בכלא עם עצירות מלח"י ואצ"ל

שיחה עם ישראלה סלע, בעקבות מותה של גאולה כהן

"גאולה כהן לא הייתה יחד איתי בכלא, אבל החברות שלה כן היו שם והם העריצו אותה" אומרת ישראלה לשאלתי האם ישבה בכלא יחד עם גאולה כהן.

בשנת 1943 נאסרה ישראלה, בעת שהייתה חברה בפלמ"ח. אחרי משפט מהיר היא נשפטה לשנתיים בכלא ושם ישבה גם בחברת עצירות מאצ"ל ולח"י. היא השתחררה בשנת 1944.

בית הכלא היחיד לנשים, שבו ישבה ישראלה, היה בבית לחם. הוא הוקם והופעל ע"י  ממשלת המנדט ושימש לכליאתן  של נשים יהודיות וערביות ובכלל זה האסירות של תנועות המרי העבריות, שפעלו נגד ממשלת המנדט. "בית הכלא שאני ישבתי בו, לא נראה כבית סוהר. זו הייתה וילה שהממשלה הבריטית הסבה אותו לבית כלא לנשים. והוילה הזו לא דמתה כלל לבתי סוהר, שאנחנו מכירים מסיפורים ומהעיתונות. נהפוך הוא, המסדרונות היו רחבים, מוצפים באור השמש. בקומה הראשונה שוכנו נשים ערביות, פליליות ומשוגעות. הן היו נפרדות לגמרי מאיתנו. בכלל לא נפגשנו איתן. הן גם היו  חייבות ללכת בתלבושת אסירים, של בית הסוהר ועבדו בעבודות יזומות. לנו, האסירות והעצירות של תנועות המרי היו תנאים טובים יותר. אגב, התנאים הטובים שקיבלנו היו כלולים בפסק הדין שקיבלנו בבית המשפט והוגדרו בשפה המשפטית כ"יחס מיוחד".

לדוגמה?

אנחנו לבשנו את הבגדים הפרטיים שלנו, קיבלנו מבחוץ ספרים, אוכל, ולא היינו חייבות לעבוד.

היה הבדל בינכן לבין עצירות מתנועות אצ"ל ולח"י?

היה הבדל. הן נעצרו על חשדות ולא על מעשים, וישבו איתנו בבית הסוהר ולא בבית מעצר, כי מחנה מעצר לנשים לא היה קיים בכלל. אנחנו קיבלנו את כל הזכויות שלנו כאסירות . לעומת זאת, הן,  העצירות של אצ"ל ולח"י, או כפי שכינו אותן אז בישוב "הפורשים" לא יכלו להנות מה"יחס המיוחד" שהיו זכאיות לו בדין, כיוון, שראשית הן היו בשמותיהן המחתרתיים. לכן לא כל המשפחות ידעו על מעצרן וגם אלה שידעו, לא יכלו לבקרן כי מי שבא נחשד מיד כחבר במחתרת והסתכן במעצר או מאסר. לכן לא ביקרו אותן.

איך את מסבירה את ההבדל הזה?

המחתרות שלהן לחמו בבריטים כדי לגרשם מהארץ. הן היו אחת עשרה עצירות מאצ"ל ולח"י ומכיוון שאותנו ביקרו וגם הביאו לנו מזון מחוץ לכלא, התחלקנו איתם במזון שקיבלנו. למעשה ניהלנו מטבח המשותף בו בישלנו לעצמנו ולא נזקקנו לאוכל ולכלים המלוכלכים של בית הסוהר. אנחנו, (אני ועוד בחורה אחת מקיבוץ דפנה) הגענו לכלא, בזמן שבארץ שררה אווירה מאד "אנטי" לתנועות הפורשים. ממש שנאו אותם. ושם גילינו שאין להן זנבות וקרניים. מצאנו בנות על רמה. אינטליגנטיות. ומאד מאמינות באידיאולוגיה שלהן.

דיברתן על השקפותיכן הפוליטיות?

על פוליטיקה לא דיברנו. אבל אפשר לומר שהיה הבדל בין הבנות של אצ"ל ללח"י. אלה שהשתייכו ללח"י, היו במחתרת במאה אחוז.  כלומר, מגוייסות טוטלי. עזבו משפחות ובתים נוחים, היו פעילות, נטלו חלק בפעולות המחתרת ונדדו בין מקומות מסתור שונים. זה היה העיסוק שלהן. אצ"ל הייתה תנועה יותר המונית, במובן הזה יותר דמתה להגנה. אני התחברתי לבנות האלה.

את זוכרת שמות של חברות מלח"י?

כן. טובה סבוראי לדוגמה. אצלה בבית הסתתר "יאיר", אברהם שטרן, מיסדה ומפקדה של לח"י. הוא התגלה בארון הבגדים שבביתה ולעיניה הוצא להורג ביריה. לאחר זאת היא נעצרה וכך הגיעה לכלא הנשים כעצירה. אחרי שחרורה המשכנו את יחסי החברות. אגב, בזמן ישיבתנו בבית הסוהר נאסרו שתי בנות מהלח"י: חסיה ונחמה. לימים,  חיסיה הצטרפה לקיבוץ כברי, ומאוחר יותר גם הייתה מזכירת הקיבוץ. נחמה (נחה)  נישאה ליהושע כהן (מי שהיה שומר ראשו של בן גוריון בשדה בוקר) הוא היה אדם מקסים ויענקלה (סלע) התיידד אתו בבית הסוהר בעכו. גם איתם שמרתי על קשר טוב. במבט לאחור אפשר לומר שהכלא לא השאיר בי שריטות. נהפוך הוא, השהות בו נתנה לי הזדמנות להתפתח כאדם, להכיר אנשים אחרים. עכשיו רובם כבר אינם.

גאולה כהן בכלא לנשים בבית לחם

ב-18 לפברואר 1946 נתפסה גאולה כהן באמצע השידור ע"י אנשי המנדט הבריטי. היא נידונה לשבע שנים בכלא. בהתחלה נכלאה בבית המעצר ב"קישלה" שביפו. לאחר שלא שיתפה פעולה וניסתה לברוח הוחלט להעבירה לבית הסוהר לנשים בבית לחם, שם נפצעה ברגלה מירי של כדור, במהלך נסיון בריחה, שנכשל. כשנה לאחר מכן בעזרת חבריה הוברחה מבית החולים לאסירים. במהלך הבריחה התחפשה לערביה. במקום מחבואה ,טופלה ע"י רופאה שגוייסה ע"י חבריה בלח"י.

גאולה כהן שהתה בבית הכלא בבית לחם בשנים  1946 ו – 1947. ישראלה שהתה בכלא בשנים 1943 ו – 1944 לפיכך לא נפגשו בכלא.

 

(צילום: גיל נחושתן)