לסיכום חג המשק
פתיחה: בעיני, זה לא היה "עוד ערב ביגור" ואפילו לא "עוד חג משק", אלא מאמץ גדול להרים ערב של תוכן , יצירה עצמית והשתתפות גדולה בעיצומו של השינוי. שאלות מהותיות כמו עצם קיום האירוע ונושא המרכזי שלו, קהלי היעד ביגור, ולצידן סוגיות בימוי, רפרטואר ותוכן, אורך וזמן האירוע, מסורת ונוסטלגיה יגורית חשבון נפש, התייחסות לכאן ולעכשיו, מלל מול זמר, ואפילו סידור האולם: בשולחנות או מעגלים, פתאום נראו לי שאלות זהות תרבותית ישראלית ושאלות זהות ושייכות יגורית. השאלות האלה התייחסו בעיני לא רק לקולקטיב אלא לזהות הקיבוצניקית, הקהילתית והמשפחתית, שמתהווה כאן מחדש אצל כל אחד, בכל משפחה ואצל הילדים שגדלים כאן. בניסיון לגעת איכשהו בשאלות הללו ולעודד שיחה בנושאי זהות, תרבות ושייכות ביגור, פניתי בנפרד בשאלות כלליות על הערב לספה, לאה ויעל ס"ט רשף. ג.ר.
לאה: מבחינתי היה ערב מוצלח של קר בחוץ וחם בלב. הרעיון היה לשלב את התכנית "הרישמית" בתוך מסורת השירה (הספונטאנית) המפוארת של יגור שהולכת ונכחדת… מהבחינה הזאת אפשר להגיד שהצלחנו. היתה הקשבה והיתה שירה ולתחושתי היו גם התרגשות והנאה (אם כי לא ישבתי בתוך הקהל).
ההכנה לערב היתה תהליך של עבודת צוות נהדרת. קבוצה של נשים (וגבר אחד) עם יכולות ועם מוטיבציה בהובלת ספה. כל אחת נתנה את המיטב והיה פשוט תענוג. יחד רקמנו לאט לאט את הרעיונות למעשה. זו הכנה שמורכבת מרבדים שונים ומהמון פרטים תכניים וטכניים. בסופו של דבר המשימה המרכזית של החיבור בין הבמה המסכים והקהל עבד יפה.
הנושא של הפרידה מהבלוקונים נוגע בכולנו ומשקף חלק נכבד מההיסטוריה של יגור. להעלות את האנשים, הזיכרונות, הסיפורים, התמונות – כל אלה מחברים אותנו אל עצמנו, אל שורשינו ואל עתידנו. השירה – שהיא כלי ממעלה ראשונה לביטוי התרבותי והריגשי שלנו, גם היא מחברת לעבר ומסמנת את ההווה והעתיד. השתדלנו לשלב שירים "יגוריים" מסורתיים עם שירים חדשים יותר מתוך רצון להתחבר גם לקהל הצעיר וגם לחבר אותו לשירים של פעם. כך נוצרת מסורת.
האתגר הגדול הוא להביא את האנשים (לא רק מיגור, חשוב וכדאי גם להזמין בני מחזורים מהשנים הקודמת) ולהגיע אל הדור הצעיר. בעניין יש לנו עוד המון לעשות. ניסינו אבל לצערי לא ממש הצלחנו.
אז יש עוד לאן לשאוף והרבה לעשות.
מבחינתי הכי מרגשים היו הרגעים שהזכירו לנו מיהם האנשים הנפלאים שחיים וחיו בתוכנו: המחווה המרגשת לאנשי החינוך, השירים של עידית, התמונות…
ספה: היה ערב מוצלח ומתאים להווי היגורי של מסורת השירה. הציבור המבוגר צמא לשירה בציבור. המבחר של השירים אולי צריך להיות מותאם יותר לגילאים השונים בתנאי שיצאו מהבית ויגיעו לערבי התרבות.
