צומת יגור המקום של חברי יגור
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו
אליסון נימוף (Allison Nemoff).
לומדת בכיתה ג' של האולפן עם המורה אריאלה לוין. חובבת רכיבה על סוסים. בת 22, נולדה וגדלה בסינסינטי,אוהיו, ארה"ב, בת למינדי (סוכנת ביטוח), וסטיב (מתכנת). אחות צעירה לקנדיס (עוזרת בכירה בבית כנסת רפורמי בפילדלפיה), דור רביעי בארה"ב. סבתא אתל, שנולדה בסינסינטי חוגגת השנה 104.
אליסון גדלה בבית יהודי פעיל, משפחה קונסרבטיבית, הגיעה לבית הכנסת אחת לחודש. משפחה ציונית מאוד. דוד אחד, צבי, חי בארץ עם משפחה בקרית יערים ליד ירושלים. אליסון התחנכה בתנועת הנוער "USY" הקשורה לתנועה הקונסרבטיבית, והדריכה במחנות הקיץ של התנועה.
אחרי התיכון באה לשנה לארץ עם מדריכים מהתנועה, ואחרי זה התנדבה חצי שנה בכפר הנוער הדתי בכפר חסידים. אחר כך חזרה לארה"ב למחנה קיץ נוסף, עברה לפילדלפיה, גרה עם קנדיס ועבדה במסעדה ישראלית "זהב", ובחומוסיה בשם "דיזינגוף", קרוב לשנה. "הסיבה שחיכיתי ולא עליתי ישר, היא שרציתי לחסוך לפני שאני באה".
"מאז שהייתי קטנה שמעתי על ישראל. זה התחיל כשקנדיס חזרה מתוכנית חינוכית בארץ מלאת התרגשות והתלהבות. אז גמלה בי ההחלטה ששם אני רוצה לחיות. הגעתי בעצמי לישראל בפעם הראשונה בקיץ 2014 בגיל 17 עם קבוצה של "USY" . ביקרתי בהר הרצל בקבר של מייקל לוין ( (Michael Levinחייל בודד מארה"ב, שנהרג במלחמת לבנון השניה. ערכנו לו טקס זיכרון, הדלקתי נר ליד הקבר ופגשנו את הוריו. נגע לליבי מאוד שההורים שלו התנגדו לעליה שלו, אבל הוא עלה והתגייס לצנחנים. כשפרצה המלחמה היה בביקור משפחתי בארה"ב, וחזר להצטרף לחבריו הלוחמים ואמר: "ככל שאני אוהב את משפחתי, ישראל היא המקום שבו אני צריך להיות כרגע". הסיפור הזה השפיע עלי מאוד ועדיין משפיע וגורם לי לרצות לשרת בצבא. לפני שבוע הייתי בצו ראשון, בגיל 22! התנדבתי. אני מקווה שייתנו לי לשרת ביחידת איתור והצלה ששייכת לפיקוד העורף.
אחרי הביקור ההוא בארץ חזרתי לארהב ושנתיים אח"כ, עם סיום התיכון, הגעתי לארץ לשנה. זה היה באוקטובר 2015. הייתי בירושלים בזמן גל פיגועי דקירה. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי קרובה לסכנה. הרגשתי פחד אבל גם שכאן אני צריכה להיות, ומאז זאת רק היתה שאלה של זמן.
תגובת ההורים לעליה: אמא אמרה: אני שמחה בשבילך ועצובה בשבילנו. אני חושבת שאבא גאה בי. זאת פחות או יותר גם התגובה של הסבים והסבתות, גאווה עם קצת עצב.
בזמן הצבא אני רוצה להיות ביגור. אני עדיין לא יודעת מה ארצה לעשות אחרי הצבא.
אוהבת את יגור. האנשים נחמדים. אוהבת את העבודה בגנון "כרמל", שני קינן ממש אימצה אותי. אוהבת את הצפון ואת הכרמל. עדיין שומרת על קשר עם יוני ורותי בן יוסף מכפר חסידים שהכרתי ב"כפר הנוער הדתי", הם כאילו הסבא והסבתא שלי.
