צומת יגור המקום של חברי יגור
ביום 5 במאי 1949, בעוד נמשכות ברודוס השיחות להפסקת האש, חגגנו את יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל. אני הייתי אז בכתה יא'. הייתה ביגור קבוצת חברים שהפעילה בהם, לזיכרוני, הייתה חנקה גרבר, שהעלו את הצורך להקים גל-עד לזיכרם של חללי מלחמת העצמאות. אני זוכר שבאותו יום, לפנות ערב, נערך מצעד של חברי יגור ובהם החיילים שהשתתפו במלחמה. הציבור נערך למפקד לרגלי ההר, במקום בו עומד היום הארכיון (בית אברך) . ה"ווטרנים" שלנו ובהם אורי שלם, ירו שלושה מטחי כבוד ובמקום נשתלו שלושה ברושים ואז הוכרז שבמקום הזה יוקם גל-עד לזכר לוחמי תש"ח. חלפה שנה ועד שנה, הברושים גדלו אבל גל-עד לא הקימו. מדי שנה בסמיכות ליום העצמאות, הייתה חנקה גרבר מתריסה באספה שלא שילמנו את חובנו לנופלים, כי לא הקמנו את הגל-עד. בינתיים עבר חוק השילומים מגרמניה וביגור הוחלט להקים בכספי השילומים את "יד למגינים", כשהובן, שמלחמת תש"ח לא תהיה המלחמה האחרונה. רק חנקה גרבר חזרה ודרשה להקים את הגל עד הנשכח.
בשנת 1978/9 הקימו את "שכונת ההר" שמעל "בית אברך" -הארכיון. אחד הבולדוזרים שעבד בהכשרת השטח, פגע בשניים מן העצים ונותר רק עץ אחד מהשלושה וכמעט שלא נותרו חברים שעדין זוכרים את מה שסופר כאן. הברוש הבודד ניצל עד היום מעקירה בזכות עזגד ששמע ממני את תולדות הגל-עד, ונלחם את מלחמתו. היום הברוש הזה עומד מסכן ומותש, אין לו עתיד והוא מועמד לעקירה.
אנחנו מבקשים מחברי יגור להצטרף אלינו בבקשה שבמקום הברוש הנוטה למות יינטעו ברושים חדשים ויוצב שלט שינציח את ההיסטוריה של המקום."
יוחאי שלם
גדליה: אני מברך על היוזמה של יוחאי. העץ באמת חולה מאוד. אנחנו נערכים לסילוק העץ החולה ושתילת שלושה ברושים כמו שהיו פעם.
עזגד – יפה יזמת, יוחאי – יפה כתבת, גדליה – יפה ענית. תודה לכם.
תודה על המחמאה, אבל התודה על היוזמה מגיעה לעזגד ולא לי.
שלמה המלך דווקא השתמש בברוש על מנת לרצף את רצפת בית ראשון ( "… וַיְצַף אֶת-קַרְקַע הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת בְּרוֹשִׁים")
מהעת החדשה אנו מכירים את שני הברושים ברמות מנשה שניטעו לזכרם של שני השומרים שנרצחו במרד הערבי (1936). לפני ארבע שנים סיפר עזגד שלם (חצר יגור) את סיפורו של הברוש המרשים שניטע על ידי פינייה פלד בדרך בית העלמין, לזכר בנו יאיר שנפל, יש את שלושת ברושי תש״ח מהיוזמה הנוכחית ובכלל נראה שהברוש הוא הדומיננטי בין עצי בתי העלמין הצבאיים.
אז מה הפך את הברוש לעץ זיכרון?
תשובה חלקית, קצת מבולגנת מצוטטת מוויקיפדיה:
מאז העת העתיקה היה הברוש סמל לאבלות. כך, למשל, מקושר הברוש לקבורה בשורה "כבר כיסינו תל ועוד אחד, טמנו את ליבנו בין ברושים" בשיר אנחנו לא צריכים שכתב אבי קורן. דוגמה נוספת היא השורה: "עם שחר הבאנו אותו מן הקרב. הברוש צמרתו אט הרכין". מתוך השיר "דודו" של חיים חפר. הברוש נקשר למוות משום שאינו מתאושש היטב מכריתה. באתונה היו ענפי ברוש מוצבים בבתי אבלים וברומא היו מקשטים בהם פסלים של פלוטו אל השאול. אובידיוס תיעד במטמורפוזות את המיתוס של קיפריסוס שהפך לעץ ברוש כשביקש להתאבל לנצח על שהרג בטעות את צבי טיפוחיו.