טקס הטמנה בבית העלמין ביגור – יחיאל (איליה) שיינבוים ז"ל

יחיאל (איליה) שיינבוים – זכרו לברכה

בא' אלול תשפ"א (09.08.2021) יתקיים בבית העלמין של יגור טקס הטמנה של פיסת בד חולצתו של איליה (יחיאל) שיינבוים – אחיה של אורה שיינבוים\גרינשפון ז"ל, חברת יגור.
לפני כמה חודשים, פנה יוחנן גרינשפון בנה של אורה, למזכירות יגור, בבקשה להביא לקבורה את פיסת הבד הספוגה בדם אחי אימו, ליד קברה. בקשתו התקבלה.

סגירת מעגל חיים
באוגוסט 1944 לאחר כיבוש וילנה  על ידי הרוסים, פסיה, אלמנתו של איליה, שלחה גלויה לאורה, והודיעה על מותו.
"אורה ומרה (מרי), יקיריי
אני כותבת פעם נוספת בלי תשובה
קשה לי מאוד לספר (להודיע) על הכול….
איליא שלנו היקר נספה ב-1.9.1943, בגטו, בקרב עם הגרמנים, כשהוא מגן על כבודו של העם היהודי. נספה כגיבור.
קברו אותו ב-5.9.43. אני הייתי איתו ביחד. כנראה הגורל רצה שאני אשאר בחיים. לי היה מאוד קשה כך להישאר. ….
את, אורה יקרה, את נשארת לי לבדך (את נשארת אצלי לבדך). כולם נספו. ..

מנשקת אתכם בחום, פסיה.

מתברר שיואל ואורה גרינשפון, הוריו של יוחנן, מיעטו לדבר עם הילדים על בני משפחותיהם שנספו בשואה. לאחר מות אורה מצאו יוחנן ואשתו בין חפציה מגירה מאובקת עם מכתבים וחפצים קטנים, ושמרו אותה. כשיואל בנם הגיע לגיל שלוש-עשרה והתחיל להכין עבודת שורשים, הסתבר לו כי מצדו של יוחנן חסר מידע. הקרובים מעטים, רובם נספו בשואה. הנער התחיל לשאול שאלות ולחפש עדויות. בעקבותיו נסחפו גם הוריו למסע חיפושים וחקירות.

 התברר שיחיאל -איליא נולד באודסה, אוקראינה ב 2.12.1914. בהיותו בן שלוש התייתם מאימו. היו לו שתי אחיות. אחותו אורה עלתה בשנת 1929 ארצה וחיה ביגור, ואחותו סיפה נספתה בשואה. בן 12 עזב יחיאל את בית אביו, ועבר לחיות עם סבתו. הוא למד בבית ספר "תרבות" והצטרף לתנועת "החלוץ". בגיל 16 יצא מן הבית והצטרף לקבוצת קלוסובה להגשמה ועליה לארץ ישראל. אולם עקב מחלה עזב את הקבוצה, ואחר כך התגייס לצבא הפולני והיה לקצין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה פעיל מרכזי בקבוצת "דרור" בלודז', ארגן חניכים בתנועת "החלוץ" לעליה לארץ, והתכוון לעלות בעצמו לארץ ישראל. אלא שאז נכבשה ליטא (שהייתה חלק מפולין), והתוכניות השתבשו. תנועות הנוער הציוניות הבינו שדווקא בשעה זו  דרושה נוכחותם בקהילה היהודית. יחד עם עשרות אלפי יהודים בתוכם חניכיו, הגיע איליא לוילנה, הצטרף לקיבוץ "שחריה" במקום, ונישא לפסיה. עם הפלישה הגרמנית לרוסיה (יוני 1941) החל איליא לארגן את "קבוצת יחיאל" – "קבוצת המאבק השנייה" (צווייטע קאמפס גרופע) שמטרתה הייתה לצאת אל היער ולהילחם בגרמנים.

ביום 1.9.1943 נכנסו הגרמנים לגטו וילנה. המפקדה המשותפת של פ.פ.או בראשות אבא קובנר, ושל קבוצת המאבק השנייה בראשות איליא, קבעה כי הגטו עומד בפני חיסול, ויש ללחום בגרמנים מתוך הגטו. בקומה השנייה ברחוב סטרשון 12 התמקמה יחידתו של איליה שיינבוים. בקרב שהתרחש שם, הקיפו חיילים ליטאיים, אסטונים וגרמנים את הבית שבו התבצר)ה יחידתו. איליא ירה בגרמנים מן החלון שבקומה השנייה, נפגע בצווארו ונפל. הוא היה החלל היחיד שנפל בקרב זה.

לפני בריחתה מהגיטו, והצטרפותה לפרטיזנים ביערות, הטמינה פסיה בקברו של איליא, מזוודה קטנה עם חפציו.  לאחר המלחמה, היא שבה אל קברו והוציאה ממנו את המשרוקית שלו שהייתה אמצעי הקשר שלו עם פיקודיו, וכן פיסת  חולצה שהייתה ספוגה בדמו. היא טמנה את אלה בשקית בד, ושלחה אותה לאורה שיינבוים/גרינשפון ביגור. פסיה חיה בארץ,  וממנה למד יואל הנכד את קורות משפחת סבתו ואת קורותיו של איליה.

בית הקברות שבו נקבר איליא בוילנה נהרס כליל לאחר המלחמה והפך למשטח בטון.  בארץ קוראים קולות רבים כי הגיע הזמן לכבד את זכרו של איליא ולטמון את שרידי דמו באדמת ארץ ישראל  (לפי ההלכה היהודית כל חפץ שנספג בדם חלל או נפטר טעון קבורה).

• הערה: הגלויה שנשלחה באוגוסט 1944 הגיעה ארצה באותו חודש. החבילה עם הדם והמשרוקית הגיעה בשנת 1946.
• (חלון בכתבה)

לאחר מרד גיטו ורשה היה ברור למנהיגי המחתרות כי כוונת הגרמנים לחסל גם את גיטו וילנה, והחלו להתארגן לקראת יום הדין. בגיטו וילנה פעלו הפ.פ.או. ארגון גג של התנועות בית"ר, השוה"צ, הקומוניסטים, הבונד, ותנועת הנוער הציוני. מפקדם הראשון היה איציק ויטנברג מן הקומוניסטים. לאחר מותו מילא את מקומו אבא קובנר. במקביל ויחד איתם פעלה "קבוצת המאבק של יחיאל" בפיקודו של יחיאל איליא שיינבוים. מטרתם המשותפת הייתה התקוממות ומלחמה בגרמנים.