צומת יגור המקום של חברי יגור
אושר. מילה שגורה בברכות כתובות ואינטרנטיות לשנה החדשה שבפתח. אז לכבודה, הפעם רציתי לדבר על מושג האושר, ואיך הוא נוגע לנו, אומנים בהורות. מה זה אושר? מהו אותו "אושר" נכסף, שכולם מנסים להגיע אליו. האם הוא מקום אליו צריך לטפס? האם הוא פסגה של סיפוק? בעולם שלנו לאושר יש יחסי ציבור מאד טובים וכלכליים. "מי רוצה להיות מאושר" החליף את "מי רוצה להיות מיליונר". בתי ספר ללימוד האושר, סדנאות, ימי עיון, לימודי אושר מתקדמים, לימודי חשיבה חיובית, ופסיכולוגיה חיובית, וילדים שנקראים אושר. אושר כפי שמיוחצן, הוא שמחה טוטאלית שצובעת את החיים, וגורמת לאנשים "המאושרים" שבינינו לבלוט בתוך המון אפור. זחוחי פנים, מחויכים, צבועים ורוד פוקסיה. הם, ילדיהם, ביתם, כלביהם, מכוניותיהם, עבודתם. בעולם של ה"מאושרים" החיים מתוקים כמו צמר גפן ורוד בלונה פארק. מוכרים לנו פנטזיה עטופה ורוד פוקסיה. אושר זו פנטזיה. אושר זה בלוף.
אמת, אנחנו זקוקים לפנטזיה, כי בלעדיה החיים ייראו לנו אפורים ומשעממים, עוד יום ועוד יום, ולא תמיד יש חדש תחת השמש, אז בואו נכניס קצת קסם לחיים. ו"מוכרים" לנו את שיקוי האושר כבר כילדים. גם אני כילדה גדלתי על אגדות, זה היה העולם שלי. בעולם הזה היו פיות, ויערות מכושפים, ואבירים, ונסיכות, ודובים שעירים שהופכים בסוף לנסיכים, ומכשפות רעות שניצלות בסוף בתנור או מתאדות לאד סגול. האגדות, בנויות על סטראוטיפים, על טוב ורע, על ניצחון הטוב על הרשע, ובנויות על שלד מאורגן ומסודר, משרתות את נפש הילד, כי הן מדברות לצורך של הילד בסדר מחד, וליכולות להפליג בדמיון מאידך, ובזה סוד קיסמן. ומי לא מכיר את המשפט הפותח אגדות רבות "היה היה", או "פעם לפני שנים רבות" והמשפט הסוגר- "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". גאון מי שהמציא את המשפט הזה, שהתגלגל על פני כל כך הרבה אגדות. למה אני אומרת גאון? כי ילדים זקוקים לסגירה. ההפי אנד מותיר את הילד רגוע, הקצוות נסגרו ואפשר ללכת לישון בשקט. ואפשר לחלום על הנסיך על הסוס, על הכחדת הרשע, על עושר ויופי. גאון, כי המשפטים האלה השפיעו עלינו תרבותית באופן כל כך עמוק ובלתי מודע.
גם אנחנו, ילדים לשעבר מחפשים אותו, את גן העדן האבוד הזה. למשל בעניין "הפי אנד" – הידעתם שבסרט הקולנוע המצליח "אישה יפה" בגרסה הראשונה, המיליונר והזונה נפרדים לשלום, וכל אחד חוזר לעולמו? כשהראו את הסרט בהקרנת הבכורה, הקהל מחה שלא ייתכן שכך יסתיים הסרט, ושינו את הסוף. זה היה אמתי מדי לקהל האמריקאי, ובצדק! מי רוצה ללכת לקולנוע, להתלבש יפה, לנסוע ולשלם כסף בשביל לראות את המציאות שלו על מסך? כולנו רוצים קצת לברוח ממנה. הפי אנד והם חיו באושר וכו', זו פנטזיה, שכיף לברוח אליה, אבל אז הסרט נגמר, קמים מהכיסאות המרופדים, מנערים את הבגדים משאריות הפופקורן המלוח, ויוצאים באור מהאולם. אל העולם. ומה לעולם שלנו ולהפי אנד של האגדות עליהן גדלנו? ראשית, אנחנו יודעים שאחרי החתונה – אם מתקיימת, מגיעה השגרה, אנחנו יודעים שהנסיכה שקמה אחרי 100 שנה רעננה כפרח וקיבלה נשיקה זה מאוד לא סביר, אפילו אחרי יום אני בטוחה שהייתה זקוקה לצחצוח שיניים לפני הנשיקה כדי שהנסיך לא יברח. ובכלל כל עניין החתונה כ"שיא" החיים – מה פתאום?! יש הרבה אנשים מאושרים ללא בן זוג, וללא ילדים, יש אנשים שהיו שמחים שתומצא "מסיבת גירושין" כי זו עבורם השמחה האמתית, יש משפחות רב גוניות – חד הוריות, חד מיניות, פולימריות, והיום יותר מתמיד ה"נורמלי" עובר מהפך, ונעשה "בנאלי" וקצת לא מעניין. המשפחה בה יש אבא אימא שלושה ילדים וכלב זה וינטג' רעיוני. בעולם של משפחות מכל מיני סוגים, בעולם של כל כך הרבה אפשרויות, בעולם שנעשה קטן ואפשר להגיע בו ממקום למקום תוך שעות ספורות, פיזית או בלחיצת כפתור, יש כבר לא מעט ערעור על המוכר, ומה שנחשב כ"דרך הבטוחה אל האושר" הוא כבר לא בטוח בכלל. ואפילו אם גבר ואישה כן מתחתנים באופן מסורתי כולל שבירת כוס, ושמלה וכיו"ב, הם נסיכים ונסיכות ליום אחד בלבד. אם יתמזל מזלם, אולי יצליחו למשוך את הקסם לעוד כמה חודשים, עד שיפדו את הצ'קים, ייסעו לברבדוס ויחזרו לשגרה.
