צומת יגור המקום של חברי יגור
שיחה עם ישראל לוין, בעקבות הטקס, בו הוענק לו הספר "ראם – סיפורה של חטיבה"
רוחלה סגל
"זו הייתה חטיבה עם אופי מיוחד" אמר ישראל, בדברי תודתו על הספר . היה בה מפגש בין מפקדי הפלמ"ח המשתחררים ודור ראשון לממשיכיהם במסגרת הצבאית. רוב מפקדיה היו מהקיבוצים והייתה בה אוירה מאד מיוחדת". על דבריו של ישראל הוסיף חברו "הצעיר", גם הוא מותיקי החטיבה, יוסי עמיר, שלדברי ישראל בסיום הקרבות במלחמת יום הכיפורים, היה הקצין היחידי שחזר שלם בגופו. "מצאתי בחטיבה "מועדון חברים" כל הקצינים מיישובי העמק נאספו בשיטת חבר מביא חבר. היתה בה לכידות חברתית… היה בנינו קשר בלתי אמצעי שיצר דבק של ממש".
ביום שישי ה14.12.2018 ניתן לישראל הספר "ראם – סיפורה של חטיבה" בנוכחות בני משפחתו, חבריו ביגור ושותפים לדרכו בצבא ובכלל. חבריו, נציגי החטיבה, יוסי עמיר מהזורע וישראל אריאלי מגניגר העניקו לו את הספר בטקס קצר ומרגש. לפני כן, סיפרו השניים וחברים נוספים שלו מהצבא, על אישיותו ופועלו בחטיבה. בספר לצד סיפורה של החטיבה והקרבות בהן לקחו לוחמי חטיבת ראם חלק, סופר גם סיפורם האישי של אנשי החטיבה ובהם כמובן גם ישראל. בהקדשה, כתבו לו: " לישראל! בכיר מפקדי השדה של עוצבת ראם! מאז מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, ועד מלחמת יום הכיפורים אינך עוצר! אנחנו מעניקים לך ספר זה בהוקרה ובהצדעה על עשרות שנים של התנדבות והקרבה ועל חלקך בעיצוב דמותה של החטיבה לדורותיה. על החתום: יוסי עמיר, יו"ר עמותת ראם ואוהד מאור, אל"מ, מפקד עוצבת ראם.
"שרוליק" כך קוראים לו חבריו מהצבא, מעולם לא יכול היה להישאר בבית כשחבריו היו מגוייסים. הצבא בשבילו היה מחוייבות ואהבה, ממש כמו משפחה שניה. זאת הבינה גם בתיה ז"ל, אשתו. עדיין היה חיוור וחלש פיזית לאחר פציעתו בקרב על רמת הגולן, כשנודע לו שהחטיבה שלו יורדת דרומה. הוא אמר לבתיה "אני חייב לנסוע!" והיא לא ניסתה לשכנע אותו להישאר למרות שזה היה יומו הראשון מחוץ לבית החולים והוא נועד רק כדי להיפגש איתה ועם ילדיו ביגור. "למה אתה נוסע?" שאלו אותו חבריו. "הישאר עוד קצת לנוח" הפצירו בו. "עיזבו אותו" היא אמרה להם "הוא הרי בכל מקרה יסע, גם אם יבטיח לכם שלא. חבל על המילים שלכם." והוא אכן נסע, למרות שכוחותיו עדיין לא חזרו אליו. תחילה בטרמפים לביר גפגפה ושם בעזרתו של אביהו קול, שהיה אחראי על שדה התעופה, המשיך בטיסה, במטוס עמוס מוקשים ובחברתה של הזמרת יפה ירקוני, לאפריקה. משם במשאית הטלטל עד למקום שבו שהו חבריו מהצבא. הרופא שראה אותו חיוור ומתקשה להזיז את זרועו, דרש ממנו להישאר באוהל המרפאה. והוא אולי לא נשאר באוהל כמצוות הרופא אבל נשאר שם במדבר, בתנאי השדה למרות כאביו. הוא המשיך לכתוב לילדיו, לבתיה, ולהתגעגע אל חיק המשפחה החם והנוח אבל נשאר שם, קרוע בין שתי אהבותיו ומחויבויותיו המשפחתיות.
