מאלג'יר ליגור: תקווה בצל השנאה

ערב יום העצמאות ה 71 למדינת ישראל יצא ספר הזכרונות של ד"ר פרדי זר-אביב (זרביב), "תקווה בצל השנאה" בעריכת שרה'לה חי.

פרדי זר-אביב בן 80, מזה 5 שנים בפנסיה (אחרי 50 שנות עבודה בבתי חולים), חי ומתגורר ביגור. בנותיו, סופי (43) נשואה לתומר מזרחי עם אמה (בת 14) וטימור (7). גבי (41) נשואה לגילי שחף עם טוהר (8) ואור-ים (4) . מוציא מסמך עדות, התמודדות, וידוי וסיפור חיים שיש בו גם חשבון נפש ציוני וציון "בלתי מספיק" לפיסות קטנות בפסיפס הישראלי העשיר והמגוון. מתוך השבר הגדול, הספקות והשאלות עולה שיעור גדול על הבחירה בחיים, בתקווה ובאנושיות. מתוך ימי הזכרון והשכול, נפרשים לפנינו הסיפור האישי, הזיכרון הפרטי, והקשר בין בני אדם, כבקשה גדולה לחיים ולעולם ללא סבל.

פרג'יל רוברט זרביב נולד ב 1938, בעיר אלג'יר. האם, שהיתה הדומיננטית בבית, היתה מבוגרת מהאב, באה ממשפחה מיוחסת, מכרה בדים בשוק ותרמה מנורות מעוצבות לבתי כנסת. האב היגיע ממעמד נמוך יותר והתפרנס מסנדלרות.

המשפחה התגוררה בעיר נמל באלג'יר בשם פיליפוויל. הבית היה דתי ובעיקר צרפתי מאוד עם הרבה מאוד אמונות תפילות (בעיקר של אמא). השמות ניתנו על שם מי שנגלו לאמא בחלומות, לאח הגדול של פרדי ניתן השם אליהו, פרדי נקרא על שם רב מפורסם, והאח הצעיר נקרא על שם המלאך רפאל. למשפחה צורף גם אחיה הבוגר והעיוור של האם, שהפנסיה שקיבל מהצבא הצרפתי (הוא התעוור בזמן השירו) סייעה בפרנסת המשפחה. אבא שירת בצבא הצרפתי, חזר אחרי המלחמה, ונפטר כשפרדי היה בן 12. בבית הספר פרדי היה התלמיד היהודי היחיד בכיתה. המשפחה נמלטה לצרפת כשפרצה מלחמת אלגיר ב 1954 אבל חזרה לשם כעבור שבועיים ושנה וחצי אחר כך היגרה לניס, בצרפת. פרדי סיים תיכון עם בהצטיינות בפילוסופיה שגרמה לו להתנתק מהדת ומהמסורת היהודית. למרות האנטישמיות התגייס בגיל 21 לצבא הצרפתי ושירת שנתיים. בתקופה זו גמלה בליבו ההחלטה לעלות לישראל. כיון שנבצר ממנו ללמוד בארץ, למד רפואה בטולוז בעזרת מלגת הצטיינות. תקופת הלימודים היתה המאושרת בחייו. בתקופה זו נשא את אשתו הראשונה, קולט והתפרנס מהוראת עברית. בתקופה זו נולד הבן מיכאל ופרץ מרד הסטודנטים שבו פרדי השתתף. בעקבות ההחלטה להתמחות בגניקולוגיה הגיע לארץ לסטאז בבית החולים קפלן וחזר לטולוז בגלל קשיי הקליטה של קולט בארץ. כישלון העליה הוביל לגירושין מקולט ופרדי עלה לבדו והגיע לנתניה. בנתניה פגש את ברוריה, שהיתה מזכירה בקופת חולים כללית בעיר. הקשיים הכלכליים הובילו לחזרה לצרפת, ואחרי הנישואין, שוב חזרו לארץ. אחרי תקופה קצרה באילת (יוספטל) ובעפולה (בית חולים העמק) החל לעבוד במחלקת יולדות בפוריה והיה הרופא המיילד של בנו צאליק. בעקבות הטיפול בפצועי מלחמת יום הכיפורים החליט להתמחות בכירורגיה אבל בגלל התנאים הכלכליים והמקצועיים הקשים חזרה המשפחה שוב לניס. ב 1976 עלתה המשפחה, כעת כבר עם שני ילדים, צאליק וסופי לארץ. פרדי עשה התמחות נוספת הפעם באורטופדיה אבל החליט להישאר בתחום הכירורגי, וקיבל את משרת מנהל את חדר המיון בבית החולים בנהריה. המינוי לא לא יצא לפועל בגלל סיבות כספיות וב 1980 חזרה המשפחה לניס להשלים את ההתמחות באורטופדיה וב 1982 חזרו שוב לארץ. בגיל 45 קיבל פרדי לראשונה דרגת רופא צבאי והחל לשרת במילואים חודש בשנה. לאחר תקופה באיכילוב, קיבל פרדי על עצמו להקים את המחלקה לשיקום אורטופדי ב"בני ציון" (בית חולים רוטשילד) אז גם הגיעה המשפחה ליגור. התקופה בבני ציון נמשכה בין 1983 ל 2003. פרדי יצא לפנסיה מ"בני ציון" חודשיים לפני הפיגוע. בעקבות הטרגדיה הנוראה, החליט להמשיך לעבוד והמשיך למלא בבית חולים "אלישע" את תפקידמנהל מחלקת שיקום אורטופדית עד יציאתו הסופית לפנסיה בגיל 75 לפני 5 שנים.

