ארבע שנים לעידית / נטע חכמוביץ

זֶה אַף פַּעַם לא נִגְמָר…
וְתָמִיד אֵיזֶה רֶגַע מַשְׁאִיר
קִטְעֵי מַבָּט, אוֹ צֵל, אוֹ שִׁיר
מִין כְּנַף יַתְמוּת בִּקְצֵה הָעֶרֶב
עִתִּים חָלְפָה, עִתִּים נִשְׁאֶרֶת
אוֹתָה בְּדִידוּת שְׁקוּפָה, דַקָּה
אוֹתָה שְׁתִיקָה
בְּאֵיזֶה רוֹך מָתוֹק אוֹ מַר
כִּי זֶה אַף פַּעַם לֹא נִגְמָר.

שיר שכתבה עידית.

ארבע שנים עברו ואנחנו זוכרים את עידית. קשה להאמין שלא תציץ פתאום מאחורי איזה שיח או תיכנס בדלת חדר האוכל לארוחת הבוקר עם הפרלמנט הקבוע. סלט, ביצה קשה, לחם עם טחינה וכוס תה. מה כבר אפשר לבקש יותר מזה. רק שלא יורידו את המסך על כל זה. עידית היתה בין היוזמות להעביר את כל הטוּב הזה למועדון, וזה נמשך עד היום.

אסתי גינת ממשמר העמק כתבה אחרי הערב שערכנו במלאת שנה ללכתה של עידית:

"לא הכרתי את עידית באופן אישי. נחשפתי לראשונה כשיצא ספר שיריה "הייתי אומרת" והרגשתי שדרך הספר אני לומדת להכיר אותה, את אמירתה, את רגשותיה, את לכתה בין שבילי יגור… עברה בי תחושה מיוחדת – שאני לומדת יותר להכיר את הדמות הפשוטה, האמיתית, היפה הזו, שמילותיה מהלכות בי קסם… היכה בי רגש חזק שאני מהלכת בין שיריה, בין הקולות היפים שכל-כך היטיבה לשיר… אישה פשוטה, מטיילת, צוחקת, מחבקת. רגע ישנה ופתאום איננה. וכשדמעה זלגה מעינַי כשחברי יגור שרו "בית בקצה הקשת, גם אם אלך לקצה עולם – תמיד אחזור", הרגשתי את הכאב שבהחמצה, כי עידית לא תחזור.

עידית השאירה חותם ענק ביגור. שמעתי את הציבור מצטרף לשיר "יגור נותנת לי מקום לנוח". ואם ימשיכו כך לשיר – זו מצבת זיכרון נפלאה!

עידית השאירה אחריה שירים שכל אחד יכול להלך בהם – לבד וביחד, בחול ובחג, בשמחה ובעצב".

---

לִרְקוֹם חֲלוֹמוֹת זאת גַם כֵּן אֳמָנוּת.
עִם מְעַט דִמָיוֹן אֶפְשָר לְהַגִיעַ לְהֵשֶגִים מַרְשִימִים;
צֵרוּף צְבָעִים מְעַנְיֵן
צוּרוֹת מְקוֹרִיוֹת
אִלְתוּרִים שֶל הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן –
הַכָּל תָּלוּי בְּגוֹדֶל הַכִּשָרוֹן.

נָכוֹן,
לִפְעָמִים לא יוֹצֵא בְדִיוּק מָה שֶחוֹלְמִים.
אָז פּוֹרְמִים
וּמְשַנִים דוּגְמָה.
זֶה כָּל הַכֵּיף בָּרְקִימָה.

עידית כתבה ב-23.1.1981

נטע חכמוביץ