ישראל התגייס לצה"ל בשנת 1950 "היינו המחזור הראשון שהתגייס אחרי מלחמת השחרור" הוא מספר " המלחמה העקובה מדם הסתיימה והפלמחניקים החלו להשתחרר. היה צריך לבנות תשתיות חדשות לצבא שעדיין היה בראשית דרכו. וראשית ליצור את הקאדר החדש של המפקדים. כצעד ראשון העבירו אותנו בחינות פסיכומטריות וכל מי שקיבל מעל 96 נקודות, נשלח לקורס קצינים (קציני חי"ר). כשנגמר הקורס רצו להשאיר אותי ואת חברי מיכה ליס ז"ל מדגניה, כמדריכים לקורס הבא של הקצינים. לא רצינו ולמזלנו "מצאנו" שניים אחרים שיועדו לחטיבה 7 והסכימו להתחלף איתנו. את טבילת האש הראשונה שלי עשיתי תחת פיקודו של משה בריל (בר-כוכבא) שנודע כקצין קשוח. יצאנו לפעולת תגמול נגד הבדואים שרצחו את הרועה משדה בוקר (ברברה פרופר, נרצחה ע"י בדואים מהסביבה בשנת 1952). "לא היה זה לילה לצעקות. הנקמה היתה דחופה וחיונית. בריל הוביל, לוין אחריו. פתאום עצירה. "שרוליק קח פיקוד. יש לי סחרחורת". הפעולה שלך. לפנות בוקר חזרו, הגלגלים בוססו בבוץ החולי ובאבק ספוג המים. הפעולה הוכתרה בהצלחה." (מתוך ספרה של רוני שריג "במהרה תישוב הרוח") ישראל היום בן 86, זוכר בבהירות כל רגע וכל שלב בהיסטוריה של החטיבה שהיתה שזורה בתוך חייו האישיים. וכשמדברים על חייו האישיים אי אפשר לשכוח כי הוא עצמו החל את המלחמה הפרטית שלו כילד בן שש בגטו ורשה. על כך הוא אומר: "במלחמת יום הכיפורים, אנחנו היינו חטיבת המילואים הראשונה שנכנסה לקרבות עם הסורים, שכבר פלשו לרמת הגולן, בקצביה. מיד בהיתקלות הראשונה, נפגעו שני טנקים מהכוח שלי. הסתובבתי לאחור וראיתי את החבר'ה שלי קופצים אחוזי להבות אש מהטנקים הפגועים. זה החזיר אותי בפלאשבק לתמונות הלוחמים במרד גיטו ורשה, שקפצו מהבתים, כלפידים בוערים והודעתי ללוחמים בקשר "מפה אנחנו לא זזים לאחור". אני ידעתי שהפעם זו מלחמה על הבית ונסיגה פירושה אובדן הבית. אז אם את שואלת, אז כן! התמונות והתובנות מהגיטו ליוו אותי בכל המלחמות, שבהן השתתפתי. ואני לחמתי בקדש, ששת הימים, יום הכיפורים וגם במלחמת לבנון הראשונה".
ב 23 במאי 1955 הוחלט להקים במסגרת חיל השריון, שתי חטיבות מילואים. אחת מהן הייתה חטיבה 37 שנקראה לימים חטיבת "ראם" , והיא הוצבה בצפון הארץ. אחד מלוחמיה הראשונים היה ישראל לוין. הספר סוקר את ההיסטוריה של החטיבה, ומקדיש מספר מילים על קורות חייהם של ותיקי החטיבה, לפני גיוסם לצה"ל. באחד המקומות מוזכר בחיוך כי אחד משמות החטיבה היה "חטיבת דפנה". לא, לא על שם אחת הגבעות בגליל שנכבשו בתרגול הסתערות ולא בגלל שישבו בצפון, בקיבוץ דפנה, אלא בגלל שרוב מהמעשנים בה היו חברי קיבוצים והם עישנו תמיד את סיגריות "דפנה". מתוך קורות החיים של הותיקים וגם הצעירים יותר ניתן לראות כי אף כי שמתוך ההתיישבות העובדת היה מספר גדול של מפקדים, הרי בחטיבה עצמה, ניתן היה לפגוש בין פסיפס הדמויות ששרתו ולחמו בה את תמונת הראי של ארץ ישראל בכל גווניה ומגוון דעותיה.
