הבן הרביעי / גדי רביב

שקיות "התפוצ'פס", "ליל הסדר" ו"ההגדה" – בקיבוץ ובמסורת. אליהו הנביא ששונמך לשיר ואני שלא ידעתי לשאול

בילדותי דיברו הרבה על שקיות "התפוצ'יפס" שאכלו בסדר ביגור, ביד למגינים, וגם על זה ש"אין מרק", כדוגמה להבדל התהומי בין הסדר הקיבוצי וזה המשפחתי. מאז זרמו מים רבים והיום מוגשת בחדר האוכל סעודה מפוארת שלא היתה מביישת בתים רבים.

לגבי תכנים אחרים בלילה הזה, נוטים במחוזותינו להדגיש את ההבדלים בין ההגדה המסורתית והקיבוצית ומפחיתים, אם כי לא מתעלמים לגמרי, משני הבדלים אחרים: "צלחת הסדר – שאמנם נמצא בהגדה הקיבוצית אבל לא על השולחן, ו"סימני הסדר" שכלל לא מוזכרים בליל הסדר שלנו.

חשיבות צלחת הסדר בין היתר בכך שהיא מאזנת בין סיפור יציאת מצרים למציאות ההסטורית (נניח) של קיום מצוות הפסח בימי המקרא. החרוסת, המרור והמצות שעל הצלחת אמנם מזכירים את סיפור יציאת מצרים, אבל הזרוע, והביצה מזכירות דווקא את הפולחן בימי בית שני ולאחריו, הביצה מזכירה את קורבן "חגיגה" שהקריבו בכל שלושת הרגלים, והזרוע את קורבן הפסח, שאותו היו אוכלים, בערב החג, עוד לפני שירד הערב ונכנס ליל חג הפסח שאנו חוגגים, ולכן גם אסור לאכול אותה. בנוסף להם, מזכיר הקרפס, את המשתה הרומאי והנוהג שבו להקדים לסעודה נשנוש "קרפסים" למינהם.

חשיבות "סמני הסדר" – "קדש, ורחץ, כרפס, יחץ" היא קודם כל ברמה הטכנית והמתודולוגית על ידי מיפוי ההפקה המסובכת של הערב. בלי להכיר, להבין ולזכור אותם אי אפשר להפנים את מבנה ליל הסדר. למה הדבר דומה, לשליטה הנפלאה של מי ששר בילדותו את השיר "שנים עשר ירחים" (בתשרי נתן הדקל וכו…) בחודשי השנה העברית. מי שלא שר את השיר הזה כילד ולא זוכר אותו בעל פה, וכל חייו על פי לוח השנה הלועזי, יתקשה לעיתים קרובות בשמות החודשים העבריים ובסדר הנכון שלהם. כך גם לגבי סדר פסח המסורתי הכולל הוראות רבות מספור: פעמים נוטלים ידיים (פעם אחת בלי ברכה!) שלושה פעמים שותים בהסבה (פעם אחת לא) את ההגדה קוראים כשהמצות גלויות אבל לא תמיד, את האפיקומן מחביאים בהתחלה, אבל מוצאים בסוף, אחרי האוכל! וכו וכו…

מעבר לשני מרכיבים אלו מונחת ההגדה עצמה.

ההגדה הקיבוצית על גוונייה וגרסותיה שונה מההגדה המסורתית בין היתר, בכך שהיא מייחדת מקום גדול ונרחב יותר לסיפור יציאת מצרים.

ההגדה המסורתית נסמכת על הידע המוקדם של השומעים

בפרטי הסיפור המקראי וכנראה גם התבססה על היכולת של אב הסדר לספר את הסיפור המקראי, הן של יציאת מצרים והן של חציית ים סוף, בעל פה ובצורה תיאטרלית ודרמטית. כך התאפשר לצרף לסיפור המקראי "קומה נוספת" בדמות מדרשי חז"ל, פרקי תהלים, ופיוטים שונים.

ההגדה הקיבוצית עשתה מהלך הפוך: היא פינתה מסיבות שונות את מדרשי חז"ל, הרחיבה מאוד את הסיפור המקראי הן של יציאת מצרים והן של נס חציית ים סוף עד סיפור המרגלים! והוסיפה עליהם לתכנים ציוניים וישראליים: האביב, השואה והתקומה. (באגדות "השומר הצעיר" הוציאו את המדרשים לגמרי, באגדת התק"ם, שקוראים ביגור, השאירו כמה מדרשים הקשורים באמת לעצם הסיפור – ובפונט זעיר)

עם זאת, במקומות רבים שמרה ההגדה הקיבוצית גם על המרכיבים המרכיבים המסורתיים הלא-מקראיים (מעשה ברבי אליעזר, והיא שעמדה, שתיית ארבע כוסות, רבן גמליאל היה אומר וכו… אלה נוספו לאבני היסוד המקראיות: "עבדים היינו", "עשרת המכות", ו"ארמי עובד אבי" (שלא קשור בעצם לסיפור יציאת מצרים בספר שמות).

