צומת יגור המקום של חברי יגור
אלוהים לא היה שם!
ביום האחד במאי השנה השתתפתי, כהרגלי מזה שנים רבות, בערב הזיכרון לשואה, שנערך בבית בר יהודה. ישבתי קשוב ומזדהה עם קטעי השירה והקריאה והנה בשיר האחרון, הנועל את הערב, מזדחל אלי, מבלי שאוכל לשלוט בו, קול זר, קול מתקומם: “לא ידידי הקשיש, לא! השיר הזה אינו מכאן, זה שיר חצוף, גונב דעת, ממיס את התודעה במתק שפתיים שקרי״. כדי לדייק, ביקשתי את מילות השיר והרי הוא כאן:
בימים שיעברו עלינו
מילים: צח דרורי, אביב בכר והדס קלינמן לחן: אביב בכר
בימים שיעברו עלינו נדע לשאת יותר / עצבות רכה / והשמים יחכו לנו עד שנבין.
ובלילות נרוץ מתוך עצמנו / אל שדות ילדות, בארץ לא שבויה / אתה המים המבקשים משבולים לגדול.
אלוהים ודאי מקשיב תמיד ללב / כשהכאב כמו אבן שם / אני כמעט כבר מת מאהבה.
השנים יכשילו את רגלינו,/ אך לא ניפול, כמו אבן נעמוד / מול כל סופות החול, השלג והאש / תמיד נדע לזכור שיעבור.
אלוהים ודאי מקשיב תמיד ללב / כשהכאב כמו אבן שם / אני כמעט כבר מת מאהבה.
נזכרתי בדברים שאמר לפני שנים רבות השופט חיים כהן, התישבתי ליד המחשב ומצאתי את הדברים האלה:
“אם יש אושוויץ אין אלוהים״, פסק השופט חיים כהן. “אושוויץ״ ו״אלוהים״ הם כמו “רע״ “וטוב״, הם מושגים המוציאים זה את זה. אלוהים חייב היה לפנות את מקומו כדי לאפשר לאדריכלי אושוויץ לפעול. אם אושוויץ איננה פלנטה אחרת אלא מקום בעולם הרי שאין עוד מקום בעולםלאלוהים. האתאיסט אינו מוכן להשלים עם אובדן הדימוי של האל הכל יכול והמשגיח. הוא מעדיף להאמין באינותו של האל. האתאיסט היהודי הזה הוא מאמין נחרץ – “אנוס לכפירה״ בגלל אמונותיו.
אם מי שבחר בשיר הזה יודע שבזמן השואה "אלוהים ודאי מקשיב תמיד (גם בשנות הארבעים של המאה הקודמת) ללב", שיודיע לנו מראש שבארכיונים ישנים או חדשים נמצאו מסמכים תומכים.
אני ממליץ לקוראים לעיין בערך חיים כהן כדי ללמוד מיהו האיש.
יוחאי שלם
הערה אישית לרשימה של יוחאי / גדי רביב
הדברים הועברו לנוגעים בדבר שבחרו לא להתייחס, ואולי טוב שכך. לא בטוח שהיומן הוא המקום שבו צריכים אנשים ומוסדות "להתגונן" או "להסביר" את שיקוליהם והחלטותיהם אחרי כל אירוע.
המרכאות מדגישות את המצב הלא רצוי שבו בעלי תפקידים, ובמיוחד מתנדבים –עומדים בפני ביקורת אחרי שתרמו מזמנם ומכוחם לטובת הכלל. אמי ז"ל, אמרה "כל הכבוד לכל מי שעושה ותורם" ולא הוסיפה את המשפט הביקורתי שהרבה פעמים מגיע אחרי הפתיחה "החברית".
טבע האדם להגיב לגירויים מכל סוג, ולשפוט, ולתת ציונים, ולהתלהב או ללעוג, לפרגן או לקנטר. הביקורת, "בונה" או "מרושעת", חובבנית או "מקצועית", בשבילי לפחות, במיוחד אחרי ההופעה (או הרצאה, שיעור או טקס) בדרך כלל מחלישה ומבאסת. לא תורמת, אפילו שהיא באה מהמקום הכי טוב. זה לא הזמן.
לא חייבים ליזום או להיות בשיחה שלא מובילה למקום טוב, אפילו אם אנחנו הכי צודקים בעולם. הקיבוץ לא חייב להיות המקום שבו הרבה שיחות לוקחות למקומות של ביקורת על אנשים, בין אם בפנים ובין אם בחדרי חדרים, ואפילו בלי כוונה רעה, סתם.
