צומת יגור המקום של חברי יגור
ענת עוגן:
ההפגנות זו הדרך שלי להביע את מחאתי כלפי הנהגתו של נתניהו. אני מחוברת לחדשות. הדגל מרגש אותי בכל טקס ובכל מקום. ממש כמו שירת התקווה. כשאנשים מתלכדים ביחד, סביב מטרה משותפת, זו חוויה שמטלטלת ומרגשת אותי. אני יוצאת להפגנות מתוך רצון להשפיע. זו הדרך שלי לעשייה, של To do ולהשפיע על העתיד שאני משאירה לילדיי ולנכדיי כאן בארץ. יש לי בן שכבר שמונה חודשים לא עובד. עד לסגר הראשון הוא עבד ולמד. כעת הוא הוצא לחל"ת. זה הגיל שבו הצעירים צוברים ויוצרים לעצמם את הניסיון והמרחב הכלכלי שלהם. עכשיו הם נאלצים להיות מובטלים. המצב הזה מוחק להם את החסכונות שכבר הצליחו לצבור ואת עתידם בשנים הבאות. זה מטלטל אותי כאמא וכאזרחית.
היציאה להפגנות זה המעט שביכולתי לתרום למאבק למען עתיד המדינה. אני מאמינה שההפגנות משפיעות. בהתחלה באו להפגנות במחלף יגור, רק מבוגרים. זה קצת צרם לי, כי ההפגנות בירושלים ובתל-אביב, נראו כעולם של צעירים. הם הרוח החיה. הם יצירתיים ואיתם מרגישים שיש תקווה. ואז יום אחד, במחלף, הופיע איש צעיר וצילם אותנו. "שלום!" אמרתי לו "יופי שבאת! מי אתה?" "אני אבשלום, בן הזוג של נאות" הוא ענה. בשיחה שהתפתחה בינינו אמרתי שאינני מבינה למה הצעירים לא משתתפים. איתנו. "לא אכפת להם מה קורה במדינה שלנו?" והוא הסכים, התגייס והכניס רוח גבית והתלהבות לארגון ההפגנות ביגור ואיתו באו גם צעירים נוספים".
ענת מתמידה יחד עם "הגרעין העיקש" ביגור, המתמיד כל שבת ובאמצע השבוע להפגין במחלף יגור ובתחנת האוטובוס. היא נמרצת דוחפת, משכנעת, תורמת ויוזמת. וזה בהחלט מעיד שהגיל לא קובע… התרבות שנאלמה מאוד כואבת לה. עולם המופעים שהיה חלק מחייה במשך 35 שנה קורס וחסר תקוה, עד לחיסון. הקורונה תפסה אותה עם הזמנות ל- 8 הופעות – חלק עם יונה טפר וחלק עם שותפה לשירה- אלכס, בערבי שירה. באחת השבתות אורגנה הגברה ועל אי התנועה במחלף, ללא ליווי, עם מסכה, ענת הובילה שירה. שירים המאפיינים את המעמד.
"אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת…."
באמת אין לנו ארץ אחרת. במקביל להפגנות במחלף יגור והתחנה, נפתחה קבוצה בוואטסאפ. זו חבורה שהמשותף לה הוא המחאה. זו קבוצה המחברת להתארגנות, לשיתוף במידע מה קורה בקבוצות סביבנו (טבעון, רמת יוחנן) ושיתוף דעות. זו לא עיתונות, למרות שהקטע הבא, מקורו בעיתון, אבל הוא גם מבטא מה שענת וחבריה מבקשים מכולם, להצטרף!!!
ענת מצטטת את אשכול נבו:
"אם לא תקום להיות אזרח, הם יעשו אותך נתין. אז קומו מהנטפליקס שלכם. קומו מתוכניות הריאליטי. קומו מתוכניות הרילוקישן. קומו מהארועים המשפחתיים. קומו מהעצלנות. קומו מהמפסידנות. קומו מהזום. קומו מה" במילא לא ישתנה" ומה "במילא לא ישפיע"… ומעל הכל, הוכיחו שקיים בישראל כוח אזרחי נחוש שילחם נגד כל פגיעה בערכי היסוד של המקום הזה. כשיגיעו מאה אלף אנשים לבלפור וחצי מיליון לצמתים ולגשרים המחאה תהפוך ממשפיעה למכריעה…"
דוגמה אישית
הגרעין הקשה של המפגינים והמוחים בעד דמוקרטיה וערכים של כבוד האדם וחירותו הם אנשים שבחיים השיגרתים הם רגילים כמוני וכמוך. הלו"ז שלהם דחוס בעניינים אישיים של עבודה ומשפחה וכד'. בשונה ממרביתנו, הם מגייסים כל רגע פנוי מזמנם למען המחאה שבמקורה היא עניינית ואמיתית. הם מבינים שבלי פוליטיקה לא יבוא השינוי. לכן היא פוליטית! הם כותבים שלטי מחאה, מניפים דגלים ויוצאים לשטח. במעשיהם הם מהווים דוגמה אישית ליושבים בביתם או בכורסה ומקטרים על המצב. פעם, הדוגמה האישית הייתה ערך. פעם היו מנהיגים שדיברו מעט וצעדו לפני המחנה. הם לא אמרו "אחריי" הם פשוט הלכו והאנשים הלכו אחריהם. המנהיגים האמיתיים של פעם לא חיכו להחלטות של הממשלה. לעיתים הם היו כבדי לשון, כמו משה רבנו. אנגלית רהוטה לא כולם דיברו, לא בקלישאות ולא במצגי שווא של נתונים וניצחונות. הם הרימו את הדגל ויצאו לפני המחנה. להפגנות הפעם אין מנהיג אבל יש דרך. ה"גיוס" להפגנות, הוא עבודה קשה, המחייבת להירתם ולהילחם בכל הכוח למען המטרה. להתמיד בימים של חול ושבת. בגשם ובחמסין.
והקבוצה מיגור היא "השלם גדול מסך חלקיו"- מקבלים משמעות כשהם חלק ממכלול, מגרעין קשה חוצה מפלגות ומגזרים בארץ. במעשיהם ונחישותם הם נושאים לפידים כי הנס עדיין לא קרה לנו. אבל מי שמאמין לא מפחד ולא מוותר.