ב 4.10.2003 נרצחו נרצחו ברוריה, צאליק, קרן לירן, ונויה זר- אביב. הימים הקשים שבאו וחלק מהתובנות האישיות והערכיות שנוצרו במהלכם נפרשים בספר בעוצמה רבה. בגלל עוצמת הדברים והקושי להוציא קטעים מהקשרם, החלטתי לא להביאם כאן ולהשאירם כלשונם בספר. גדי רביב. ועוד, בהקשר לימים אלו, מבקשים פרדי ובנותיו לשבח ולהודות ליגור על העיטוף, התמיכה והסיוע להם זכו. בנוסף ובמיוחד, הם מבקשים לציין ולהודות למש' מזרחי (טובה, חיים והבנים) שעשו ועושים למענם מעל ומעבר.

שאלות לפרדי

מה גרם לך לכתוב את הספר?

מזה תקופה שהרעיון התבשל לי בראש. חשוב לי להשאיר אחרי סמני דרך לחיים מאוד אינטנסיביים, בעיקר לדור הבא של המשפחה ולדורות אחריו, ולאנשים שהיכירו אותי ביגור ובמקומות אחרים. באמת התעוררה השאלה האם לפרסם את הספר בעברית צרפתית, ובחרתי בעברית כי אני חי בישראל ולא בצרפת, ומי שיקרא את הספר, כנראה חיי כאן, סביבי.

למה עכשיו?

בראשון לאוגוסט האחרון חגגתי יום הולדת שמונים ובנותיי החליטו לתת לי מתנה. הן שמעו ממני לפני זה שאני מתכוון לעשות את זה מתישהו, ואמרו "אבא בוא נעשה את זה". גבי פנתה לשרה'לה חי שהסכימה לקחת על עצמה את העבודה, והגיעה מדי שבוע לראיין ולהקליט אותי בבית. הפגישות עם שרה'לה נמשכו מספר חודשים. אחרי כל פגישה העבירה לי שרה'לה את הנוסח המוקלד לאישור והערות.

מה הכי חשוב לך להגיד ולספר?

המסר שלי הוא בסך הכל די אמביוולנטי: יש בי תחושת אשמה גדולה על מה שקרה, אילולי הייתי ציוני עקשן, אולי זה לא היה קורה. עם זה, חשוב לי להגיד שאני גאה בחיים שלי, עם כל הטעויות והכישלונות, על זה ששרדתי את האנטישמיות שליוותה אותי תמיד בלי לשנוא, והצלחתי, בעיקר ברפואה להגיע הכי גבוה ורחוק שיכולתי ולעזור להרבה אנשים.

אסופת קטעים

מתוך המבוא

לפעמים אני מדמיין לעצמי מה היה קורה אילו חיי היו מתנהלים אחרת והרבה דברים שעברתי לא קרו לי באמת.