לעצם העניין, השפה היגורית החילונית השאירה מקום לאלוהים, ב"הללויה", ב"אתה אחד", וב"אלי אלי", ב"מה אברך" ועוד. למה מתכוונים "החילונים" כשהם שרים "אלי אלי", כל אחד ואחת מאיתנו ותשובתו. אני לא יודע אם חיים כוהן פסל את "אלי אלי" ליום השואה ואושוויץ או לא. כשאני שר את התפילות האלה, אני לא יכול להגיד אם זה "דתי" או "חילוני", "ישראלי" או "יהודי", אלא שהמילים והמנגינה, יותר חזקות מהתיאולוגיה או האידאולוגיה והרגש יותר מהאינטלקט, ואשמח להעמיק עם מי שהעניין יקר לו.
אני מזדהה עם יוחאי במקום מאוד חשוב. גם לי מאוד צורם לפעמים שימוש במילה זו או אחרת. דוגמה קרובה היא כשאני שומע בטקסי יום השואה ויום הזיכרון ב"בית אחוה", את "היזכור" הדתי, שמתחיל ב"יזכור אלוהים" ואחר כך ממשיך ומזכיר שוב ושוב את שם אלוהים במקום שאני רגיל למילים אחרות. זה באמת צורם לי, מוגזם לי, "דתי מדי" לי, לא מדוייק, אבל בטל בשישים מול ההשקעה, הרצון הטוב, הנדיבות, האנושיות והנתינה שמסביב.
הרבה פעמים ברגעים הכי מעצבנים ומקוממים טוב לשים לב לעיקר ולטפל. הטקסט, גם אם הוא לא אהוב או מדוייק לי, בדרך כלל בא, ממקום טוב של רצון בקשר, ובהקשבה, במגע, בחוויה משותפת.
נורא חבל ומצער, שלפעמים למרות כל הכוונות הטובות, נמצא הטקסט, מפריד ולא מחבר, מרגיז ולא מנחם. עדיין, בסך זה טקסט. קצת פרופורציות. וטוב, עם זאת, שנמשיך להיות כמה שיותר רגישים למילים ואחד לשני, בטקסים וגם ביום יום.
גדי רביב
כמו את הפוליטיקה הארצית, גם את הדת כדאי להפריד מהקיבוץ. לא רק מהמדינה.
ערב העשור השלישי של המאה ה21, בעיצומו של עידן הידע הזמין לכל ובקלות. דיונים על אלוהים בישוב ישראלי הטרוגני בכלל ובפלטפורמה הזו בפרט, יהיו תמיד ארכאיים. מה שנשאר מהם מזכיר את הגפת בפעולת מסיק הזיתים (למשל, במקרה שלנו, משפט כמו: "השיר הזה אינו מכאן", לא בהכרח נבין למה יוחאי התכוון. גם נקודות עליהם הצביע גדי; אחרי הכל, אנשים בכוונה טובה התנדבו והשקיעו).
שיר תמים ששובץ בטקס (גילוי נאות, לגמרי סתמי לטעמי, ולגמרי לא קרה כלום…) עם איזה אלוהים לא מוגדר (של שפינוזה? של ניטשה? של הרמב"ם?) מצליח לעורר הד אצלנו בקיבוץ.
זה הזכיר לי משהו מפעם פעם.
בוויכוח (הסוער) האם להכניס את אלוהים למגילת העצמאות, היה ד.ב.ג., שכזכור לא האמין באלוהים במשמעותו היהודית האורתודוקסית, מספיק חכם על מנת לפסוק ללא הצבעה על הנושא, כשלעצמה היתה מפחיתה, מבחינתו, טענת העם היהודי לארץ ישראל.
כך פסק להכניס את המונח 'צור ישראל' ושכל אחד יבין מה שבא לו (אגב, נדמה לי, ואולי אני טועה, שהמילה דמוקרטיה לא נכנסה…לא יודע כמה דמוקרטיה באמת היתה כאן): "כל אחד מאיתנו, לפי דרכו והבנתו, מאמין בצור ישראל כפי שהוא מבין את זה. אין בזה – אני מביע את דעתי והרגשתי אני, היהודית והאנושית – שום פגיעה ושום כפייה כשאנחנו אומרים שהיננו בוטחים בצור ישראל. אני יודע מהו צור ישראל שהינני בוטח בו. בטוחני שחברי מימין יודע היטב במי הוא בוטח, ואני גם יודע כיצד חבריי מהצד השני בוטחים בו".