הערב ניסה לשחזר את השירה בציבור היגורית המסורתית, עם טיבול בהיסטוריה ופִּלפּולים בין לבין. גם הפרוזדור לחג היה עשיר באטרקציות שקיווינו שיעוררו את הקהל ויביאו אותו למסיבה. ההכנות עם צוות פורה ברעיונות היו מאד לעזר כי היו בעיות בגלל חוסר בחומר על הבלוקונים. מסתבר שבמשך השנים יגור לא הנציחה כלל את הנקודה הזו שנקראת שכבת הנעורים. לא במגורים ולא בהווי החטיבה והמסיבות. היה קשה להישען על הארכיון היגורי בגלל שלא נמצא בו כמעט חומר היסטורי. נשענו על אוסף של סיפורים מפיהם של אנשים שהיו בבלוקונים. אפילו תערוכה שהתכוונו לערוך לא יצאה לפועל בגלל מחסור בחומר מצולם. כמו למצגת שערכתי שהייתה בה בעיה באיסוף תמונות מהתקופה.
בועז אוחנה ציין בברכה שלו, שהשינוי ואולי אפילו קצת לפניו, נטיית החברים להתכנסות לעצמם, השפיעו. רוח ההתנדבות ירדה והיום כל עשייה מבוטאת בכסף. ואם לא ניתן תקציב מתאים יש סיכוי גדול שגם הרמה תיפול לרמה של פוטנציאל כספי. לפחות את הערב הזה בנינו עם צוות שברובו התנדב ולכן ניתן גם לעשות יותר.
יגור צריכה להתאים עצמה לזמנים המשתנים ואולי לפעול יותר בכיוון החברתי ואני מצטטת: "צריך מנהל/ת קהילה שמכוון/נת לנושאים האלה, לא עסוק/ה בהישרדות, בפיטורים, בסנקציות, צמצומים…
כל קהילה בעיר ובכפר זקוקה לתרבות ולמעורבות. הדברים יכולים להתקיים אם מקדישים להם זמן, חשיבות ועניין". אמר אדם חכם.
הרגע המרגש ביותר אצלי היה שעלו נציגי המחזורים עם הדגלים.
חייבים בעיני להכניס לעניינים את הדור הצעיר שידאג למסורת התרבותית של יגור לצד התחדשות בת ימנו.
יעל ס"ט רשף: הרבה זמן לא התקיים חג המשק המביא חומרים אותנטיים ומסתמך על כוחות מקומיים. מהבחינה הזאת אני שמחה שהחזרנו פורמט יגורי מקורי. החומרים היו יגורניקים ומתבססים על הווי שכל מי שנולד ביגור חווה ונגע אפילו מי שלא נולד כאן – אך ילדיו היו בבלוקונים. היתה אוירה נעימה והיה כייף לשיר ולהיזכר. לצערי לא הגיעו מספיק חברים וזאת אחת השאלות המטרידות אותי , כיצד מחזירים את תחושת הקשר של החברים ליגור וכן את הרצון להיות מעורב וחלק מהתרבות המקומית.
מאד נהננו לעבוד יחדיו, נבנה צוות נשי, מחויב לעניין ולרעיונות שעלו , נוצרה שמחת יצירה. נפגשנו הרבה פגישות וכל פעם עלו רעיונות נוספים. גם בערב עצמו כל הצוות היה מעורב ולקח אחריות על הדברים .
הערב שיקף את שירת יגור המסורתית. אבל בניגוד לפעם שחדר אוכל היה מתמלא בערב רב והשירה היתה נמשכת עד הבוקר , הפעם הגיעו שכבות גיל מאד מסוימות…אני מנתחת את זה, לא כסוגיה תרבותית, אלא כסוגיה חברתית . יש להחזיר את היצירה המקורית לאירועים השונים ולהגביר את תחושת השותפות, את הרצון לתרום, את הכמיהה לתרבות ככלי מאחד, את ההבנה שכל קהילה זקוקה לאירועים תרבותיים.
הלקחים מבחינתי קשורים בעיקר לדרך הפרסום, למבוא לחג, לבחינה איך אפשר להביא גילים שונים כולל צעירים לחג ועושים את הערבים גם רלונטיים להם. הרגעים המרגשים בי ותר עבורי היו רגעי היצירה העבודה ההדדית של הצוות .