שהמטפלת בגן הילדים לא השליכה אותי ואת אחי לרחוב בזמן שהסירנות צרחו בטירוף והמטוסים הטילו פצצות. שילדי הגויים לא האשימו אותי במותו של ישו וירקו בפני .שהמפקד בצבא לא דרש ממני לנקות שירותים במשך שלושה חודשים רק בגלל ששמי זרביב .שאף פעם לא קראו לי יהודי מלוכלך .שהפיגוע הנורא לא קרה.

זכרון ילדות ראשון – מלחמת העולם השניה

האיטלקים הפציצו את פיליפווילבשנת 1942 בניסיון לכבוש אותה…הייתי בן שלוש וחצי ובאחד הלילות, בשעה אחת או שתיים אחר חצות התעוררתי ונכנסתי לשירותים. פתאום נשמעה אזעקה ואמא לחצה עלי למהר ולסיים כי היה צריך לרוץ למקלט העירוני.

טראומת האנטישמיות בילדות

מדי בוקר הלכנו אחי ואני לגן ילדים ציבורי – "מטרנל". יום אחד, בעת שהיינו בגן, החלה בשעה עשר בבוקר הפצצה על העיר. זה התחיל בסירנה שצרחה בקול מפחיד עולה ויורד ובעקבותיה החלו פצצות ליפול על העיר. אם הבית, שהייתה גם הגננת, הכניסה את כל הילדים הנוצרים והמוסלמים למקלט שהיה בתוך הגן ואותי ואת אחי זרקה החוצה. "תלכו הביתה" היא אמרה לנו ודחפה אותנו לרחוב. אני זוכר את הפחד הנורא שפחדנו. המרחק מהגן עד הבית היה כשלוש מאות מטרים, מרחק עצום עבור שני ילדים קטנים שמצאו עצמם לבד ברחוב רועדים ומבוהלים.

חבר ילדות מהמחתרת האלג'יראית

היה לי חבר קרוב בשם אחמד אל אברהימי. הוא היה מוסלמי. בין משפחתו ומשפחת אמי שררו יחסי קירבה. אחמד היה בא לעזרתי בקרבות הרחוב שניהלנו. באחת משיחותינו הוא שאל אותי מה יקרה אם ניפגש בקרב משני צידי המתרס, אני כחייל בצבא הצרפתי והוא כלוחם בשורות המחתרת האלג'יראית. לא עניתי. חשבתי שזו דילמה שאין לה תשובה מיידית. אחמד לא חשב הרבה ואמר, "אני אירה בך אם ניפגש בשדה הקרב". לימים היה אחמד שר הפנים בממשלת אלג'יריה.

נעורים: תעלולים, הישרדות, מכות

יום אחד אמא שלחה אותי ואת אחי להביא לרב תרנגולות לשחיטה. הרב שימש גם שוחט. בעודנו הולכים התרנגולות ברחו לנו. אחר כך מצאנו אותן. בדרכנו פגשנו אדם שעשה קסמים עם קלפים. הוא היה מניח מטבע מתחת לאחד הקלפים ואנחנו היינו צריכים לנחש איפה המטבע. שיחקנו בכסף שאמא נתנה לנו לשלם לרב עבור השחיטה. מובן שלא ניחשנו והפסדנו את כל הכסף. האיש הורה לנו להמשיך וללכת אל הרב.בפתח הבית של הרב עמד כלב גדול, פחדנו ממנו ולא נכנסנו. שבנו הביתה עם התרנגולות ובלי כסף ולא ידענו איך לספר על כך בבית. זה נגמר במכות שקיבלנו מאמא … אמא שמרה בקבוק שמפניה ותכננה לפתוח אותו בסיום המלחמה. אלי אחי, ואני שתינו את השמפניה לפני כן ומלאנו בבקבוק משקה אחר. כשהסתיימה המלחמה היא גילתה, בנוכחות בני משפחה ואנשים נוספים, שהמשקה בבקבוק אינו שמפניה. היא ידעה שאנחנו גרמנו לזה והפליאה בנו את מכותיה.

