זה היה סיפור של חורף

אברי ודס (אדר), ילד ביגור 1950, אבד בשלג, שלושה ימים ונמצא בריא ושלם.

הסיפור התפרסם בפייסבוק של אברי אדר לא מזמן, יותם ורדי, קרא ולא זכר כלום, מיד רץ, לכל הדור ההוא, ליוחאי, ואביה ואחרים, שאישרו את הסיפור. יותם כתב: " הי אברי, קראתי את הכתבה שלך כמו סיפור בלשי. כמו הרבה פרטים מחייך שהיו תעלומה בשבילי  גם הפעם הפתעת אותי.  אני לא זוכר כלום מהאירוע הזה. זה באמת סיפור מפתיע ומיוחד. אני נפגש לעתים קרובות עם יגאל טפר ויעקב גבאי, אשאל מי מהם זוכר את האירוע". אברי אדר התפלא שיותם שכח, וכתב לו, "אני מתפלא שאינך זוכר את האירוע. אמנם אז הייתי עדיין בכיתת העולים, אבל הדבר היה לשיחת היום במשק, אפילו קראו לי: "אברי שהלך לאיבוד בשלג". אבל גם הוא למד, בעקבות הגרסה של יוחאי, שיצאו אחריו בחיפושים גדולים. "

להלן הסיפור שפורסם לראשונה בספרו של אברי אדר "מבירא עמיקתא לאיגרא רמא" שהתפרסם בשנת 2000 ולאחרונה שוב, בפייסבוק.

לאחרונה חוויתי חוויה שברצוני לשתף בה אתכם.

יצאנו לטייל בכפרים הדרוזיים על הכרמל עם מדריכה דרוזית מדהימה. לא אלאה אתכם בפרטים, בסיורנו בעוספיה נכנסנו לבית השייך אבו רוקן (האיש שהסתיר בביתו את אבא חושי בפני האנגלים במשך 3 חודשים והשתתף בקרבות רמת יוחנן בצד הישראלי כמובן). התיישבנו בסלון – חדר האורחים של הבית ואז העבר קפץ לי מול העיניים:

הדבר קרה בחורף 1950, הרבה לפני שמישהו סיפר לכדור הארץ על ההתחממות הגלובלית. באותו חורף, שלג כבד ירד על הארץ. הלבן הזה כיסה את הכל במעטה בוהק בעובי של מטר ויותר!

באותו זמן, אני הייתי ילד קטן בשלבי קליטה מתקדמים בבית הספר של קיבוץ יגור. גגות צריפים בהם גרנו קרסו, חוטי טלפון נקרעו, בקיצור הייתה חוויה יוצאת מהכלל.

באותו יום, לא למדנו והמורה (ישראלה) החליטה שהכיתה תצא לטיול על הר הכרמל.

משום מה, התעכבתי והכיתה יצאה בלעדי. על מנת להשיג את כתתי, יצאתי לכיוון ההר, עליתי על עקבות כלשהם ופתחתי צעדים בתקווה להדביק את הכיתה. בינתיים, ללא ידיעתי המורה שינתה דעתה והכיתה יצאה לכיוון נחל הקישון… ואני המשכתי לצעוד בנוף הנפלא שהזכיר לי את הנופי ילדותי, נופים של החורפים המושלגים בהונגריה.

לא עשיתי הרבה חשבון, הזמן חלף מהר, בדמיוני הייתי בנוף מוכר וקרוב ליקירי אשר אבדתי. המשכתי לצעוד על השביל המנדטורי בעקבות העקבות (אולי של רועה דרוזי) עד אשר הגעתי לעוספיה. בסמטאות הכפר העוטה מעיל חורפי לבן ועבה התחלתי לשאול את מעט האנשים שנקרו בדרכי, האם מי מהם ראה כיתת ילדים מיגור – שומריה בלשונם. נעניתי בשלילה אבל אמרו, שאם משהו יודע על ילדים מיגור זה רק השייך אבו רוקן והיפנו אותי לביתו.

דפקתי על דלת הבית, היא נפתחה והוזמנתי לאחר כבוד פנימה. סיפרתי את סיבת בואי ומה מבוקשי. לא, הם לא ראו ולא שמעו על ילדי כיתתי. קיבלו אותי מאוד יפה, נתנו לי לשתות ולאכול על יד מחתת הפחמים שדלק באמצע חדר האורחים והפיץ חום נעים מסביב.

נעשה כבר מאוחר אחר הצהרים ולא בחשק רב הודיתי להם ופניתי לחזור הביתה. השייך עצר בעדי ואמר שמאוחר, ירד החושך ואני אטעה בדרכי והזמינני להישאר את הלילה ולמחרת אוכל לחזור. לא גיליתי התנגדות רבה מידי ועם יתר ילדי הבית יצאנו לחצר להשתעשע בשלג. עם רדת החושך, התאספו כל בני הבית סביב מקור החום לארוחת ערב. לאחר האוכל נפרסו מזרנים על הרצפה וכולנו, גדולים כקטנים נשכבנו סביב המחתה והלכנו לישון.

בלילה שוב ירד שלג וכיסה את העקבות והשייך לא נתן לי לצאת לבדי לדרך ואמר, שישאל ואם מישהו ירד מטה במשך היום יקראו לי  ואוכל לחזור אתו הביתה. ואיש לא ירד באותו יום… עברתי בבית השייך לילה נוסף… הכפר היה מנותק, דרכים חסומות קווי הטלפון מנותקים והסמרטפונים טרם הומצאו… ואני הפכתי לבעיה…  על הכרמל היה מין משטר צבאי, לא כמו בגליל, אבל היו סיורים תכופים של הצבא שעבר בין הישובים. לאחר התייעצות של חכמי הכפר הוחלט שיבקשו מקומנדקר הסיור שצריך היה להגיע למחרת (יום שלישי להרפתקה שלי) שייקח אותי. הועברתי לאחר כבוד לבית המוכתר ללילה נוסף ובהשכם בבוקר בא הסיור ולקח אותי אתו.