בשתי המסורות, הדתית והקיבוצית, מופיע מדרש ארבעת הבנים: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול". המדרש כידוע מביא ארבעה מקורות מקראיים, ארבעת הבנים באמת נמצאים בתורה! אבל בתורה הם מפוזרים, שלושה בספר "שמות" ואחד בספר "דברים", קשורים כמובן לזיכרון יציאת מצרים, אבל אינם ארוגים זה בזה ובעיקר – הםמדברים על אותו הבן, שנאמר "והגדת לבנך" (!)

יוצר המדרש בהגדה של פסח הוא זה שהופך אותם מדמות אחת שחוזרת על עצמה לארבעה בנים שונים ומבליט את השוני ביניהם. אירונית, תנועת המטוטלת של הספרות היהודית, מחזירה אותם שוב ושוב במדרשים המאוחרים, המסורתיים והמהפכניים, החילוניים והפמיניסטיים, להיות אדם אחד על הממדים השונים שבו ותקופות חייו השונות.

לעומת ארבעת הבנים שנשמר בהגדה הקיבוצית במלואו, את כוסו של אליהו, הכוס החמישית, שנמזגת בסיום הארוחה, (וגם לה שורשים מקראיים ולא רק תרבותיים מיסטיים, ויש ויכוח גדול אם שותים אותה או לא), הוציאו בעלי ההגדה הקיבוצית. ביגור היא נשמרת בזכות השירון שמושר בחלק השני, הכולל את "אליהו הנביא אליהו התשבי".

באחד מסדרי הפסח שהנחיתי השנה בבית ספר יסודיים במסגרת עבודתי בקרן תל"י ("תגבור לימודי יהדות" בבתי ספר) מצאתי את עצמי בוקר אחד, בבית ספר בחיפה מול 100 ילדים בגילאי ד-ו, ברגע מביך: המנהלת קמה לברך לפתיחת הסדר ונקראה באותו הרגע ממש החוצה לטפל בבעיה דחופה. חיכינו כולנו שתחזור… אבל היא לא חזרה. לא ידעתי אם להתחיל את "הסדר" או לחכות. החלטתי להעביר את הזמן עם הילדים בסיפור ששמעתי יום קודם, מרב של חב"ד בבית ספר באילת.

מדובר בחסיד אחד שמאוד רצה לפגוש את אליהו הנביא. הוא פנה אל רבו ואמר: "רבי, מה ביכולתי לעשות כדי שאזכה לראות את אליהו הנביא?"

החסיד בסיפור בטוח שהרב יעניק לו קמע עם שמות קדושים, אך הרב רק אומר: "אתן לך הזדמנות של פעם בחיים למלא את משאלתך ולפגוש את אליהו הנביא. ביום שישי הקרוב גש למכולת ורכוש כמות גדולה של אוכל ומעדנים, לאחר-מכן לך לחנות הירקות ורכוש פירות וירקות כיד המלך; עם האוכל גש לבית שנמצא בקצה העיירה, שם גרה אלמנה עניה עם ששת ילדיה. תן להם את המוצרים ושם תזכה לראות את אליהו הנביא."

שמח החסיד עד מאוד. הוא אץ רץ למכולת, קונה ועושה את כל שאמר לו רבו ומביא את המזון לבית בקצה העיירה. האלמנה והילדים שמחים מאוד ולא הפסיקו להודות לו – כבר שבועות שהם לא אכלו אוכל משובח כל-כך! אך החסיד עסוק בחיפושים היכן מסתתר אליהו הנביא. האם הוא באחד החדרים? או שמא הוא מחכה ליד שיח הפרא מחוץ לבית? ולא רואה(!) שום דבר מיוחד.

במפח נפש חוזר החסיד אל רבו. "רבנו, עשיתי כמו שציוותני אך לא פגשתי את אליהו הנביא!"

"אם לא ראית כנראה שלא חיפשת מספיק!" קרא הרב. "אתן לך הזדמנות נוספת. ביום שישי הקרוב תעשה את אותו הדבר בדיוק, אך הפעם אל תיכנס לבית. המתן ליד הדלת שם תפגוש את אליהו."

