יפת מהמסגריה

שיחה עם יפת, מנהל המסגריה האחרון / רוחלה סגל

"אני מתרגש!" אמר יפת במסיבה שערכו לו ביגור לפני מספר ימים, עם סיום עבודתו וסגירת המסגריה. "אני מתרגש מהמעמד והכבוד שאתם מעניקים לי היום. מתרגש מסגירת הפרק הארוך והמשמעותי בחיי"

המסגריה הוקמה ביגור בשנת 1935, כענף עזר בחקלאות, בתעשיה ובחצר המשק. היא עברה גלגולים שונים ותמיד התאימה עצמה לצרכי המשק והמקום. כשמסתכלים בתמונות של האנשים שעבדו שם אי אפשר שלא לחוש את משק השנים שחלפו. השנים היפות של האנשים בעבודה ואיתם השנים הטובות של המסגריה ביגור. הותיקים כבר אינם וה"צעירים" גם הם כבר עברו את גיל הפנסיה. גם יפת היה נער כשבא לראשונה למסגריה.

"הכל התחיל  בהיותי נער בן 16." הוא מספר "חזרתי מלשכת העבודה בחיפה, לשם נסעתי לחפש עבודה. בכל פעם שבאתי אמרו " אולי תבוא מחר, אולי נמצא משהו בשבילך". אמרתי לעצמי, אני אחפש עבודה לבד. בנסיעה על הקו, רמת ישי – חיפה, האוטובוס, עצר בתחנה. בהחלטה ספונטנית ירדתי ובאתי למסגריה הישנה. זה היה צריף ארוך. שאלתי: "מי המנהל?" יצא אלי אברהם בירך ושאל אותי "מה אתה רוצה?" "אני מחפש עבודה" "מה אתה יודע לעשות?"  "כלום! באתי ללמוד מקצוע" עניתי. אברהם היה אז, בן 28 שנים. אחרי שבוע של המתנה, הזמינו אותי לחודש נסיון ומאז הכל היסטוריה. ישראל וולק (במסיבה): "באת אלינו כנער פרוע ומיד נפלת לידיים הטובות והלב הטוב של אברהם בירך, האיש שאותו כינית כל השנים ה"אבא השני שלי".

אברהם, טיפח את הנער הזה. הוא לא היה אשכנזי, כמו כולנו. הוא היה זן אחר, מיוחד ומלא חן. "אני הייתי התימני הראשון ביגור" הוא אומר "ועם שם כמו יפת… מיד כולם, הכירו אותי ואני הכרתי אותם. התחברתי למקום. הרגשתי פה שאוהבים אותי" אומר יפת בחיוך רחב.

לפני בואו ליגור, נשלח יפת ללמוד ב"ישיבה" בכפר סיתרין. "הלכתי בגלל שהוא (אבא שלי) הכריח אותי. חזרתי ביום השלישי כי לא ראיתי שם בנות רק בנים. שלושה ימים היית בחוץ עד שהורשיתי לחזור הביתה. בשיחה, המנהל שאל אותי "מה קרה יפת?" עניתי "לא מתאים לי!" "איך שבאת להרשם, ראיתי שזה לא מתאים לך" הוא ענה

יפת למד את העבודה. "הכל למדתי בעבודה" הוא אומר "לא היה לי תחת לשבת וללמוד. אצל אברהם למדתי לא רק את המקצוע, מסגרות, גם את היחס למקצוע. אז היה מוסר עבודה בקיבוץ, ומהאנשים האלה למדתי לעבוד. היום כולם קבלנים. הייתי פרחח לא קטן ואברהם, לקח עלי אחריות. אם הייתי מחליט להיעדר מהעבודה,  הוא היה דופק על הדלת ולוקח אותי לעבודה, סידר לי העלאה במשכורת, לאכול בחדר האוכל. כשבאתי לראשונה ליגור לא ידעתי מה זה קיבוץ. הכל היה משונה. מן "חיה כזאת" שאף פעם לא ידעתי על קיומה. ואברהם?… הוא שמר עלי "מורי ורבי". אחרי שנתיים של עבודה במסגריה התגייסתי לצבא. אבל הקשרים לא נותקו. אברהם תמיד שמר לי עבודה גם כשהייתי בחופשות ורגילות מהצבא. בנובמבר 1969 השתחררתי מהשירות הסדיר ובדצמבר, באותה שנה חזרתי לעבוד במסגריה. אברהם חיכה לי. אחרי הצבא השתניתי. הצבא עשה ממני בן אדם. חזרתי למסגריה. נתתי פה את הנשמה שלי. אני לא אדם שמחפף. אומר ישראל וולק, (במסיבת הסיום) : "בכל העבודות גדולות וקטנות תמיד שאפת לעשות את העבודה הכי טוב. אין לעשות רק למראית עין וכלאחר יד. התפתחת יפה, יפת, והגעת לרמה גבוהה מאד בתיכנון העבודה ובביצועה. היית מעורב בכל עבודה ביגור. בבניין, במפעלים, ברפת, במטבח, בבריכה, בכל אשר היה נדרש ולכן אין פלא שכולם מכירים את יפת ויפת מכיר את כולם."

יפת: "ביגור העברתי את כל חיי הבוגרים. לולא ירדתי באותו יום בתחנה ביגור, מסלול חיי היה שונה בתכלית. עברתי ביגור את כל השלבים. מנער שוליה פשוט ועד מנהל המסגריה בשנים האחרונות. ביגור מצאתי בית וחברים לעבודה ולחיים. כל מה שיש לי בניתי בעשר אצבעותי. עבדתי מצאת החמה ועד אחרי השקיעה ואני מסודר מצוין. גם ילדי. יש לי עשרה נכדים, ארבעה מהם כבר אחרי צבא. יגור הייתה כמו בית שני שלי, לי ולבני משפחתי וכך תמיד תישאר בליבי."

וישראל מוסיף: "יפת! נפלה בחלקי הזכות לברך אותך עם צאתך לגמלאות. קשה לסכם חמישים ושש שנים בכמה מילים. קשה להיפרד ממך, בעצם לא נפרדים…. אתה תמשיך להיות חלק בלתי נפרד מזיכרונותינו ועבודתנו המשותפת. נמשיך לשמור על קשר על חברות וידידות שרק התעצמה במשך השנים. סיום העבודה לאחר כל כך הרבה שנים מביא צביטה בלב. אבל ובעיקר, לצידה סיפוק רב. אתה אמנם נפרד מהבית הזה, אבל הבית הזה ממשיך להיות חלק חשוב ובלתי נפרד מחייך.

חמישים ושש שנים חלפו מאז שיפת נחת ביגור. יפת היה במסגריה בימיה הטובים וגם ראה בה ימים פחות טובים. הוא היה הפנים של המסגריה. לברכתו של ישראל אני מצרפת גם את ברכת החברים ביגור. היית בשבילנו כתובת בעבודה וגם אדם עם מאור פנים. אין ספק שתחסר לנו. לכתך הוא חלק מהשינוי בחיינו. חלק מהפרידה מעולם ישן ומוכר שעם כל חסרונותיו, היה הבית שלנו. כעת, הסיום כבר מאחורינו ובסיום קצת עצוב על הלב. כמו ילדות ונעורים שעברו, כך גם ענפים ומוסדות נסגרים ונשארות רק תמונות למזכרת.