כאשר יעקב אבינו הלך בפקודת אביו יצחק לפדן ארם למצוא שידוך מתאים, הוא הגיע עם ערב לסביבת היער לוז, הוא שכב לישון בשדה וחלם את חלום ״סולם יעקב״ . כשקם בבוקר נפעם מחלומו הוא אמר: ״ אכן יש אלוהים במקום !״ וקרא למקום בית אל.
ובכן אין חידוש בכך שאלוהים אינו נמצא כל הזמן בכל מקום .
לנתב״ג 2019. הגפת היא המוצר היוצא לאחר אצירת השמן בבית הבד ולא בפעולת המסיק
נתב"ג 2019 (שם מעניין) כתב
"ערב העשור השלישי של המאה ה21, בעיצומו של עידן הידע הזמין לכל ובקלות. דיונים על אלוהים בישוב ישראלי הטרוגני בכלל ובפלטפורמה הזו בפרט, יהיו תמיד ארכאיים."…
על זה נאמר טול קורה מבין עיניך.
למרבה הצער דברי העוולה הנעשים ומתגברים בסביבתנו בהשפעת "דיבורים על אלוהים" הם אקטואליים מתמיד. אפילו תוצאות הבחירות האחרונות נקבעו במידה רבה על ידי מאות אלפים חרדים (ולכן אנטי ציוניים ואנטי דמוקרטיים) שכל עולמם אינו אלא דיבורים על אלוהים.
אפתח בשקיפות למטרה שאני מנסה לקדם בתגובות שלי: בלי סוגיות בליבת מחלוקת בחברה הישראלית, שאינן קשורות לביחד שלנו. ודאי לא במדיות הממומנות על ידי הכלל. עברו הימים בהם פקדו אותנו למפלגה הנכונה, לעיתים ללא ידיעתנו ובמימון הקופה הציבורית, ולפעמים גם הכתיבו לנו את רשימת המומלצים. התקדמנו. קל לראות כי אין למדיות שלנו שום ערך מוסף לדיון רציני והוויכוחים בנושאים כאלה עד כה רדודים, משעממים, מפלגים ובעיקר מיותרים.
לגופו של עניין.
תודה למומחה הזיתים על תיקון הטעות ובירור המושגים. אסביר שוב, לטובת ידידנו שלא מרגיש צעיר, כי הוא לגמרי לא שם.
אייר תש”ח, התקופה הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל, מרוב הבחינות ובוודאי מבחינת הפילוג בעם (חודש לפני אלטלנה, שנים ספורות לאחר הסזון. שנאה תהומית על סף מלחמת אחים). בן גוריון החכם מבין שלא על כל דבר צריך להתווכח. ודאי לא על מושג האלוהות שלאף אחד אין יכולת לאפיין. זאת הפואנטה. מוזמנים לקרוא שוב את דבריו המאלפים.
עכשיו בנימה אישית, איש לא צעיר, קבל טיפ בחינם. “טול קורה” ושאר ביטויי תוכחה מהסוג הזה, מתאימים אולי לאסיפת חברים. הם לגמרי לא מתאימים למדיה הזו של כתיבה ללא המחשה נוספת, וודאי לא מעודדים ריבוי דעות. לאחר מכן, התגובה שלך מאוד אסוציאטיבית, ולוקה בהבנת המציאות החברתית הנוכחית בישראל. יותר מזה, איבדת לגמרי את הנושא, כך שאין לנו עם מה לעבוד כבסיס לשום שיח.
אז למה לי להכנס לנעלי המוכיח בשער, שקודם התבטאתי נגדו? קל לראות שחלק ניכר מהשיח הציבורי ביגור, בנושאים רבים, דומה במאפיינים שלו לתגובה שאליה התייחסתי. אולי נשים להבא לב.
לידידי נתב'ג 2020 – "יופיטר אם אתה כועס סימן שאתה טועה" אמר חכם רומאי.
האם אתה חדש באתר? אולי תרשה לי בבקשה לתת לך בחזרה טיפ (כמובן שבחינם!). קודם כל אל תכעס. מישהו כתב לך "טול קורה מבין עיניך". אז כתב, לא נורא. ועל משפט זה אתה דן אותו ברותחין על פני עמוד שלם, אותו, את דיעותיו, ואת תקופתו – ומקנח בכך שלא תדון איתו יותר!. נו, באמת. אנחנו מכבדים באתר הזה כל אחד גם אם דעתו שונה משלנו, ואם נפגענו במשהו נעיר על כך בסבלנות, ברגישות, וברוחב לב.