היינו זרים ומקוללים, חלק מעם זר ומקולל

בבניין שלנו גרו דיירים ממדינות אירופאיות שונות. היו דיירים מאיטליה, מספרד, מיוון, ממלטה. הם היו קתולים. כל פעם שפגשנו בהם הם קיללו אותנו וקראו לנו בבוז 'היהודים' וזה קרה לא פעם ולא פעמיים. רגשות השנאה של השכנים כלפינו לא היו רגשות שנבעו מהכרות אישית או סכסוכי שכנים. זו הייתה שנאה אותה ינקו עם חלב אמותיהם כלפי כל יהודי באשר הוא. בבגדים שלבשנו לא היו סממנים של יהדות. לא לבשנו ציצית ולא שמנו כיפה על הראש. השוני בינינו היה בעל משמעות מעבר לדת או ללאום. ה י י נ ו ז ר י ם ו מ ק ו ל ל י ם, ח ל ק מ ע ם ז ר ו מ ק ו ל ל .האשימו אותנו ברצח ישו. "מה אתם רוצים ממני? אני לא הרגתי את ישו!", הייתי אומר והם היו עונים לי, "אבל העם שלך הרג".

בינתיים התחילו להגיע ידיעות על מלחמת העצמאות בארץ

בשנות ילדותי המאוחרת שמעתי וידעתי מה קורה בארץ. שמעתי על מלחמת הקוממיות ,על תקופת הפדאיונים ,ידעתי הכל. אנשים בקהילה היהודית בעיר קראו עיתונים ושמעו רדיו והיו מעודכנים בנעשה מעבר לים. היו גם אנשים שהגיעו מהארץ וסיפרו בבית הכנסת על החיים בישראל. לא הרבה יהודים היו ציונים אבל רבים התעניינו במה שקורה בארץ. אני זוכר את האדם שהחליף את הרב בלימודי פרשת השבוע שהיינו לומדים מידי שבוע. הוא היה חייל במלחמת העולם השנייה ונפצע. הפציעה גרמה לפניו להתעוות. אחר כך הוא נלחם במלחמת העצמאות בארץ. אנחנו ראינו בו גיבור. כששב לאלג'יריה הוא רצה לעורר בנו את חיידק הציונות וסיפר על ארץ ישראל ועל כל מה שקורה בה. הגישה שלו הייתה בלתי פורמאלית, הוא הוציא את הכרית ממושב הכיסא של הרב שהגביהה אותו מעל כולנו, ניגב איתה בזלזול את הלוח וישב על הכיסא כמו כולם. זה קסם לנו וקרב אותנו אליו. דוגמא להתעניינות שלנו בנעשה בארץ ישראל היו המשחקים ששיחקנו . אחי שיחק אדם מארגון ה"הגנה "ואני שיחקתי את יאיר שטרן מפקד מחתרת ה"לח"י " – ושנינו נלחמנו באנגלים. הייתי בן עשר והזדהיתי עם הישראלים הלוחמים לעצמאות מדינה יהודית בארץ ישראל. האנטישמים סביבנו היו צועקים לעברנו "תלכו מפה ,זה לא הבית שלכם ,מה אתם עושים כאן, תלכו לפלשתינה !" פפר (הדוד העיוור שגר עם המשפחה) היה עונה להם, "כן אנחנו נלך". הוא התכוון להגיע לארץ ישראל – אבל רק כשהמשיח יבוא וייקח אותו ואת אמא לשם.

הפניה לרפואה בעקבות "נס" גילוי האנטיביוטיקה

בכדי לשמור על נעלי הילדים שלא יישחקו ויתבלו היה נהוג לחבר מגני מתכת בקצה הקדמי של הנעלים. בגיל תשע שיחקתי כדורגל ובמהלך המשחק קיבלתי בעיטה מאחד הילדים. מגן המתכת של אחת מנעליו פצע את שוק הרגל שלי. הרגל כולה הזדהמה .עברתי שלושה ניתוחים. במשך שנה לא יכולתי לדרוך על הרגל. מכיוון שלא היה לנו כסף לקנות כיסא גלגלים ישבתי בעגלה של תינוק. הילדים לעגו וקראו לי 'ברווז צולע' . שנה שלמה לא הלכתי לבית הספר. בשנה הזו פפר (הדוד העיוור) ואני קראנו את התנ"ך בצרפתית . ידעתי את כל התנ"ך בעל פה. … בקונסטנטין השכנה טיפלו בזיהום של הרגל. עוד לא הייתה אנטיביוטיקה. רופא כירורג היה מנקה פעם בשבועיים את הזיהום בעצם ושם עליה סולפה. זה לא עזר. הרופא חשב שצריך לקטוע את הרגל. זו הייתה חוות דעת קיצונית ואמא לא הסכימה שינתחו אותי. בינתיים נודע לאמא שבעיר הבירה אלג'יר, 500 ק"מ מפילפוויל, נמצא כירורג שהגיע מצרפת. נסענו אליו. הוא ניתח אותי וסילק את הזיהום מהעצם. זה הציל אותי. באותו הזמן ,למזלי, החלו להשתמש באנטיביוטיקה. מסיפור הרגל נבע מסלול החיים השני שלי – הרפואה.

