שלמת בטון

תערוכה יוצאת דופן וגלריה חדשה ביגור
"עמק זבולון – שלמת בטון" : מפגש מרתק, באמצע החגים, בגלריה חדשה, "גלריה חוץ", בין הסטוריה מקומית וקיבוצית, ואומנות מודרנית בלב מתחם קניות ב"חוצות יגור"
לא כל תערוכה שנפתחת בקיבוצים זוכה לכיסוי דף שלם בעיתון "ידיעות הקיבוץ".  חברו כאן שלוש סיבות: האומץ לפתוח גלריה חדשה בזמן שגלריות בכל הארץ נסגרות, החידוש של פתיחת גלריה בלבו של מרכז מסחרי, והערוכה עצמה – איכותה וחשיבותה.
בתערוכה: 7 אמנים חברי קיבוץ בעבר או בהווה, בהם מוכרים ומוערכים כיוצרים מהשורה הראשונה בארץ (הילה בן ארי שלנו!) , ויצירות שונות, חלקן נוצרו במיוחד לתערוכה המערבות ומעמתות מרכיבים שונים בזהות הישראלית והקיבוצית אלו עם אלו בשיח על-זמני, של עבר ועתיד.
כיתת קרני עם עד הכתב, רגליו עד ליגור ונפגש עם האוצרת והמפיקה רעות רדרס אוחנה ותמר קלוג, מנהלת המתחם לכתוב את הסיפור שמאחורי הגלריה והתערוכה. מתמר שמע כיצד רצתה להפוך חלל פנוי במתחם, חנות שעומדת ריקה, לגלריה או לסדנה לאומנות, ולכן פנתה לרעות, שעומדת לקראת סיום לימודי אוצרות (תואר שני) שכבר היתה מעורבת בהפקת חמש תערוכות במהלך לימודיה להפיק את התערוכה. במקביל לפניה לרעות, השיגה תמר את האישורים מצד התאגיד, מצד המועצה, ומצד המנהל, וגם תקציב של 5000 שח להכנת המקום והחומרים. התערוכה נפתחה ב 10.10 בהשקה מכובדת ומקצועית, בהופעת זמרת, ובהשתתפות אורחים רבים. את דברי הברכה המרכזיים נשאה מנכ"לית התנועה הקיבוצית הדס ילין. במהלך הראיון שיתפה רעות עם הכתב את שיקוליה בעניין איתור היוצרים המתאימים לתערוכה ותקוותה שהגלריה תהפוך למרכיב קבוע, ונכס תרבותי ורוחני, אם לא כלכלי של המתחם. לחזון הזה דרך שותפים רבים, אבל אולי את השאפו הכי גדול צריך לתת (דעתי האישית, ג.ר.) לגורמים העסקיים ביגור: דירקטוריון חוצות יגור, ואחי"ג שגילו פתיחות ואומץ ליוזמה.
בינתיים גילו בתערוכה עניין רב, מלבד המבקרים הרבים, ביניהם ראשי המועצות  האיזוריות יזרעאל וזבולון, התקשורת הקיבוצית (שאף פירסם פוסט מיוחד בעניין בפייסבוק) ואפילו ילדי ג'-ד' ביגור.
שאלות לרעות:
מה עושה אוצרת? האוצרת אחראית על ארגון התערוכה. האוצרת בוחרת את נושא התערוכה ועורכת עליו מחקר. על פי הנושא בוחרת את האמנים והיצירות המתאימים לרעיון המרכזי של התערוכה, ומסדרת את היצירות בחלל הגלריה באופן המדייק את חווית הצפייה.
איך הגעת לרעיון של התערוכה הזאת? כשתמר פנתה אלי, היו לי מספר רעיונות לתערוכות. פניתי איתם אל ראש החוג באוניברסיטת חיפה, ד"ר יוחאי רוזן, שהתלהב מעצם החזון של פתיחת הגלריה ומההזדמנות לשלב בה עבודת סטודנטים בהמשך, וגם ייעץ ונתן הפניות לתערוכה הנוכחית. הנושא של עמק זבולון כתערוכת פתיחה ראשונה נראה לי הנכון ביותר.
איך בוחרים יצירות: זאת עיקר העבודה. קודם כל לבחור את האמנים. פניתי לרבים וטובים, שברובם שמחו ונענו לפנייתי אך קיבלתי גם סירובים. ואז התחילו הנסיעות. נסעתי בלי סוף ונפגשתי שעות ארוכות , לפעמים כמה שעות, עם האמנים, דיברנו על הנושא ובעיקר ראיתי את העבודות שלהם, עשרות רבות של עבודות מרתקות, עד שמצאתי את העבודה הנכונה, עבודה שמרגשת אותי קודם כל ושמתאימה לי בול לנרטיב של התערוכה.
מפגש מרתק במיוחד? כן עם עידית לבבי גבאי מטבעון (במקור מקיבוץ מרחביה) שבשיחתנו הטלפונית הראשונה סירבה להציג בתערוכה אך הסכימה להיפגש בשמחה, גם בתחילת פגישתנו אמרה "לא". ואז אמרתי משפט אשר גרם לה לשנות את דעתה ולתת יצירה משלה לתערוכה. בשלב הזה החליטה לבבי גבאי שהיא נרתמת לעזרתי ולהצלחת התערוכה, נפגשה איתי ארבע פעמים ועל הדרך לימדה אותי שיעורים חשובים. מה שריגש אותי במיוחד שלאחר שנבחרה היצירה שלה, החליטה להוסיף ליצירה עוד מרכיב במיוחד לתערוכה. בסופו של  דבר היא מציגה בתערוכה שתי יצירות שמפרידות בינהן עשרים שנה ומשקפות את השיח בין התקופות בחיי המדינה וחיינו שלנו.
תגובת המבקרים? הרבה תגובות מרגשות כמו, "לא ידעתי שאומנות יכולה להביא אותי להתרגשות ודמעות". כמובן לא כולם.
איפה מצאת זמן לכל זה בין גידול 4 ילדים והוראה בבית ספר? כשאדם עושה את מה שקרוב לליבו נמצאים לו הזמן והכוחות. המקום שמחבר את האומנות והאומנים לחברה הוא המקום שבו אני רוצה להיות וכנראה שגם מוציא ממני את המיטב. אני בתוכי צריכה מאוד את החיבור בין חומר לרוח ובין שכל לרגש ובין אדם לאדם, והתערוכות שאני אוצרת מחוללות בשבילי את החיבור הזה ואני מקווה שגם בשביל עוד אנשים.