ולסיום, גם בקיבוץ גדול כמו שלנו, אם על כל חיכוך נפסיק לדבר עם מישהו, תוך חדשיים כל אחד ישאר לדבר רק עם עצמו ואחרי חודש גם זה יימאס. ומה אז?. מציעה, עם קצת סבלנות וסובלנות נחיה כאן יחד בחברה טובה יותר..
לנתב״ג שלום. ראיתי שאחה כועס, ואני לא יודע בדיוק על מי אולי בגלל שאנחנו מפאיניקים לשעבר שהטביעו את אלטלנה. דווקא יש לי מה להגיד בנושא זה אבל זה לא העינין. לכל אלה שמיחסים את תגובתם למה שכתבתי, כדא שתתיחסו למה שכתבתי ולא למה שאתם חושבים שאני התכוונתי.
אני כתבתי על שיר ש 77 שנים אחרי התחלת מסע ההשמדה של היהודים באירופה אומר: ״… אלוהים ודאי תמיד מקשיב ללב…״ השיר הושר בטקס לזכר קרבנות השואה. כתבתי שזה לא השיר שלי. הבאתי מובאה מדברי השופט חיים כהן. שאלתי אם למישהו יש מידע חדש על השואה.
כמעט כל התגובות אינן מתיחסות למה שכתבתי אלא להשקפות עולם או לבקשה לא להעלות תגובות המעוררות מחלוקת. זה לא שייך להתיחסות לאלוהים אלא להתיחסות של מחברי השיר שמשתמשים במילה ״תמיד״ . ו המילה ״תמיד״ כוללת את תקופת ההשמדה. יש לי הערה לעצמי: לפני הכתיבה הייתי צריך לדבר (בנחת) עם מי שהכניס את השיר לתכנית. ועכשיו, איש באמונתו יחיה סוף.
שלום לך, "לא צעירה" (לפי תיאורך)
האדם ה"לא צעיר" (לפי תיאורו) כתב: "…מאות אלפים חרדים (ולכן אנטי ציוניים ואנטי דמוקרטיים) שכל עולמם אינו אלא דיבורים על אלוהים".
אבהיר: אין לי בסיס לדיון, ואפילו לא מחלוקת לליבון, עם מי שמחזיק בעמדה כזו. חובתי האישית להגיב על עמדות מהסוג הזה, אף אם לא היו מובעות ביחס לטור שנכתב בהקשר של יום השואה. הן מסוכנות בעיני, אף אילו היו נכונות. ואכן, את דעתי על העמדה שהוצגה כתבתי, במתינות יחסית. מכל מקום, ציינתי ואציין שוב, כי היא לא עניינית לנקודה שהעליתי: נושאים שבמחלוקת לאומית (פוליטיים בד"כ אבל גם תיאולוגיים ואחרים), לא נכונים כדיונים פנימיים לישוב הטרוגני כשלנו, ודאי כאשר הם במישור שאינו מתחבר לשום שיתוף ביננו כחברה סובלנית לכל גווניה, ודאי שבערוצים הרשמיים, הממומנים על ידי אותו ציבור מגוון. כך הבאתי את bg כדוגמה לפעילות נכונה בחתך מציאות דומה, קרי הנהגת ציבור מרובה דיעות.
אני מודה לך על הטיפ, המועיל בכלל לחיים. הוא ודאי חכם יותר מאימרת החכם הרומאי. אך מכיוון שאת מתרשמת רק מכתיבתי, אדווח לך שלא כעסתי. להיפך, התגובות עד כה מחזקות את עמדתי, ואני ממתין בנינוחות לתגובה עניינית ראשונה, לגופה של הנקודה שהעליתי. עם או בלי הצהרה גילנית, עם או בלי תיבול באימרת כנף, עם או בלי ציניות או התנשאות. ישר ולגופו של עניין.
ממתין בסבלנות ובסובלנות. אהיה הראשון להודות למי שיביא להתפתחות או לשינוי את עמדותיי, לכל כיוון.
מר נתבג המכובד
אתה טוען כי "אין לך בסיס לדיון, או אפילו מחלוקת לדיון, על מי שכותב "מאות אלפים חרדים (ולכן אנטי ציוניים ואנטי דמוקרטיים) שכל עולמם אינו אלא דיבורים על אלוהים.""