ביום שישי ממהר החסיד למכולת, קונה עוד ועוד מצרכים מבלי לחשוב על המחיר וממהר אל קצה העיירה. מתנשם ומתנשף הוא סוחב את הקניות אל הבית ונעמד ליד הדלת בשקט, מחכה בדריכות לפגוש את אליהו הנביא.

והנה מעבר לדלת הוא שומע ילדים בוכים. "אימא, הבטחת לנו עוף לשבת," "אימא אני רעב," "אימא אני כבר לא יכול…"

הבכי קורע לב, אבל האיש מתאפק שלא להיכנס.

ואז לפתע הוא שומע את האימא עונה לילדים: "חמודים שלי, אל תדאגו, ה' שומר עלינו ודואג לנו. אני בטוחה שגם השבת הוא ישלח לנו את אליהו הנביא עם סלים גדושים."

ואז נופל לו האסימון. הוא עצמו אליהו הנביא – הוא ולא אחר.

הסיפור הזה מביא במדוייק את רוחו העתיקה של החג "כל דכפין ייטה ויכול, כל דיצריך ייטה ויפסח", מהותו של החג שאנחנו כבני אדם לא נפסח זה על זה, נפתח את הדלת למי שרעב או בודד.

כמו סיפורים אחרים על אליהו הנביא, עוסק הסיפור ביכולת שלנו להקשיב. החסיד עושה תיקון בביקור השני, מקשיב, לומד שעד עכשיו חיפש את האושר במקום הלא נכון, ומגלה את האמת על עצמו ועל מציאות חייו.

החסיד בסיפור, הוא הבן הרביעי – זה שלא יודע לשאול כי הוא לא מקשיב! אם היה מקשיב ולא רק עסוק בתשוקה האדירה לפגוש את אליהו, היה מתחבר ומתקרב למי שסביבו ומגלה את עצמו וגם את תפקידו בעולם.

לעיתים קרובות אנו מודעים לחכמה שבנו, לכל אחד מאיתנו תחום ידע או מומחיות או ניסיון, בזה אנחנו חכמים. כמו הבן הרשע, קצת, גם אנחנו לא פעם דווקא מודעים לחולשות וליצרים שבנו שהיינו רוצים לתקן או להעלים. התמימות אולי מתייחסת לדברים שהיינו רוצים לדעת אבל התייאשנו מלכבוש – איך לקרוא תלוש משכורת, איך להחליף גלגל ובאיזה פנסיה לבחור.

אבל הכי כואב זה שלפעמים אנו נכשלים דווקא בשאלות שהיינו צריכים לשאול ולא שאלנו, עם הילדים, עם בני הזוג ועם החברים לעבודה. מתבגר שותק, בן זוג זעוף, חבר לעבודה ששומר לעצמו מידע – כמה כאב היינו חוסכים לעצמנו, וכמה שמחה מוסיפים לעולם אילו היינו שואלים את השאלה הנכונה, המתעניינת, האיכפתית בזמן הנכון! כמה הרבה היינו לומדים על עצמנו אילו ידענו לשאול את הורינו את השאלות החשובות לפני שהסתלקו, כמה סיפורים יכולנו לספר לבנינו ובנותינו אילו היה עולה בדעתנו לשאול את סבא וסבתא מאיפה באו ולמה. כמה רוך ועדינות ופיוס היינו מביאים לחברה הישראלית אילו ידענו מה לשאול את האחרים מאיתנו, על החיים האמיתיים שלהם ולא רק על דפוסי ההצבעה בבחירות.

את הלקח הזה למדתי שוב לאחרונה על בשרי כשלימדתי ילד יקר לקראת בר המצוה שלו. הייתי כל כך עסוק בלתקן את העברית שלו, כדי "שיקרא יפה", שלא הקשבתי בכלל לחרדה בקול שלו. מאות ילדים לפניו עברו את השיעור בשלום ושמחו בהישג שהושג אמנם אחרי מאמץ – לקרוא מדוייק ורהוט. זה באמת נשמע יותר יפה! הפעם, כששמתי לב לדמעות בעיניים כבר היה מאוחר. איך יכולתי לשים לב, דיברנו ב"סקייפ"! יכולתי! אילו הייתי מקשיב באמת, ולא עסוק, כנראה, במשהו פחות חשוב מאשר בו, בכולו, ברגע הזה. אם רק הייתי שואל, אם רק הייתי מקשיב.

גדי רביב