הבריחה לצרפת עם פרוץ מלחמת אלג'יר

בשנת 1954החלה מלחמת אלג'יריה. הייתי בן שש עשרה וחצי, אחרי בחינת הבגרות הראשונה (בחינות הבגרות נערכו בשני מועדים). יום אחד הייתה שמועה בשוק שערבים מתכוננים לבוא ולשחוט את אמא .אינני יודע מי הפיץ את השמועה הזו. באותה עת אמא כבר הייתה אלמנה. ייתכן שבעל הדוכן השכן בשוק רצה לסלק אותה כדי לקבל את הדוכן שלה והוא בדה והפיץ את השמועה. אמא נבהלה מאד. למחרת השארנו את הבית ובו כל הרהיטים והתכולה וברחנו. לקחנו איתנו רק קצת מזון שיספיק לנו לימי ההפלגה ועלינו על אניית משא שהובילה סחורות ובעלי-חיים לצרפת.

התגייסות לצבא הצרפתי. שוב אנטישמיות.

בעת הגיוס החיילים מוינו לשלוש קבוצות על פי יכולת פיזית וכישורים שכליים. אל ההקבצה הגבוהה נשלחו חיילים המיועדים לקצונה ,בהקבצה השנייה הוצבו אנשים שלא מיועדים לקצונה אלא לתפקידים נמוכים יותר ובקבוצה הנמוכה קובצו האנשים הפשוטים ביותר, ביניהם לא מעטים שלא ידעו קרוא וכתוב. לאכזבתי נשלחתי לקבוצה הנמוכה ביותר. לא יכול להיות הסבר מניח את הדעת להצבתי שם אלא העובדה ששמי היה זרביב והייתי יהודי. בשלושת החודשים הראשונים עברתי טירונות . ישנתי בחדר אחד עם שלושים חיילים. בגלל היותי יהודי, הרב סמל הציב אותי לנקות את השירותים. קיבלתי מטאטא שהיו בו 'שלוש שערות' ואיתו הייתי צריך לנקות את השירותים. הרב סמל היה בודק אחרי אם ניקיתי טוב. הוא ממש התנקם בי. מכיוון שידעתי קרוא וכתוב, החיילים ביחידה שלי היו מכתיבים לי ואני הייתי כותב עבורם מכתבים הביתה.

הבחירה בציונות וההחלטה לעלות לישראל

במהלך השירות גמלה בליבי ההחלטה לחיות במדינת ישראל. המפקד בצבא אמר לי לא פעם, "למה לי בכלל לדבר איתך? אתה יהודי! לא מגיע לך הכבוד שאני אדבר איתך!" היו אנשים שצחקו מזה. אני לא צחקתי. לא יכולתי לעבור לסדר היום ולהתעלם מהיחס השלילי אלי כיהודי. חשבתי מה עלי לעשות: את השנאה והאנטישמיות אין ביכולתי להכחיד אך אני יכול לעשות משהו עם עצמי כדי להימנע מלפגוש את היחס הזה. הגעתי למסקנה שהציונות היא הפתרון. הציונות שלי לא הייתה קשורה ומכוונת לארץ ישראל התנ"כית. לא 'התגעגעתי ' לירושלים, לאלון מורה או להר הכרמל ושאר המקומות הנזכרים בתנ"ך. הציונות שלי הייתה רעיון – עלי לחיות בין אחי היהודים היכן שהם חיים ואם זה במדינת ישראל, עלי להגיע לשם. סבלתי כל כך הרבה מאנטישמיות בצבא והחלטתי שאם להסתכן, כי ידעתי שבארץ המצב הביטחוני לא שקט, עדיף שאסתכן למען העם שלי ולא למען עם זר שדוחה אותי.