ואז גם מוסיף בלי להתבלבל "נושאים שבמחלוקת לאומית (פוליטיים בד”כ אבל גם תיאולוגיים ואחרים), לא נכונים כדיונים פנימיים לישוב הטרוגני כשלנו".
בקביעה הראשונה יש לכאורה התנשאות שלא ברור מה מקורה. היה נחמד אם היית מנמק אותה.
הקביעה השניה מדאיגה הרבה יותר, ויש בה יותר מניחוח של סתימת פיות. זכותך לא למצא בסיס לדיון וכו', אבל מי שמך לקבוע מה נכון ומה לא נכול להעלות בפורום זה? מדוע אסור בדיון פנימי שלנו להצביע על בעיות מהותיות (בעיני הכותב) במדינה בה אנו חיים?
קראתי פעם נוספת ובעיון את השיר שיוחאי הזכיר. להלן קטע:
"….אלוהים ודאי מקשיב תמיד ללב / כשהכאב כמו אבן שם / אני כמעט כבר מת מאהבה.
השנים יכשילו את רגלינו,/ אך לא ניפול, כמו אבן נעמוד / מול כל סופות החול, השלג והאש / תמיד נדע לזכור שיעבור.
אלוהים ודאי מקשיב תמיד ללב / כשהכאב כמו אבן שם / אני כמעט כבר מת מאהבה."
מילא הכל, אבל למה למות מאהבה לאלוהים? בכלל – למה לאהוב את אלוהים? לא מספיק לפחד ממנו, לכבד אותו, להקריב לו קרבנות וכדומה?
המקור הוא בציווי התנ"כי הידוע, שבעברית אלמנטרית אומר "אתם תאהבו את אלוהים, ובתמורה הוא ייתן לכם זכויות יתר, ובמיוחד את הזכות הנדלנית על ארץ ישראל, כולל הזכות להשמיד כל מי שחי שם ואינו משתייך אליכם." בהמשכו יש גם אין סוף ציווים משלימים בנוסח "…אבל אם תפסיקו לאהוב אותי (אלוהים) – אעניש אותכם באמאמא שלכם".
יעני אלוהים מודיע באמצעות התנ"ך שהוא ה"שוגר דדי" של עמישראל. שוגר דדי נדיב במיוחד, אבל גם כזה שאינו סובל פזילות הצידה.
אם היה אלוהים, הוא היה מעניש קשות את מי שהיה מייחס לו ציווים כאלו.
שלמה שלום
מכובד יותר להיות אפיקורוס מבלי לפגוע בערכים שמחזיק בהם רוב מוחלט מקרב החברים בשכונה שלנו, במזרח התיכון.
למעשה, הדרך שלנו להתחבר למרחב הזה, שעדיין רואה בנו נטע זר, עוברת דרך אמונות ותפיסות משותפות. אני לא יודע מתי דיברת לאחרונה עם ערבי טיפוסי ללבנט. מהבנת המנטליות, ברור לי כי אם תספר את דעותיך בדפוסים בהם השתמשת בתגובתך, הוא אולי יחייך במבוכה להסכמה מעושה, אבל בתוכו הוא יבוז לך על התוכן ויירתע מהסגנון. מעבר לכך, הוא לעולם לא יקבל אותך כשכן ראוי.
שים לב מתי התחלנו להשתלב במרחב, גם אם באיטיות מחרידה, כראוי למזה"ת. רק כשצמצמנו בסיפורים על ערבים שזורקים נעליים במדבר ובורחים והתחלנו לדבר איתם בגובה העיניים. 42 שנה, דקה לא קודם. קמפל את הנתון הזה עם ההיסטוריה המקומית ותבין גם את הסאב טקסט. בכלל, רגש עליונות בכלל ותרבותית בפרט, אינו יועץ טוב אצלנו בשכונה.
رمضان كريم وصوماً مقبولاً
שלום נתבג
ראשית, אודה (ואולי גם אבוש) שבדיון הנוכחי – וגם באחרים – אינני מחפש כבוד.
שנית, נראה שאתה מייחס לי דברים שלא כתבתי ולא התכוונתי אליהם. לא התייחסתי כלל לשכנינו, שאישית לעולם לא זלזלתי בהם (גם אני אגב מכיר כמה מהם).
התייחסתי לפן ראוי לגינוי של ספר הספרים – התנ"ך – שלצערי אינו זוכה למספיק חשיפה, שלא לדבר על התעלמות כמעט מוחלטת.
