ברכה ליום הותיק / בועז אוחנה

יגור מציינת 97 שנים, לקהילה זהו גיל עתיר מעשים, כך ככול שעוברות השנים  נוסף דוק של יופי לפנייה ושינויים אותם היא עברה  ועוברת מוסיפים קמטים של בשלות ועומק .
כשאני מסתכל על היושבים מולי אני רואה אתכם חברים וחברות  וותיקים, אשר ברובכם נולדתם כבר כאן, אם בישראל ואם ביגור ובניגוד לראשונים  לא נאלצתם לעזוב בית וארץ מולדת רחוקה אלא נולדתם ביגור, ויחד עימה גדלתם, התבגרתם, הרבתם דעת ולעיתים גם מכאוב בניתם משפחות, השרשתם שורש והעמקתם אחיזתכם במקום. ואין אהבה גדולה יותר מאהבה לבית ומתוך אהבה זו צומחת גם ביקורת ולעיתים חשש ודאגה לעתיד המקום וכל זה מובן וברור.
בתקופה האחרונה , בעיקר ברשתות החברתיות, יש גל סוחף הקורא לשיתוף טראומות מהלינה המשותפת, אומנם בתור ילד חוויתי רק כמה שנים בלינה משותפת וכהורה, ילדי גדלים בלינה המשפחתית, אך אני סבור, שהלינה המשותפת הייתה  פתרון למצוקות וקשיים של תחילת הדרך, שעה שהתנאים הפיזים היו קשים, המגורים של החברים היו ברובם מגורים בצריפים או בחדרים קטנים, חברי הקיבוץ עבדו שעות רבות ובערבים נדרשו לקיום פעילויות קיבוציות וחברתיות. הייתה זאת דרך להעניק לילדים תנאים טובים יותר, פניות וסיפוק צרכים פיזיים וחינוכיים, בוודאי שנעשו טעויות, ברור, כשדרך הטבע היא, שילדים ישנו ליד הוריהם, אך הקיבוץ כיצירה חברתית חדשה ללא מסורת ועבר, סלל דרכים בהן טעה ושגה לא פעם, אבל המשיך הלאה, תוך למידה מטעויות ורצון לשמור על ערכים חברתיים מלכדים. נדמה, שלאורך כל הדרך, החל מנטיעת האוהלים הראשונים בפתח ואדי יגור, (המקום היפה ביותר בעולם) אנחנו נדרשים לבחון אמיתות שלנו, לשאול שאלות ולהתאים את החיים למציאות משתנה, בין אם זה הכנסת קומקומים פרטיים, ספסלים או כיסאות לחדר האוכל  ובין אם זה הפרטת המזון, מעבר ללינה משפחתית ומעבר לקיבוץ מתחדש, אך כל עוד ישנם מספר קווי יסוד, שאנו מאמינים בהם ובוחרים לחיות לאורם, הקיבוץ כיצירה חברתית, ימשיך להתקיים ואני תקווה שיחזור גם להוביל סדר יום חברתי, מבלי להתבייש בערכים בהם הוא מאמין: כשבראש ובראשונה קיימת ערבות הדדית ושמירה על פערים חברתיים, התעקשות על עבודת האדמה, קיום מערכת חינוך הנלחמת על הקניית ערכים קיבוציים לפיהם הילד גדל תוך חיבור למקום ולקהילה, תרבות ייחודית הצומחת מתוך כוחות מקומיים ודאגה לאדם באשר הוא, גם בבדידותו, גם לעת זקנה ובשעת מחלה.

אמיר גלבוע כתב:
"לפעמים אתה מרים פטיש / והך בכח רב בחלל של מערה
ולפעמים אתה מרים פטיש / והך בכח רב בחלל של לב.
אנחנו רוצים לגרוס כל סברה מקובלת. אנחנו רוצים לחשוף העפר מנוצץ.
וללכת אנחנו רוצים. ולבוא ולהגיע. ואנחנו רוצים אם צריך, את חבית השריפה לפוצץ.
…וליישר אנחנו רוצים. ולבנות. ולראות בעינינו / אייך קמים הבתים, הגנים, הבארות.
אנחנו רוצים לראות אייך הם קמים לעינינו / ועל כך אנחנו רוצים לריב ולשמוח בינינו.

אנחנו רוצים על מסע של פרחים וסלעים / לזרוע צחוק בבנים שיקומו.
אנחנו רוצים ללחון עם בנים שיקומו / את כל השירים שהלכו ועוד יקומו."

וממש כדבריו, לעיתים עלינו לעשות מעשה אשר גם אם מזעזע את קירות ביתינו ואת קירות ליבנו, הוא מעשה משמעותי, אשר יגרום לנו אומנם לבחון את חיינו לעומק, אך גם יאפשר את המשך דרכינו – ממש כתהליך השינוי אותו עשינו לפני שנתיים. ואומנם יגור בת 97, אך לא זקנה היא, מתחדשת והולכת ועתידה לפנייה ורואה היא אייך קמים הבתים ומתפתחים הגנים ופורחים פרחים – וילדינו, גדלים לשמחה ולצחוק ומכירים את הלחן המיוחד רק לנו, המלווה את מלאכת היום יום, ועדים הם כדרך הטבע במשפחות, לוויכוחים, ריבים ולשמחות קטנות.
וטוב שאנחנו ביחד -ויודעים גם להחזיק ידיים ולחזק זה את זו, בעיקר בימים קשים.
וטוב שכך הם פני הדברים –
תודה לכם ולכן על הנחישות וההתמדה, על האמונה בדרך, על העוז לחלום ועל התבונה בהגשמת החלום,  על כך שהעמקתם וביססתם את היסודות עליהם מושתתת יגור והנה הם חזקים ונכונים לכל אשר יעבור עלייה. שאו ברכה

חג שמח.