חשבון נפש קצר, בעקבות העליה, השבת הכבוד העצמי היהודי והפיגוע ב"מקסים"

הגעתי לבד למרכז קליטה בנתניה. קיבלתי מהסוכנות דירת משפחה בת שלושה חדרים. חשבתי שיש לנו ילד וצריך לשמור על המשפחה והתחננתי לפני קולט שתבוא לארץ אך היא לא התרצתה. מנהל המרכז היה שואל אותי מפעם לפעם, "איפה האשה? היא לא מגיעה?"כתבתי לה מכתבים וביקשתי שתבוא. רציתי להיעזר בדוד שלה שהיה ראש קהילה ופניתי אליו בבקשה שיעשה שלום בית בינינו. הוא השיב ואמר, "אם אתה רוצה שלום בית תשכח מישראל!", "הבית שלי כאן בישראל", עניתי לדוד והתגרשנו. לא יכולתי לוותר על חיים בישראל. זה היה עניין של כבוד עצמי, סבלתי כל כך הרבה בגופי ובנפשי מאנטישמיות, ונראה לי שהחיים בארץ מחזירים לי את הכבוד העצמי שאיבדתי, אבל מה יצא לי מכל זה ? פיגוע במסעדת "מקסים".

חיים על מזוודות בין ישראל לצרפת

…היה גם חיידק הנדודים שלא עזב אותי. בכל פעם שלא היה לי טוב בארץ או שהמשכורת לא כיסתה את הוצאות המחייה של המשפחה, הייתי אוסף את המשפחה, נוסע לניס בצרפת ופותח מרפאה כי המשכורות שם היו גבוהות פי שלוש וארבע מהמשכורות בארץ. כשהמצב היה מתייצב היינו שבים לארץ. בכל פעם שנסענו לצרפת חשבתי, "יותר לא אחזור לארץ, אין בה תרבות, אנשים משקרים, בצרפת אין כאלה רמאים או גנבים". לא כולם בארץ כאלה אבל אני לא יודע למה נדבקו אלי כל השקרנים והרמאים .

הניתוח של סופי

יום אחד בזמן שעבדתי במיון ובחדר ניתוח בבית החולים בנהרייה ברוריה התקשרה ואמרה שסופי מקיאה ויש לה כאבי בטן. ביקשתי ממנה להגיע מיד לבית החולים. היא באה עם הילדה ואני אבחנתי שיש לה הרניה וצריך לנתח אותה. ניתחנו אותה. כשהיא התעוררה וראתה אותי לידה היא קפצה עלי וחיבקה אותי חזק חזק כאילו ביקשה ממני להישאר לידה ולא לעזוב אותה . סופי לא זוכרת את זה היא הייתה בת שנתיים בסך הכל.

רופא כונן על

כל החיים שלי הייתי יותר בבית החולים מאשר בבית. הייתי כונן על. אם הכונן לא הסתדר אז הוא היה פונה אלי. מי שפונה אל הכונן זה המתמחה שנמצא במחלקה. גם כשלא נקראתי הייתי מגיע בשבתות ובחגים לבית החולים כדי להיות נוכח במקום. היו מקרים שהיה צריך להכין את המשפחה לקראת פטירת חולה. לא היה מצב שהגעתי והחולה כבר נפטר. בדרך כלל מצב החולה הלך והחמיר והרגשתי צורך להיות נוכח ולתת את הטיפול המתאים. כנראה שברוב המקרים זה היה בהצלחה כי אמרו לי אחרי זה, "אהה ד"ר זר אביב ,שמענו עליך ".פילו לפני שבוע שמעתי את זה. אני לא ידעתי שמדברים עלי בצורה כזו, רק עכשיו אני שומע שהיה לי שם של רופא כמעט אגדי.

ביגור – בשיטת "החליפה החמה"

במשך כל השנים נסעתי לכנסים ופרסמתיעבודות מקצועיות. באחת הפעמים הייתי צריך לנסוע לכנס בפאריז, המשכורת שלי נכנסה ליגור וביקשתי מהמזכירות לקנות חליפה כי לא הייתה לי . נתנו לי 311 שקל לקניית חליפה. נסעתי לכנס ואחר כך נתתי את החליפה לשוקי עוגן שנסע בענייני עבודה וגם לו לא הייתה חליפה . שוקי לא היה מורגל ללבוש חליפה עם עניבה ואני לימדתי אותו לענוב.