הפן הזה עומד בבסיס האידיאולוגיה של זרמים דתיים-משיחיים אצלנו המקדמים דעות גזעניות וחשוכות כלפי שכנינו הנ"ל.
ניסיתי גם לרמוז על דמיון מביך בין הדעות של אותם רבנים לתורת הגזע שהביאה לאסון הגדול בתולדותינו: העם הנבחר כגזע העליון, ופסילת עקרונות מוסר מקובלים אם הם עומדים בדרכו של העם הנבחר להגשים את יעודו – כיבוש הארץ שהובטחה לו על ידי עצמו.
אגב – פרסמתי דעות אלו כבר לפני 15 שנה ב"הקיבוץ", וככל שהזמן עובר אני נוכח לצערי כמה דייקתי.
נתבג שלום, פנו אל המערכת עם בקשה לתרגום המשפט החותם את התגובה שלך, נשמח אם תוכל לפרסם אחד.
ואללה? כבוד גדול שקוראים אותי ועוד עד הסוף…
תרגום מילולי פחות או יותר "רמדאן מכובד/מבורך וצום מועיל/קל".
חודש הרמדאן הוא החודש התשיעי בלוח השנה ההיג'רי (המוסלמי, לוח ירחי, על כן מקביל לחודש העברי שהוא ירחי-שמשי, במקרה של השנה – חודש אייר)
המוסלמי, מגיל בר מצווה, קם לפני עלות השחר כדי לאכול את ה”סוחור”, הארוחה האחרונה לפני תחילת הצום, על מנת להקל על הצום עד השקיעה, או בשפה היפה של הקוראן (שלמה מורן, להערותיך/הארותיך): " " [ …אכלו ושתו עד השעה אשר בה תוכלו להבחין בין חוט לבן וחוט שחור, לעת שחרית, ואחר הַמשיכו בצום עד רדת הלילה…]" (סורת הפרה – אלבקרה)
לאחר הצום – ארוחת שבירת הצום – אפטאר, לאחר הרמדאן שלושה ימי חג, עיד אל-פיטר – חג שבירת הצום, חורבן לאוכלוסית הכבשים המקומית ולא לבקש מהמוסלמי להגיע לעבודה (לדעתי גם בחוק)
אם אתה בעניין ההפגנה במוצ"ש לדחוף את הממשלה להגיב לבלונים בדרום – דע כי היסטורית, המוסלמים הצליחו יותר במלחמות בחודש הרמדאן על כן לא כדאי להתעסק איתם בחודש הזה. חבל. וגם תפסיד פרק של סיינפלד..
שיעור הצמים גבוה ובהיקף נרחב ממה שנראה לנו. הם ביננו ביגור הטבח, המטפלת, הרוקח, החברה בבניה וכו'. בחוץ בכלל.. היה פעם מ"פ בגולני, צ'רקסי, שצם ברמדאן תוך כדי פעילות מבצעית…(היהודים שוברים במקרה זה את הצום, פיקוח נפש) הם לא מתפנקים בד"כ וממשיכים לעבוד כרגיל. בקיץ זה קשה מאוד מאוד, חם, ארוך ואף יכול להיות מסוכן לבריאות. אז לא לשגע להם תשכל, גם ככה קשה. לחובבי הז'אנר, הרגתם את אחמד בבניה החדשה…הוא אומר כן כן אבל הוא חצי מעולף.
שימו לב שבדכ ערבים מברכים אותנו בחגים יותר משאנחנו אותם…למה? אולי כי אנחנו מרוכזים בעצמנו. ברכו את המוסלמי ואפילו בשפתו בחודש הזה והוא מאוד יעריך את המחווה. נוסח ברכות אפשריות בהגייה בעברית:
'רמדאן קרים' אפשר גם עם התוספת צאום מקבול או צאומן מקבולן בספרותית – לא חובה
אפשר גם 'רמדאן מובראכ' (רמדאן מבורך, ביטוי כמו מובארק הנשיא),
אפשר 'כל עאם ואנתם בחיר' (כל שנה אתם בטוב), נדמה שבעיקר בחג אבל גם במהלך החודש
התחלנו ביום השואה והגענו לעיד אל פיטר. נגיע רחוק
בהצלחה
ממש במקרה מצאתי היום משהו בעניין החרם החרדי שגרם לסגירת פניציה ירוחם (מצורף למטה).