בין סיפורי הקרבות של החטיבה מצויים סיפורים אישיים שיש בהם אחוות לוחמים, אומץ והקרבה. אחד מהם הוא סיפורו של ישראל : "במלחמת קדש, אחרי שנפלתי והתאוששתי, יצאנו מהחול. התברר שהיו עוד אנשים שיצאו מהחול. התחלנו ללכת, לעבר כוחותינו. המצרים ירו עלינו אבל לא התייחסנו אליהם….. ליד הכביש ראיתי את גופתו של חברי האהוב, מיכה ליס. ירדתי מהזחל"ם והתחלתי ללכת לעבר גופתו. חברי הזהירו אותי בצעקות כי השטח ממוקש, אבל אני חשתי שאי אפשר להשאיר אותו ככה, חילצתי את הגופה והבאנו אותה לקבר ישראל". חלקו הגדול של הספר מוקדש למלחמת יום הכיפורים. שם מסתבר כי אנשי החטיבה היו מגוייסים מספר ימים לפני פרוץ המלחמה. בסיורם האחרון, גילו תנועות מדאיגות של הצבא הסורי ודיווחו על כך. אלא שהתגובות לדיווחים התקבלו באדישות עד ספקנות. כל המדדים לקראת המלחמה אותתו ו"זעקו" על הכנות הסורים למלחמה ובפיקוד הגבוה עדיין המשיכו להיצמד לקונספציה ולא לעובדות. עוד מוסיף לוין, כי כאשר פגש את השר בלי תיק, ישראל גלילי ואמר לו "גלילי בעוד כמה ימים תהיה פה מלחמה" ביטל גלילי את דאגתו במילים "אנחנו יודעים הכל יהיה בסדר…. ושום דבר לא היה בסדר" סיכם המג"ד לוין.
ישראל לחם במלחמת יום הכיפורים עד ליום שבו הכריזו על הפסקת האש. אותו הזמן היה מג"ד גדוד 96 שהוסיף לשהות בסיני תחת פיקוד אוגדה 252 . במהלך הקרבות נאסף שלל רב ובהם טנקים מסוג T-62 (טירנים) . בדרגים הגבוהים של הפיקוד, הוחלט להסב את גדוד 96 בפיקודו של ישראל לגדוד שיתבסס על טנקים אלה. המשמעות הייתה פירוק גדוד 96 מהמתכונת שבה פעל לאורך המלחמה. החלטה זו קוממה את ישראל ואת לוחמיו. "הגדוד השתתף בכל הקרבות בצפון ובדרום מדוע לפרק אותו?" הוא אמר ושאל את אלוף פיקוד הדרום, טליק. טליק ענה לו שזו הוראה מגבוה. בסיועו סודרה לישראל פגישה עם הרמטכ"ל דדו. ישראל נסע ופגש בדרך את טליק כשהוא עדיין פרוע ומלוכלך וטליק אמר לו "סע ככה " ישראל המשיך והגיע לקריה. "חכה" אמרה לו הפקידה וישראל ישב על אחד הספסלים ודרך חרך בדלת המשרד של הרמטכ"ל ראה אותו מקשיב לשיר "לו יהי" ודמעות זולגות מעיניו. בפגישה ביניהם הבין שזו החלטה שאינו יכול לשנותה. אולי מתוך אכזבה ואולי גם כעס, הוא אמר לרמטכ"ל "אני הולך הביתה". "לך " אמר לו דדו והוא נסע ליגור. מספר ימים מאוחר יותר קיבל את המינוי להיות סמח"ט של הטירנים. החטיבה כונסה בשבטה. בפסח אותה שנה, הוא הזמין אליו את בני משפחתו. מספרת רוני, בתו של ישראל: נכנסנו לחדר האוכל של הגדוד ושם הוא התקבל בשירה אדירה "ישראל , ישראל, ישראל, בטח בשם" ראינו ונדהמנו מעוצמת האהבה שקיבלת שם" היא אמרה לו "וזה מילא אותי גאווה רבה"
מספר שבועות לאחר שובו מהמלחמה, החל מאבקו למען בתיה, אשתו ואם ילדיו הגדולים. "אז קרה לי האסון הכי גדול בחיי! " הוא מספר ומוסיף בכאב, כל כך הרבה שנים לאחר מותה "אני הייתי צריך למות במלחמה, לא היא". כשהוא מדבר על בתיה הוא זוכר כמעט כל רגע ושלב שבו ניסה לעצור את המחלה שהלכה והתפשטה בגופה עד ליום שבו אמר לו הרופא "ישראל הפעם תוותר" ובעיניים מושפלות וצער רב הוא הסיר את התנגדותו. באותו היום היא נותקה ממכשירי החייאה וכמה שעות לאחר מכן נפטרה. ישראל המשיך את חייו. הוליד עוד בן כמו שחלם לפני מותה של בתיה ויצר לעצמו חיים חדשים. היום הוא מוקף בבני משפחתו, באריאלה ועידו ומלווה במטפלת אישית. למרות בגידת הגוף, הראש עדיין לא מאכזב והוא מדהים את סובביו בחדות ובבהירות זכרונו.