האסון קטע את האיחוד של המשפחה

(גם לאחר המשיכה המשפחה להיפגש לארוחות שישי משפחתיות ג.ר). הפיגוע היה בשבת 4 באוקטובר 2003. ערב קודם, בליל שישי, אכלנו יחד וברוריה אמרה שבתכניתה לנסוע לאילת עם חברה, החברה חלתה וברוריה הציעה שניסע שנינו וננסה לבנות משהו מחדש. הסכמתי והוספתי, "בואי נהיה בטוחים בחידוש היחסים כדי שהילדים לא יראו אותנו לעיתים ביחד ולעיתים לא ביחד". חשבנו לשקם את הזוגיות ואת המשפחה ואני הייתי בטוח שכך יהיה. כשנפרדנו ברוריה אמרה לי, "אם לא ניסע ביחד לאילת הכל אבוד". כך היא נפרדה ממני. אני לא יודע למה. אולי הייתה לה תחושת בטן. אני רואה עדיין את המבט שלה שליווה אותי כשירדתי במדרגות ביתה בבית ליד הבלוקונים . זו הייתה הפגישה האחרונה שלנו.

נדודים ובית

הנדודים הרבים שנדדתי במהלך חיי בין אלג'יריה, צרפת וישראל גורמים לי לתהות מהו בית בשבילי, היכן אני חש ש'הגעתי הביתה'. אני מדמה את התשובה שלי לתשובה שבודאי היה משיב בדואי לו נשאל היכן ביתו. "הבית שלי זה האוהל שלי" , הוא היה אומר. קשה להגדיר את המושג "בית" כאשר נודדים כל כך הרבה . 'היהודי הנודד' זה לא רק אני, כל שרשרת הדורות היהודית הולכת איתי בנדודיי . אני מחבר את המילה בית עם משפחה. בית זה ברוריה, זה הילדים שלי , זה יגור. לכן כשחזרתי ליגור זה היה כאילו שחזרתי הביתה.

גם אני אחראי

כשאני חושב על מה שקרה אני מרגיש שהתנהגתי כמו ראש משפחה ,כמו מנהל ,כמו מפקד ,כמו בן אדם שיש לו אחריות. מנהל לא אשם אבל יש לו אחריות על מה שקרה. אני כמנהל הייתי אחראי אך לא הצלחתי למנוע את האסון. זה לא היה בידי .השתלשלות הדברים הייתה מוזרה וטראגית ביחד . לא ידעתי לשבור את מעגל האימים הזה בשלב כלשהו, אולי אפילו בדקה התשעים ולא הצלחתי לשבור אותו. כל פעם חוזרת אלי המחשבה, "אם לא היה יום השישי ההוא והשבת שלמחרת".

אפילוג

חמש שנים אחרי שפשטתי את חלוק הרופא הלבן וטמנתי בארון את הסטטוסקופ שלי הגיעה אלי הצעה להתנדב לרפא את אוכלוסיית מהגרי העבודה ומעוטי יכולת החיים בחיפה והסביבה. אני מגיע פעם בשבוע למרכז רפואי קהילתי "הרוח הטובה" המצוי בבית הקרנות, ומעניק טיפולים במסגרת מרפאת כאב. אני מרגיש שניצת אור באפלה של העצבות והבדידות שאפפו אותי בשנים האחרונות.

האפשרות לעזור לחולה נזקק מביאה אל עולמי תקווה מחודשת לחיות חיים של עשייה ועניין.

כמו לאורך כל הקריירה הרפואית שלי, שהתחילה ממקום של "אין סיכוי", מנחה אותי גם היום הבחירה להעיז, לצאת לדרך, אפילו שכאילו אין טעם ואין סיכוי, זה המשפט שפגש אותי, חרוט על שולחן הלימודים, ביום הראשון שלי ללימודי הרפואה, "לא צריך לקוות כדי ליזום",

(בצרפתית: "Il n'est pas necessaire d'esperer pour entreprendre") וכך אולי, נסגר המעגל.