תמהני אם לדעת נתבג מכובדנו אין מקום להעלות גם את הנושא הזה בפורום פנימי של חברי יגור.
—————————-
"יום אחד מתקשר אלי מישהו מחסידות גור. הוא מציג את עצמו ואז שואל למה אנחנו עובדים עם פניציה, ואם אנחנו מודעים לכך שזה מפעל שמחלל שבת. אחרי הטלפון מתחילים להגיע גם מכתבים ופקסים. במקביל, דואגים להעביר לי מסרים על כך שבבתי כנסת בבני ברק ובירושלים מוציאים החוצה את הבקבוקים שלנו. ואז אני שומע שפונים למוסדות הכשרות ואומרים להם, 'איך יכול להיות שאתם נותנים כשרות ליין שהבקבוק שלו מיוצר בפניציה'".
את השתלשלות האירועים הזאת תיאר השבוע בכיר באחד היקבים הגדולים בישראל, שרובם ככולם כשרים. השנה היתה 2017. זאת השנה שבה התחיל החרם הצרכני החרדי על מפעל ייצור הבקבוקים פניציה ירוחם. המפעל עומד בימים אלה בפני סכנת סגירה ופיטורים של 240 עובדיו עקב צמצום הזמנות מצד היקבים הגדולים, שחרדים לתעודת הכשרות שלהם. החשש מפני הלחץ החרדי הוא הסיבה לכך שאותו בכיר שעמו שוחחנו סירב להזדהות בשמו או בשם המפעל שבו הוא עובד. זאת גם הסיבה שעובדים ביקבים אחרים שאליהם פנינו ביקשו לא להזדהות בשמם, ורובם אף סירבו להתראיין.
לדברי הבכיר, הוא בחר להמשיך לעבוד עם פניציה חרף המסרים המאיימים שקיבל ולמרות העלויות הנמוכות יחסית של הזמנת בקבוקים מטורקיה, למשל. הסיבה: מניעים ציוניים ורצון לתמוך בתעשייה הישראלית. "באותה תקופה עשינו כמובן בדיקה וראינו שמבחינת מחיר בלבד, אין בעיה לקנות עבור היין בקבוקים מחו"ל", הוא מספר. "בשנים האחרונות היורו נחלש לעומת השקל, שכר העבודה בישראל עלה ובטורקיה יש יתרון לגודל – ככה זה כשמייצרים הרבה יותר מבישראל. ראינו שאפשר לקבל מחיר של עשר אגורות לבקבוק – פחות מהמחיר של פניציה, וטורקיה זה באמת מעבר לכביש…." (יש המשך, אבל להערכתי אין צורך).
—————————–
החרדים הם אנטי ציוניים ואנטי דמוקרטים – את זה הם מעידים על עצמם, והם מוכנים לדרוס כל מי שאינו שייך להם. חשוב שהדברים יאמרו בכל פורום אפשרי.
למגיבים בשירשור,
לא בלתי סביר שהמערכת לא תאשר את תגובתי זו ללא שינוי. אני אומר take it or leave it. לא רוצים? לא צריך. מוזמנים למצוא סעיף טכני ולפסול.
ההפסד, אגב, כולו שלכם. אתם בדעת מיעוט קיצוני בחברה הישראלית, המזרח תיכונית והעולמית. כשאני בעמדת מיעוט בסדר גודל כזה, אני מאוד מוטרד.
אם בכל זאת תפורסם התגובה:
המערכת לא אישרה את תגובתי המקורית ליוחאי ולאחרים.
הכתיבה שלכם מאופיינת ב————————– באין פוצה פה ומצפצף (ביטוי תנ"כי שאף אותו ספציפית היא פסלה). אני לא באמת רואה כאן מקום לדיון אינטלקטואלי ששווה משהו. פרסמתי תגובה נוקבת לתגובה ————— של אחד מכם. נוקבת אבל הוגנת, מנומסת ולטעמי עומדת היטב בכל כללי האתר. המערכת דרשה לשנות את נוסח התגובה. בדקתי את הנוסח. תקין ולא אשנה מילה.
אנושי כשמערכת מגנה על אדם עתיר זכויות מביקורת. ודאי כשהיא עצמה די הומוגנית ומאותו בית גידול. טבעי שהיא תעשה זאת כאשר התגובה מבקרת בחריפות מאמר דיעה מאוד בעייתי שהיא עצמה אישרה לפרסם בגיליון החגיגי של יום העצמאות.