אז מה כן יש אם לא אושר כמו באגדות, ומה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו. לי ההתפכחות מהאגדות הגיעה בגיל מאוחר, כי נטייתי האישית היא לשקוע בכיף בעולם הדמיון, לחלום בהקיץ ולחפש קסם בכל דבר. ולקח לי זמן להבין בתמימותי דאז, שאין הפי אנד, שאהבה לא תמיד מנצחת, ושהשגרה לא בנויה מזיקוקי דינור, קרוסלות בלונה פארק וצמר גפן מתוק. מתוך אהבתי לספרים, לאגדות, ולכתיבה, חיפשתי מקומות מרגשים שיולידו אצלי מציאות של סרט, וגיליתי שהחיים הם ההפך מסרט הוליוודי, הם יותר בסגנון יס-דוקו.
ולמרות זאת, אני עדיין מאמינה בקסם, ויש קסם בחיים האפורים האלה, ויש דברים נוצצים בשמש. אושר לדעתי זו כותרת, זה סוג של ג'ינגל שיווקי, אך מתחת לכותרת יש עבורי שני אלמנטים- "רגעי אושר", ויש "שמחה". רגעי האושר הם הרגעים המעטים של שיא אמתי של שמחה יוצאת דופן, התעלות, חוויות מרוממות, כמעט רגעי "בריאה", ולתוך הכותרת הזאת אני מכניסה את הלידות של חמשת ילדיי, למשל, שהם אירועים עבורי שאין להם תחליף. לצד רגעי האושר יש את השמחה. שמחה עבורי זו מטרה, שאיפה, דרך חיים ללכת בה. והיא כרוכה במשימות. למצוא- מה גורם לי לחוש שמחה, מי האנשים במחיצתם אני חשה שמחה, מה אני יכולה לעשות כדי להיות שמחה יותר, ואת המטרה אני פורטת לתוכנית פעולה- מה אני יכולה לעשות היום כדי להיות שמחה, מחר, עוד חודש. מבחינה פסיכולוגית, אני בעצם עושה לעצמי cbt של שמחה, כלומר, מטפלת בעצמי טיפול קוגניטיבי התנהגותי משימתי כדי להיות שמחה יותר.
ומה אני מלמדת את הילדים שלי? ילדים חיים בעידן שבו יש הרבה יותר מידע, והם יודעים המון! הם חכמים יותר ממה שהיינו כשהיינו ילדים, הם פחות תמימים ומתבגרים מהר יותר, אז הם כבר יודעים שאגדה זו אגדה, ומציאות זו מציאות, ושפיית השיניים זו אימא שהלכה לכולבו והביאה מלאי של מתנות קסומות כנגד כל שן. ואין גמדים שמסדרים את הבית, אלה אבא ואימא שבסוף היום מסתובבים בבית, מותשים וטרוטי עיניים ואוספים את ערמות הצעצועים מהרצפה. הילדים שלי מקבלים את המסר שחשוב לחפש קסם בתוך החיים עצמם. ברגעים, בלאהוב את מה שאתה עושה, להיות עם אנשים שאתה אוהב. בבית אני משתמשת המון במילה "מרגש", ואני מתעקשת להכניס רגשות בכל מקום, כי זו הדרך שלי להכניס קסם באפרוריות היום, ובשגרה.