אליסון גאה בכך שהיא ממשיכה שרשרת של בוגרי usy מבית הכנסת שלה "עדת ישראל", שעשו עליה לישראל בשנים האחרונות.
הפסח הראשון בארץ, רחוק מהבית, היה בביקור הקודם בארץ לפני כמה שנים, עם המשפחה ב"קרית יערים", גם השנה אהיה שם.
מה ישתנה הפסח הזה? לפני שנה הייתי עם אחותי וחברים, השנה אהיה עם המשפחה בירושלים. פסח ראשון בחיים כאזרחית ישראלית!
הדר דג'ראסי (Hadar Dgerassi)
בת 23, מדרום אפריקה, קייפטאון. לומדת בכיתה ג' אצל אריאלה. עובדת בגן אורן. סטודנטית בתוכנית "מסע" של הסוכנות. מתכננת לעשות עליה בסתיו הקרוב. אוהבת לשיר ולעשות התעמלות. מתכננת ללמוד באוניברסיטה הוראת אנגלית.
רקע: בת לנירית (מורה לעברית) ונתן (איש מכירות לציוד בתי ספר) אחות צעירה לאסף שגר ביהוד, ויעל שגרה בפרנקפורט: "נולדתי בדרום אפריקה. סבא וסבתא, מצד אבא תמיד גרו ועדיין גרים בבת ים. גדלתי בבית ישראלי: דיברו עברית וצפו בערוצי הטלביזיה מהארץ. מאז סיום התיכון עבדתי ב"לופטהנזה" כמנהלת שירות והגעתי הרבה לארץ. תמיד כשהגעתי הרגשתי שזה הבית .
באפריל שנה שעברה עמדתי לעבור לברלין. בדרך לברלין הגעתי לארץ לבקר את סבא וסבתא והרגשתי בלב שזה המקום שלי. זה קרה תוך לילה אחד. לא יודעת איך ולמה. פשוט קרה".
ההורים שמחים ומתכננים לחזור לארץ אחרי 30 שנה.
איך ביגור? מדהים! אוהבת את החיים פה ואת האנשים שהכרתי. מאוד נהנית מהעבודה בגן. אני שמחה פה.
האולפן מעולה. אריאלה נפלאה ואני לומדת הרבה. הגעתי עם בסיס בעברית אבל השתפרתי מאוד.
בפסח אהיה ב"סדר" ביגור.
מה ישתנה הפסח הזה? שאחגוג עם המון אנשים, לעומת הפסח המשפחתי המצומצם בדרום אפריקה.
מינדי סמית (Mindy Smith)
בת 21, משיקגו ארה"ב. לומדת בכיתה ג'. עולה חדשה מאז אוקטובר האחרון. מתגוררת בטבעון. סוג של "אקסטרנית" ביגור. שרה ורוקדת, ואוהבת לעבוד עם ילדים.
רקע: בת לקוני (מורה למוסיקה לכיתות יסוד) וארנולד איש מחשבים. אחות צעירה לאייברי בן 30, אח במחלקה לתינוקות עם פגם לב, וליאו בן 28 סייע הוראה בבית ספר לילדים אוטיסטים. "גדלתי בבית "מעורב", אבא מרקע קתולי שהתנתק לגמרי מהדת ומגדיר עצמו כאתאיסט. אמא מרקע יהודי אבל מרוחקת. חגגנו חלק מהחגים של שתי הדתות באוירה רגועה: ראש השנה חנוכה, פסח וכריסטמס. מאוד לייט. יש לנו בית כנסת ליד הבית אבל לא נכנסתי. בשכונה יש הרבה ילדים יהודים והייתי בהרבה בר מצוות ובת מצוות – אבל לי לא היתה.
