ברכה ליום העצמאות תשע"ט / בועז אוחנה

חג עצמאות שמח,

"להיוולד כל בוקר מחדש,
עם כל מילת פרידה למות מעט,
ולהביא אל העולם עוד בן ובת
בארץ של חלב, מרור ודבש.

לשאת חלום מבטן, מדורות,
לשאול באביבייך נחמה,
לחיות על פני ובתוכי האדמה
הנוראה והיפה הזאת.

ללכת שבי אחרייך,
לנשום את השמש הצורב,
לחלום אותך מול שמייך,
לכאוב אותך ושוב להתאהב".

(אהוד מנור)

כשהתיישבתי לכתוב את הברכה לחג התלבטתי ארוכות מה לברך?

שוב פעם לדבר על תחושה קשה, כמו אז ב-2015? שבאנו בציפייה גדולה ליום הבוחר ויצאנו במפח נפש. שוב לכתוב על ההנהגה המושחתת והמסואבת שלנו? על הניכור, הפילוג והשנאה? על התהומות והקצוות המסוכנים אליהם התדרדרה החברה הישראלית בשנים האחרונות?

התלבטתי והתלבטתי, ובסוף החלטתי שלא.

כי היום זהו יום חגנו. יום העצמאות שלנו. המעברים החדים בין פסח, ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וליום העצמאות. המעבר מעבדות לחירות, מתהומות של ייאוש לפסגות של תקווה, מעם פזור ונרדף, לעם הריבון על אדמתו.

אין כמו המעברים הללו שמחייבים אותנו פעם אחר פעם להתמקד בטוב שיש לנו בארצנו, בתקווה, בהישגים שלנו בשנים כה מועטות. נכון, היו בחירות, לא הצלחנו להחליף את השלטון, אך זוהי דמוקרטיה. ואי אפשר לדבר בשבחה, אך לא לכבד את תוצאותיה, לא משנה עד כמה אנחנו חושבים אחרת.

ביום זה עלינו להדגיש את הדברים שמאחדים אותנו, שהופכים אותנו מפרטים, לעם. יצירה עברית-ישראלית, הישגים פורצי דרך במדע, ברפואה, בחקלאות ובכלכלה. על כך שהצלחנו להטיס חללית לירח, ואף כי לא נחתה עליו בשלום, למדנו כולנו שיעור בנחישות, בהתמדה ובכוחו של החלום להניע לפעולה ולהישגים.

לא "חמוצים", ולא אווירת נכאים. המדינה יקרה לכולנו, ועלינו לקחת אחריות לחיינו, לחברה הסובבת אותנו, ולא להשלים עם עוולות היום-יום. לשאת את ראשנו בגאון, להילחם עבור מה שחשוב לנו. על מדינה צודקת, על מערכות בריאות וחינוך ציבוריות איכותיות, על מערכת משפט שתהווה מגדלור לקברניטינו. לא לוותר להנהגה, שתעבוד בשביל האזרחים ולא בשביל עצמה.

האחריות היא שלנו והמשימה מוטלת עלינו, למען עתידנו ולמען עתיד ילדנו. ואף כי, לא עלינו המלאכה לגמור, אם כי עדיף שזה יהיה בדורונו, אין אנחנו בני חורין להיבטל ממנה.

ומה איתנו? כאן בביתנו בחיק כרמל?

חלפה לה כמעט שנה וחצי מאז עברנו את השינוי. מצד אחד, נראה כאילו הכל השתנה. השתנו סדרי עולם, כולנו לומדים לחיות את המצב החדש, לחשב מס איזון, לשלוט בהוצאות מול ההכנסות, לפקוח עין על מקבלי ההחלטות, לראות שלא חורגים ממסגרות, קצת לכעוס, לפעמים קצת לעקוץ.

מצד שני, לא באמת הרבה השתנה. הבית נשאר ירוק כשהיה, האנשים מחייכים, תחושת היחד לא נעלמה, יש תרבות מקומית, יש תרומה לזולת, לא הכל נמדד דרך החור של הגרוש, רוח ההתנדבות והתרומה לקהילה לא נעלמה, לא שכחנו את הערבות ההדדית והדאגה למי שנזקק, כאן בבית ואף מחוצה לו.

אני מאחל לכולנו שנשמור על הבית, על היחד, על העצמאות המחשבתית ולא רק החומרית. שלא נוותר לעצמנו ולמנהיגנו ושניצור ביחד עתיד טוב יותר לכולנו. שלא נשכח שכולנו חלק מאותה קהילה וכולנו באותה סירה. ולמרות הכאב שלפעמים אנו חווים, נשוב להתאהב כל פעם מחדש בבית שלנו ובמדינה שלנו. אין לנו ארץ אחרת.

חג שמח

בועז אוחנה