ומה הופך ילדים לשמחים? לא על הכול יש לנו שליטה כמובן, כבני אדם והורים, ויש את החיים שקורים, וגנים, מזל, גורל?. ועדיין, לנו ההורים היכולת להשפיע, כי זה חלק מהאומנות שלנו. אז איך עושים את זה? או, איך תורמים לזה שילד יהיה שמח. עברתי על חומר שקראתי, מחשבות ותחושות שלי וקיבצתי את הדברים שאני מוצאת אותם כחשובים ביותר, וגם נמצאו מחקרית כחשובים ביותר כדי שילד יהיה שמח.
ראשית, ההורים צריכים להוות מודל לשמחה. הורים שדואגים להיות שמחים ולהגשים חלומות, משמשים דוגמא עבור ילדיהם. כי כמה שלא ננסה ללמד ילדים סיסמאות מה נכון ומה לא נכון, בסופו של דבר אנחנו הדמות שלהם לחיקוי, ואם הם יראו הורה שפועל כדי להגשים חלומות, ושמח במה שעושה, הם יפנימו את הדמות הזאת בתוכם.
שנית, זמן משחק. ילדים זקוקים למשחק, וכמה שיותר. משחק מפתח, פותח יצירתיות, מערב את הגוף, ומקדם את השמחה. חשוב שהילדים לא יהיו כל היום מול מסך. מחקרים הראו, כי ילדים שרואים פחות טלוויזיה הם ילדים שמחים יותר. הם משתמשים יותר בדמיון, משתמשים יותר בגוף, יוצרים יותר, וגם כמובן פחות חשופים לתכנים הלא מיטיבים שיש לטלוויזיה להציע. אצלי בבית למשל, יש חוק 20, שאומר שביום חול עד השעה 20 אין פלאפונים וטלוויזיה, ומשחקים יחד, פוגשים חברים, יוצרים, או רוקדים ושומעים מוזיקה, וכו'.
שלישית, זמן משפחה על בסיס יומי. זמן זה נמצא כתורם משמעותית לשמחה אצל ילדים. זו יכולה להיות ארוחה משותפת, זמן בילוי משותף, זמן משחק. משפחתיות מייצרת אצל הילד בטחון, סדר, יציבות והמון שמחה.
רביעית, פיתוח אינטליגנציה רגשית. חשוב לדבר רגש, להתעסק ברגש, להיות רגיש לאחרים. רגישות ופתיחות רגשית הופכת ילדים לפתוחים ושמחים יותר. היכולת של ילד להביע רגש, לתאר מה מרגיש היא יכולת חשובה לחיים ולשמחת חיים.
חמישית, חינוך לאופטימיות. זה נכון שאי אפשר לבלף, ולפסימיסט יהיה קשה ליישם, אבל חשוב ללמד התבוננות אחרת. חצי הכוס המלאה היא לא- "לא נורא, בוא נסתכל מה כן טוב" אלא, קרה משהו רע. נכון, אפשר גם לבכות עליו וזה טוב לבכות. אבל אחרי שנרגעים והדמעות התייבשו, ועבר קצת זמן, אולי נצליח ללמוד משהו מהסיטואציה. לעתים כשקורה משהו רע, משהו טוב מגיח, ולמידה חדשה נוצרת.
שישית, לא לדחוף את הילדים יותר מדי בלימודים. לא חינוך למצוינות! ילד שדוחפים אותו יותר מדי להצליח, נכנס לחרדות, כל כישלון הוא עבורו אסון, ושוכח להיות ילד, לשחק, ליהנות, ובוודאי לא שמח.
שביעית, לעודד מערכות יחסים. לטפח מערכות יחסים קיימות וליצור חדשות, כי ילדים שיש להם מערכות יחסים טובות הם שמחים יותר. ויש ילדים שפחות זקוקים לחברה, אך הם עדיין זקוקים לקשר, וקשר טוב עם אח, מבוסס על שיתוף ואמון, חשוב לשמחה. צריך לעזור לילדים לטפח את הקשרים, לשבת איתם וללבן עניינים חברתיים ולהנחות אותם בשיח פתוח.
ולסיום, תבלין ושמו הומור. היכולת לדעת לצחוק על עצמנו ועל סיטואציות, היכולת להשתטות וכמה שיותר.
שמחה היא חשובה לחיים. שלא נשגה, החיים חולפים, ו"עד עצם היום הזה" יש לו תאריך תפוגה. בזמן הזה שיש לנו כדאי בשביל עצמנו ובשביל הילדים שלנו שנחפש קמצוץ של שמחה, לתבל את החיים בצבע. שתהיה שנה טובה ושמחה לכולם.
הדס גרודמן