על הפרידה מאימו בגיטו סיפר ישראל "אבא בא ואמר לי: ראיתי את אמא ואתה יותר לא תראה אותה, ואת קול הבכי והצעקות של ילד בן שש שאיבד את אימו אני נושא עמי עד עצם היום הזה" על הקשר הזה שעובר בחייו של ישראל: מן הגטו, דרך החלפת המשמרות בצבא עם דור הפלמ"ח ולאורך כל שירותו בצבא ועד עצם היום הזה כתב ח. גורי:
"מן הדלקה ההיא, אשר שרטה גופכם המעונה והחרוך
נשאנו אש-לפיד מאיר לנשמתנו,ובה הדלקנו את שלהבת החרות,
עמה הלכנו בקרבות על אדמתנו.
את מכאובכם שאין לו אח במכאובים,
יצקנו לברזל-חוצבים ומחרשות חדות-שיניים;
את עלבונכם הפכנו לרובים;
את עיניכם למגדלור ספינות, קרבות בליל.לגטו השרוף הקמנו פה גל-עד,
גל-עד-חיים, אשר לנצח לא ייתמו"
זכרונות המלחמה ההיא
רוני נתן -לוין
למרות שהייתי בסך הכל ילדה בת 12, אני זוכרת היטב את החודשים הארוכים של מלחמת יום הכיפורים.
אני זוכרת את ערב יום חמישי ההוא שאבא שלי חזר מתרגיל חטיבתי של 3 ימים, נכנס הביתה ואמר "בעוד יומיים תפרוץ מלחמה" ובאמת בשבת בשעה 10:00 בבוקר הוא שוב לבש מדים ומיהר לאסוף את אנשיו ולעלות צפונה.
אני זוכרת את היום שניגשו אלי באמצע היום בבית ספר והודיעו לי שאבא נפצע. הייתי המומה. לא חשבתי שיכול לקרות לו משהו. זה כמו להודיע למישהו שסופרמן נפצע…
אני זוכרת שביקרתי אותו בבית החולים. הוא סיפר לי מה קרה, ואיך פינו אותו ממש משדה הקרב, ואיך החובש אמר לו "יש לך מזל שאתה שמן, אחרת לא בטוח שהיית שורד את הפציעה". אבל בשלב הזה הוא שוב היה כבר חזק.
אני זוכרת איך הוא אמר בעיניים עצובות "כל כך הרבה הלכו לי שם, כל הקצינים הצעירים שלי".
אני זוכרת איך אמא שלי כעסה כשהוא הודיע שהוא יורד ל"אפריקה" וחוזר לגדוד, אבל גם הבינה שהוא לא יכול אחרת.
אני זוכרת איך חודש או חודשיים אח"כ הוא חזר פתאום עייף, מלא אבק, ועם שיבה חדשה בשערותיו, והיה ברור שמשהו בו השתנה ללא חזור.
אני זוכרת שהוא לקח אותנו, את כל המשפחה, איתו לחגוג את ליל הסדר בבסיס שבטה עם כל החיילים שלו. את כל האבק על הבגדים החגיגיים שלבשנו ואת השירה האדירה של "ישראל ישראל ישראל" שקיבלה את פנינו כשנכנסנו לחדר האוכל המלא חיילים מפה לפה.
אני זוכרת איך מאז המלחמה ההיא הוא התחיל להסתובב בכל מקום, אזרחי או צבאי שרק רצה לשמוע, וסיפר את סיפורו כילד במלחמת העולם השניה, ותמיד קשר את הסיפור לחייו הבוגרים בארץ ולפעולותיו בצבא.
על רקע הזכרונות הללו, הטקס שהיה לאחרונה שבו העניקו לו את ספר החטיבה, ריגש אותי מאד.