קצת מזכיר לי תהליך מאוד מעניין שהתוצאה שלו מחולקת בכל בוקר בתאי הדואר: ישראל היום, השופר של ראש הממשלה. אצלו אנחנו לומדים אקטואליה. ואוי ואבוי אם לא יגיע בבוקר.
לאיזון פני הדברים, אני מאוד מופתע, כי עד כה אני רואה את המערכת נאמנה לתפקידה במידה רבה. מקווה בשבילכם שגם בהמשך. למען הסר ספק, אני גם לא כועס. לא על פסילת התגובה ולא על תגובותיכם. איך אמרנו. טבעי.
בריאות לכל בני הפלוגתא
————————————
הערת המערכת:
תשובתנו בקרוב.
שבת שלום לכולם.
לחבר נתבג שלום.
דווקא הייתי רוצה לקרא את מה שצינזרו לך. אינני יודע מה כתבת , אבל אם אתה מתייחס לשמות של כותבים, אז יש חוסר אצילות בהופעה בעילום שם. אשר למה שכתבת על רוב דעות ומיעוט דעות, אולי אתה יודע שרוב אוכלוסי כדור הארץ מאמינים שכה״א נברא בששה ימים, או באירועים ספונטניים אחרים. (ואל תספר לי על המפץ הגדול מלפני 13750000000 שנים).
לנתבג – אתה כותב "אתם בדעת מיעוט קיצוני בחברה הישראלית, המזרח תיכונית והעולמית."
האם תוכל לפרש? מי זה "אתם" ובעיקר מהי דעת המיעוט הנ"ל?
כותב בשוויון נפש ללא ציפיות.
את התשובה לשאלות בתגובות האחרונות העברתי בנימוס, לפני ימים. לא פורסמה אפילו תגובת מערכת לפסילתה.
מנגד, מעבר לפרסום טור שנוי במחלוקת בגיליון יום העצמאות, אושר לפרסום copy paste של סיפור על חרדים מבלי לבדוק את מהימנותו ואיך בדיוק הוא יכול לייצג את החברה המגוונת הזו.
בפוסט פוליטי אחר, אושר גם לפרסום copy paste מגוף אנטי ציוני שהוכח בבית משפט כי טפל האשמות שווא על לוחמי צה"ל.
כבר שיטה. העלמת תגובות שלא תואמות את האג'נדה של המערכת, או במקרה הטוב, קיצוץ וערבול של התגובות (והפיכתן לרוב למגוחכות, גם אם לא במתכוון)
כך לא משפיעים בעידן שלנו. לא בתוך הקיבוץ וודאי שלא מחוצה לו. אתם, מגיבים כאן, כמו גם גורמים במערכת היומן, לרוב במיעוט משוכנע, המשכנע את עצמו.
מאחל בהצלחה עם אחוז החסימה, דווקא לא בציניות, כי יש לכם תפקיד. בלי שוליים סהרוריים, לא נדע להעריך לעומק מרכז שפוי.
———————————————
הערת המערכת:
מתנצלים על האיחור בתשובה. נענה ASAP .
התגובה שלי מאוחרת מאוד.
מה שאני מוצא בדברי יוחאי זה השינוי שקורה בתרבות במשך הדורות: שירים או טקסטים שהיינו רגילים אליהם במשך שנים, "פתאום" שיר אחד חסר ואחר, בד"כ חדש יותר, מופיע במקומו. זה קרה למשל ביום הזיכרוןן כאשר לא קראו את "מגש הכסף". אין ספק שיש לרענן את הדברים וכנראה שקיים דיאלוג בלתי פוסק בין שמירת הקיים, הקשר לעבר והכנסת ההווה. אינני יודע אם יש משהו "צודק" בהוצאת או הכנסת דווקא שיר זה או אחר. קיימים הרגשות האישיים והציבוריים וניסיונות האיזון ביניהם.
מודי – דברי יוחאי לא היו הגיגים כלליים על כך ששירים ישנים מוחלפים בחדשים.
הדברים התייחסו (ואולי יותר נכון – מחו) על הכנסת שיר מאד מסויים לטקס יום השואה אצלנו. והבעייה עם שיר זה אינה בכך שהוא חדש – אולי להפך.
אופס… מערכת – שמתי לב שעוד לא עניתם לדבריו של נתבג (שמגדיר עצמו, איך לא, "מרכז שפוי") שהאשים אותכם, אם הבנתי נכון, בחוסר פטריוטיות רחמנה ליצלן.