יצאנו לדרך, הסיור ערך כמה שעות שבמהלכו עשיתי הכרות עם הכרמל ובסיומו הורידו אותי במקום כלשהו באחוזה. נשארתי באמצע הרחוב, במקום לא מוכר וללא פרוטה בכיס… שאלתי פה ושם וירדתי ברגל לצ'ק פוסט לתפוס טרמפ ליגור. למזלי, לאחר זמן לא רב עבר רכב, (משאית תנובה) מהמשק ולקח אותי הביתה.

השמחה הייתה רבה, בקיבוץ כבר התאבלו עלי, אפילו הופיע כתבה במעריב תחת הכותרת: "ילד הלך לאיבוד בשלג על הכרמל ונטרף על ידי זאבים…"

הנה, נסגר מעגל ואני שוב יושב, מקץ 68 שנים, באתו חדר אורחים בו ישנתי בילדותי. השייך נפטר לפני זמן רב והמשפחה נפוצה לכל רוח. בבית לא גר איש והוא הפך למין מוזאון צנוע לזכר העבר המפואר ולחלקו של שייך אבו רוקן בהקמת מדינת ישראל.

---

גרסת יוחאי שלם לסיפור

אני הייתי אז בכתה יב'. בבוקר קראו לנו ואמרו שאברי נעלם. אמרו לנו שהכתה של אברי יצאו לטיל, לראות את השלג. היעד כנראה היה עיספייה. ההשערה הייתה שאברי הלך לעשות פיפי ובינתיים שינו את התכנית והחליטו ללכת לקישון, המורה היה מוטלה (שורש?) . כשאברי יצא, הכיתה כבר נעלמה והוא יצא להשיג אותם בדרך לעוספיה.

ארגנו חוליות לחיפוש, לכל חוליה צורף משהו מכיתה יב' כי הכרנו את הסביבה. אותי צרפו לחוליה של אשר גל. יצאנו לחפש על השביל המנדטורי המוביל לכיוון ג'למה. כשהגענו לג'למה פגשנו דרוזי מעיספייה הוא סיפר לנו שלכפר הגיע ילד יהודי והוא נמצא בבית המוכתר. מיד התחלנו לעלות בשביל התלול לעיספייה. הגענו לבית המוכתר והתאכזבנו. אמרו לנו שלפני חצי שעה הגיע ג'יפ של המשטרה ולקח את הילד לבית אורן. אינני זוכר איך הם קיבלו את פנינו אבל אני זוכר ששוב ושוב הם אמרו לנו: מה אתם חושבים שאנחנו ניתן לילד ללכת לבד בשלג ?

חזרנו הביתה בשביל הדרוזי ומיהרנו לספר את מה שאנחנו יודעים אבל אז הרגיעו אותנו ואמרו שאברי כבר חזר.

זהו הסיפור בקיצור ובלי צבע. עד שקראתי את הסיפור של אברי לא ידעתי שהוא שהה בכפר שני לילות וזה נראה לי מוזר. אז סגרנו מעגל. יוחאי

---

אברי אדר (ודס)

אברי ודס נולד ב 1936 בהונגריה, למשפחה מבוססת. הוריו התגרשו והוא גדל בבית סבו וסבתו, ב 1942 עבר לגור עם אביו. לאחר פלישת הגרמנים ב 1944, הוריו נלקחו למחנה להשמדה והוא הועבר לבית יתומים יהודי בבודפסט. אברי שרד את השואה בבודפסט ועם סיום המלחמה שב והתאחד עם אמו החורגת והחיים חזרו למסלולם. יום אחד, אמו החורגת פגשה, ברכבת החשמלית, אישה בשם אסתר זינגר שביגור עברתה את שמה לאדר ואחרי שלמדה על פעילותה בהבאת ילדים יהודים לארץ במסגרת "דרור הבונים", הציעה לה לשלוח לארץ גם את בנו היתום של בעלה המנוח. אסתר אמרה מיד, "בודאי, יש לי בן בגילו (שמוליק אדר ז"ל, גדי רביב)". אסתר ושני הבנים היגיעו לארץ באפריל 1948, טרם פרוץ מלחמת השחרור, ולאחר חודש של תהליכי מיון וקליטה במחנה עולים ברעננה, בעקבות הזמנתה של חברת יגור – גולדה מינץ שהייתה שליחה במחנות עקורים בגרמניה, הגיעו ליגור. אברי, יחד עם כל משפחת אסתר, שינה את שמו לאדר ושהה 12 שנים ביגור. בצבא שירת בקומנדו הימי, השתתף בצניחה במתלה במבצע קדש, חזר ליגור ועזב עקב רצונו לצאת ללימודים. אברי עבד שנים רבות ב"רפאל" וחי היום בנשר. ספרו "מבירא עמיקתא לאיגרא רמא" פותח חלונות מרתקים להישרדות ילדים יהודים באירופה ועלייתם ארצה וגם לפינה הקיבוצית החמה והטובה (לפחות במקרה הזה) שגדלו בה בשנות החמישים והשישים, וכך גם נשארה, בליבם. קרובי משפחתו עלית בוצר (אחותו החורגת), אביה אדר – גיסה, שנטל זעירא בת דודה.