בקיץ 2017 הגעתי לארץ עם תוכנית "תגלית" (תוכנית חינוכית של שבועיים בארץ לצעירים בעולם, בעלות סמלית) בעקבות ליאו שעשה את זה שנה קודם. הוא אמר שהיה ממש מעניין, שהארץ יפה ושהיה כיף. וככה היה גם לי. אחרי שחזרתי, קיבלתי אימייל על תוכנית "תן" של פרוייקט "מסע" בישוב הרדוף, העוסקת באקולוגיה, ויחסי ערבים יהודים. "תן" נמשכה עשרה חודשים ושם גמלה בליבי ההחלטה לעלות. החוויה בתוכנית היתה איכותית ומשמעותית לעומת החיים הקודמים שלי בשיקגו, וזה גרם לי לרצות להישאר. זה שהיה לי חבר ישראלי מהתוכנית, יובל שחיכה לי, הוסיף קצת.
התוכנית הסתיימה ביולי האחרון. חזרתי לארה"ב לחודשיים ועליתי בספטמבר.
ההורים שמחים, וגם האחים. מתגעגעים אבל שמחים שטוב לי כאן. אני רוצה ללמוד להיות מורה לאנגלית או לכיתות יסוד.
העדפתי לגור בטבעון, כיוון שאחרי הרדוף חיפשתי משהו יותר פתוח מאשר תוכנית סגורה כמו אולפן בקיבוץ. חוץ מזה רציתי לגור עם יובל (שממשיך להדריך בהרדוף).
בליל הסדר אהיה עם המשפחה של אמא של יובל בהרדוף,ובחופש אטייל בצפון עם חברה שלי משיקגו.
האולפן מקסים. לא ידעתי עברית בכלל. ב"תן" למדו יותר ערבית מעברית. היתה חשיפה לעברית, אבל רק בכיתה פה העברית נכנסה.
מה ישתנה הפסח הזה? שאהיה עוד יותר עצמאית וחופשיה.
מייה הנקוק
בת 19 מיוהנסבורג, דרום אפריקה, דוברת עברית,תלמידת כיתה א, ("בבית דיברו עברית אבל לא ידעתי לקרוא ולכתוב בעברית"). עשתה עלייה בדצמבר. בת לשני (מורה לעברית) ולברייס איש מחשבים. אחות גדולה לדניאל (13). אוהבת לטייל.
מייה גדלה ביוהנסבורג. אבא הכיר את אמא כשהיה מתנדב באיילת שחר. בבית דיברו בעיקר עברית. אבא לא יהודי אבל חגגנו את החגים וגם היה קשר חזק עם הארץ בגלל סבא וסבתא, איתן ואסתר סער, בקיבוץ איילת השחר.
בת מצוה עשתה בבית עם משפחה וחברים. בבית הספר היו הרבה תלמידים יהודים למרות שלא היה בית ספר יהודי. לפני שנתיים סיימה תיכון. ההורים נפרדו בערך באותו הזמן. "התחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה. ארבעה חודשים אחרי שהתחלתי ללמוד אמא החליטה לחזור לארץ, לקיבוץ, עם אחי דניאל, אחרי 23 שנים וקנתה דירה באילת השחר. לשניהם טוב. אני סיימתי את השנה באוניברסיטה והחלטתי להצטרף אליהם. היו לי זכרונות טובים מהביקורים שלי בארץ כשהייתי קטנה והחלטתי לחדש אותם.
ההחלטה לעלות היתה קלה וצפויה. רוב החברים שלי עזבו וידעתי שאין לי עתיד בדרום אפריקה. עם זאת, לקום ולעזוב את כל החיים שלך ולהתחיל מחדש זה לא קל. הגעתי ליגור בעקבות חברה שלי שרה מדרום אפריקה, שהגיעה לכאן לפני.
מתכננת לסיים את האולפן ולעבור לגור ליד אמא באזור עמק החולה, לחסוך קצת כסף בעבודה ולטייל. בהמשך אולי אחזור ללמוד פסיכולוגיה.
יגור גדולה ויש פה הרבה מה לעשות. האנשים נחמדים והאווירה טובה. מאוד נהנית באולפן. עובדת בבית ילדים "שקד".
ב"סדר" אהיה עם אמא וכל המשפחה ב"סדר" של הקיבוץ באילת השחר.
