חג המשק – ברכת המזכיר

ברכת המזכיר – בועז אוחנה

שבת שלום וחג שמח,

ראשית אני רוצה לומר תודה לכל מי שארגן וטרח והתגייס להפקת הערב המופלא הזה ועל הוצאתו מהכח אל הפועל. בהחלט משמח לראות שעוד לא תש כוחנו. שאו ברכה בשם כל בית יגור.

אם מישהו היה אומר לי לפני 12 שנה, עת נכנסתי להיות מדריך בבלוקונים, שאני אהיה שותף לסגירת המפעל החינוכי המפואר הזה, הייתי זורק אותו מכל המדרגות של מגדל המים. ואכן, זה היה מפעל חינוכי מפואר. מפעל חינוכי שיצר קיבוץ בזעיר אנפין. מקום שנתן עצמאות ואפשרות לניהול עצמי לנוער, ממש קיבוץ בתוך קיבוץ, ויש שיאמרו תקופת הכשרה לחיי הקיבוץ ולאורחותיו.

בישיבות הצוות של המדריכים עם תלמה, היינו קוראים לבלוקונים "מגרש משחקים של החיים". מקום בו אפשר להתנסות וללמוד על עצמך ועל קבוצת השווים שלך בתוך גבולות מוגדרים וברורים. מקום בו אפשר לתת דרור לשאיפות חינוכיות ולמיזמים עצמיים של בני הנוער ושל המדריכים. מקום שמטפח חשיבה עצמאית, אחריות, ערבות הדדית, מודעות לחיי קהילה ושיתוף, דאגה לשונה ולמי שזקוק לעזרת הקבוצה. ולראייה, תמיד התגאנו באיכות הנוער שלנו. הרי לא סתם נקבע מטבע הלשון "לא סתם קיבוצניק- יגורניק".

אבל השנים חלפו, תפיסות חינוכיות השתנו, הנערים וההורים מצביעים ברגליים ומה שהתאים להורינו ולנו כמדריכים ונערים, לא בהכרח מתאים להיום.

ואז נשאלת השאלה, שימור או שינוי?

תמיד קיימת הדילמה בין שני הגורמים הללו המעצבים את חברתנו. מה ישרוד את רוח התקופה והזמנים המשתנים ולמה נדרשות התאמות. חווינו זאת במעבר ללינה המשפחתית, בסילו שנהרס, העמוק של הבריכה שנאטם, הקמת גן חדש על מבנה המאפיה, העתקת המשתלה למתחם "חוצות יגור", סגירת המוסך ובניית שכונת המשתלה שלב ד' שקורמת עור וגידים בימים אלו ממש. נראה שכל קהילה וישוב דינמי, החפץ חיים ורוצה לגדול ולאפשר לבניו לשוב ולהקים בו את ביתם, מוכרח להתמודד ולהכריע בין השניים. פעם לטובת השימור ופעם לטובת השינוי. והחוכמה היא למצוא את האיזון, איך לא מאבדים את השורשים, אך גם לא מקצצים את הכנפיים.

נראה שהבלוקונים לא שרדו את מבחן הזמן. התפיסה החינוכית שנער צריך לגדול בבית הוריו, כי הוא כבר לא "שייך לקיבוץ", בשילוב האקססוריז בבתי ההורים (מזגן, אינטרנט, מחשב, תקרה ללא נזילות, שירותים עובדים ומים חמים, רחמנא ליצלן) והצורך של יגור בבניית שכונות חדשות לקהילה הרב דורית הגדולה והגדלה שלנו, הכריעו את הכף.

אהוד מנור כתב:

"אי שם עמוק בתוך תוכנו / טמונים קולות וזכרונות. מראות רבים שכבר שכחנו / ספרי פלאים ומנגינות. עולם מופלא של ילדותנו / רדום בפנים בצל צלילים, איתנו הוא עד יום מותנו / חבוי בתוך תילי מילים. ולפעמים שריד של ריח / או צליל מוכר או קצה מילה, משיב אליך גן פורח / מחזיר אל קו ההתחלה.ושוב אתה חולם כילד / ושוב אתה תמים כאז. אתה נזכר בכל התכלת / הכל נשמר דבר לא גז."

לכל אחד מאיתנו, כנער, כמדריך או כאיש חינוך תהיה שמורה לעד פינה חמה בלב לבלוקונים. לזכרון מיוחד, לשיחה, למפגש, למדריך או למדריכה, למטפלת שנגעו בו בשלב כלשהו והשפיעו עליו, לאירוע משמעותי שחווינו שעיצב אותנו כבני אדם, כחברים וכחברה. טיולים, פעולות של הכיתה, ארוחות ערב או ארוחות שישי, ניהול עצמי דרך ועדות שונות, הדרכה של השכבות הצעירות יותר, הליכה לבריכה ביום שישי בצהרים, זובורים ומעשי קונדס כאלו או אחרים. וגם בעוד שנתיים או ארבע או עשר, כשנטפס במעלה העלייה לבריכה, ונביט על השכונה היפה שנבנתה, תמיד נחזור לזכרונות המעצבים שלנו משם, נתרפק על הנוסטלגיה ונאמר בלב, היו זמנים…..

שניה לפני סיום, זה המקום לומר תודה לכל החברות והחברים, אנשי המקצוע, המדריכים, המטפלות, ולא פחות חשוב להורים ולנערים ולכל מי שאיפשר לבלוקונים להתקיים לאורך השנים בחיים היגוריים, בהווי ובנוף המקומי שלנו, ואפשרו לתקופת הנערות שלנו להיות עשירה בחוויות שעיצבו אותנו לכל חיינו וסייעו בבניית קהילה לתפארת. וכמו בכל תהליך חינוכי אפשר לומר, תם אך לא נשלם……