חלונות
עמק זבולון – שלמת בטון: הסבר כללי
לכאורה סיפורו של עמק זבולון מתגמד לצד סיפוריהם של עמקים שכנים. הוא כמעט ולא נשמע בשיח ההתיישבותי, אולי משום שהוא נושא קול אחר, ומזוהה בתודעה כעמק המפעלים.
שם התערוכה "שַׂלְמַת בֶּטוֹן" הוא אוקסימורון הלקוח משירו של אלתרמן. השַׂלְמַת היא צבעונית, קלילה ויפה, פתוחה, נשית ומזמינה למחול. הבֶּטוֹן אפור, נייח, כבד ומוצק. התערוכה מתבוננת במציאות החייה במיזוג בלתי-אפשרי זה.
התערוכה מציגה פרספקטיבות רטרוספקטיביות שונות על ילדותה של הציונות, ומבקשת להתעכב רגע במבט מפוכח וביקורתי על הזווית הנשית הנעדרת מהשיח הציוני, על הפאתוס הציוני ועל הניסיון ליצור מודל ישראלי. כשהכול מגויס למען המולדת, גם האמנות מתגייסת.
העבודות בתערוכה מציגות דיאלוג בין ההווה לעבר, בין זיכרון הנושא מחוש וגעגוע לתמימות של ימים עברו, לבין מה שמתהווה היום והשלכותיו על העתיד. דיאלוגים אלה קיימים בתערוכה ברובד התחבירי וברובד הזמן.
התערוכה חושפת את הכאב והמבוכה כמו גם את היופי, הגלומים במציאות הבלתי פתורה זו.

בשישי הקרוב 1.11 מתקיים בתערוכה שיח גלריה
בנוכחות כמעט מלאה של האמנים בשעות 10:00-12:00

שעות פתיחה במהלך נובמבר
ימי שישי 9:00-13:00
שבת וראשון 10:00-12:00, 16:00-18:00
16.11 נעילת תערוכה

תגובה אישית: אני ממש לא חובב אומנות. גם הפעם עברה פתיחת תערוכת לידי. ההחלטה להפוך את התערוכה לאייטם ביומן הכריחה אותי להתעכב ולעצור ולהסתכל, בתחילה על התמונה של המיצג של הילה בנארי, ובהמשך על המוצגים בגלריה. פתאום ראיתי (בעיניים הסובייקטיביות והאישיות שלי כמובן) את שאיפת האדם למעלה דרך העת, הטוריה והקלשון וגם  ודרך הגוף (אצל הילה בנארי) ואת הגלגול של הטלית היהודית לגופיית העבודה בקיבוץ אצל עידית לבבי גבאי ורחב לבבי.

גדי רביב