היה מאד מרשים לפגוש את כל האנשים הגדולים האלה, שהיו חלק משמעותי כל כך ממנו, ולשמוע את הסיפור מגוף ראשון, כל אחד מהצד שלו.
מבחינתי, היה מרגש במיוחד שגם ביתי ובני, שהוא בעצמו שריונר, וגם הבן הבכור של אתי נכחו והתרגשו בעצמם.
אבא, אני לא מכירה עוד אנשים כמוך.
אוהבת אותך, רוני
הרבה בחיים והרבה פעמים כמעט במוות…
זה לא היה עוד מפגש מתוכנן שבו נאמרים דברי תודה והערכה. זאת הייתה הזדמנות פז להציף ולצלול לרגע ובמבט חטוף אל שנים של עשייה, נתינה, לחימה ושאיפה תמיד קדימה.
חייו של ישראל הם מסע אמיץ שבו צעד על-פי דרכו בעוז וללא חשש מדבר גם כשנקרו בדרכו אסונות, משברים אבל גם תקומות.
טרם כניסת השבת, בצהרי היום, התכנסנו במועדון ביגור לאירוע הענקת ספר חטיבה 179, לישראל.
בכל הזמנים, מילדות שורדת הגטו, בצבא, בקיבוץ ובחיים האזרחיים דמותו ואישיותו והעשייה הציונית בקבוץ ומחוצה לו, הם מקור להשראה וגאווה לכל החברה האנושית.
בצניעות כה רבה ועם כל-כך הרבה אמונה כי זו דרך החיים באופיו של לוחם. האם זו הסקרנות? התעוזה? האופטימיות? האומץ? או שזהו השילוב שבו חיים בכפיפה תכונות האופי והרצון לנצח .
ישראל יקר , זכית אתה לא רק בגיל גבורות אתה גיבור.
תם אך לא נשלם….
אריאלה סד לוין.
הקשר היגורי לחטיבת "ראם"
מלבד ישראל לוין, לחמו בחטיבת "ראם", כשלושים חברי יגור. במהלך הקרבות של החטיבה, ברמת הגולן, נהרג, סרן אברהם קלוג ז"ל. אחד מחברי יגור שלחמו עם החטיבה בפיקודו של ישראל, ערן גורן, נכח בטקס, במועדון. הוא אינו שוכח את אותה מלחמה. מאוחר יותר הוא הוסיף "הייתי טנקיסט בחטיבה. גויסנו ביום הכיפורים ומיד עם כניסתנו למגע עם האויב, הטנק שלנו נפגע ומכל אנשי הצוות שלי אני היחיד ששרדתי. מבחינתי זו הייתה מלחמה שלאחריה הכל נראה שונה"
הסיפור שמאחורי הטקס:
שלוש שנים ארכה הוצאת הספר. ישראל היה בין המרואיינים העיקריים. סה"כ רואיינו כשמונים איש. טקס השקת הספר התקיימה ב 6.12 בלטרון. במרכז הטקס עמדה הענקת הספר לכל מפקדי החטיבה לדורותיהם, בינהם עמרם מצנע ואורי בן יהודה (בעלה של מלכה תבור). ישראל, כמו מפקדים נוספים, לא נכח והספר היה אמור להיות מוענק לו באופן אישי בביתו ביגור.
יצחק בוצר: גם הייתי חייל בחטיבה. יו"ר העמותה, והאיש שמאחורי הספר, יוסי עמיר היה מפקד הטנק שלי במלחמת יום הכיפורים. כששמעתי ממנו שבאים להעניק את הספר לישראל ליגור החלטתי להעביר את המעמד המרגש הזה מדירתו של ישראל למועדון החברים ולהזמין את הציבור. בועז אוחנה רתם את יגור לעניין. בשולי ההתרגשות הגדולה והנוכחות המרשימה באירוע, אני טיפה מאוכזב שלא עשינו מספיק פרסומת והיו חברים שלא הגיעו. תכלס לא עשיתי כלום.
תודות המשפחה
תודה ליצחק בוצר, לבועז, מזכיר יגור, על עזרתו ותמיכתו.
תודה ליעקב זך שעל ההגברה ולנעמי וונדר, שעל הכיבוד ועריכתו.
ותודה לבאים מיגור ומחוצה לה.
תודה על שבאתם ועל כל מה שנתתם.
צילום ועריכה: יצחק בוצר
