוב, ולפעמים אתה פשוט שם מתבונן על השמחה ולא חש חלק ממנה.
אני מאמינה באותנטיות, ולעתים קרובות מסורת ואותנטיות מתנגשות זו בזו. זה המתח שבין להיות אינדיבידואל ולהיות חלק מסביבה. האנליטיקאי והתיאורטיקן דונלד ויניקוט, שהיה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי, מממשיכי דרכם של זיגמונד פרויד ומלאני קליין, תבע שני מושגים חשובים בפסיכולוגיה – "העצמי האמתי" ו"העצמי הכוזב". ויניקוט מתייחס לרעיון ההתפתחות האותנטית, או התפתחותו של עצמי אמיתי, שהוא לב ההתפתחות הנפשית הבריאה. התפתחות עצמי אמיתי היא תוצאה טבעית של יכולתה של אם טובה דיה לספק לתינוק ולאחר מכן לילד, סביבה המאופיינת בהיענות מותאמת ואמפאתית לצרכיו הפיסיים והרגשיים. ילד שיתפתח בסביבה כזאת ייהנה מהאפשרות להתפתח ללא הפרעה, ולהביא לידי ביטוי את הפוטנציאל האישי שלו. לעומת זאת, אם סביבת הילד אינה מצליחה לספק לו החזקה הנענית לצרכיו באופן אמפאתי, קורה תהליך בו נפש הילד מתאימה את עצמה לצרכי הסביבה. במצב כזה, הילד לא לומד להכיר את עצמו. נפשו מוסטת למסלול התפתחות של עצמי כוזב. לאנשים יש דרגות שונות של עצמי כוזב. בדרגות הגבוהות של עצמי כוזב, העצמי האמיתי נותר חבוי מהאדם. האדם חי את העצמי הכוזב שלו באופן מלא. הדבר יבוא לידי ביטוי בכישלונות חוזרים במערכות יחסים, באי התאמה וכישלונות חוזרים בעבודה, ולעתים אף בדיכאון. כישלונות חוזרים אלה יחשפו רסיסים של העצמי האמיתי שאינו ממומש.
בסופו של דבר הכי חשוב זה הבית והמסרים שהבית מעביר, והאומנות שלנו כהורים זה להעביר מסר שאנחנו מגוונים וצבעוניים באמת, כל אחד וצבעו המיוחד, ולהיות ערים לאמת הפנימית של הילדים שלנו. אם נתאים את עצמנו לצרכי הילד, הילד יגדל בתחושה של הכרת עצמו, תחושותיו ורגשותיו, והמסר יעזור לו למצוא את קולו האמתי, ולממש את עצמו.
שיהיה לכולנו פורים שמח באותנטיות
הפוסט שלך הוא מתנה.
תודה לך שהבאת והעלית את המודעות לסיפור עתיק היומון הזה,שחוזר על עצמו כל שנה.
כל ילד לצרכיו הוא.