מה ישתנה הפסח הזה? לפני שנה היינו רק שלושתנו: אמא דניאל ואני. השנה ניהיה כמעט כולנו, פה בארץ.
רומן פרידמן
בן 19, תלמיד כיתה א' באולפן, ממוסקבה. בן לסרגיי (עצמאי, בעל חנות) וילנה (עובדת בחנות) אח גדול לליאורה (בת 12). חובב אלקטרוניקה ומחשבים.
רומן נמצא בארץ בסטטוס "קטין חוזר", עשה עליה עם ההורים בגיל 4 מבלרוס. אחרי 4.5 שנים חזר עם ההורים לבלרוס כדי להיות קרובים לסבים ולסבתות שנשארו מאחור. בגיל 15 החליט ללמוד בתיכון במוסקבה כדי לשפר את סיכוייו להתקבל לאוניברסיטה טובה. קרובי משפחה במוסקבה אימצו אותו לשנה, עד שההורים עצמם עברו לעיר. אחרי התיכון התקבל ללימודי תכנון ולוגיסטיקה באוניברסיטה, ואחרי שנה וחצי החליט לעשות הפסקה ולבוא לארץ.
המחשבה על חזרה לישראל התחילה לקראת סוף התיכון: "התחלתי לחשוב על 'לתת בחזרה' לישראל על מה שקיבלתי ממנה, והיא נותנת לי בתור יהודי, ולבוא לשרת בצה"ל. בנוסף, אחרי שנה וחצי באוניברסיטה הבנתי שהדיפלומה הרוסית לא ממש תעזור לי בארץ. התוכנית באוניברסיטה מאפשרת לקחת שנה הפסקה מהלימודים ואחר כך לחזור. כרגע, התוכנית שלי – לסיים מחזור אולפן אחד, להמשיך לסימסטר נוסף כאן ביגור, ואחר כך להחליט אם להתגייס לצהל ולעזוב את האוניברסיטה או בכל זאת לחזור לרוסיה ".
ההתלבטות קשה מאוד כי לרומן שתי סבתות וסבא בבלרוס שאליהם הוא קשור, וייתכן שיכריעו את הכף בהחלטה לחזור לרוסיה ולהיות קרוב אליהם.
הזהות היהודית של רומן נובעת מהסיפורים ומהחוויות של הסבים שחוו אנטישמיות. על אף החלטת ההורים לחזור לרוסיה, ישראל היא סוג של מולדת. אחרי שגר בשלוש מדינות, הוא מרגיש יותר יהודי (בזכות הסבים) וישראלי (בגלל השנים שחי בארץ) מרוסי.
כרגע רומן מחכה להחלטה של מנהלת מערך האולפנים בקיבוצים לגבי אפשרות לקבל אולפן קיבוץ נוסף. אם הדבר לא יתאפשר יחפש אולפן באחת הערים. כמעט בכל תסריט יתגייס לצה"ל בסוף השנה ולא יחזור לרוסיה. השירות בצה"ל לא מחייב שיחיה פה אחרי הצבא,.זה כבר תלוי באוניברסיטה שאליה יתקבל, ברוסיה, בבלרוס, בישראל, או בכל מקום אחר. רומן בודק אילו אפשריות של לימודים והתמקצעות מציע השירות הצבאי. ייתכן וזה יכריע בסופו של דבר היכן ילמד.
אוהב מאוד את האולפן ונהנה ללמוד אצל דינה: "יגור טובה מאוד. כשהבריכה תיפתח יהיה מושלם. פחדתי שהמפגש שלי עם ישראל והישראלים כבוגר, יקלקל את הזכרונות הטובים והנעימים מהילדות. זה לא קרה ".
"פסח תמיד חגגנו, בבית או בסדרים מאורגנים של הסוכנות. לא הייתי אומר שזה החג המועדף עלי. אני לא כל כך אוהב את האוכל. הזכרונות הכי טובים שמורים דווקא למדורות ל"ג בעומר, וחופשת ראש השנה בבית ספר בארץ כשהייתי ילד".
מה ישתנה הלילה הזה? "בשנה שעברה חגגתי פסח במוגילוב, בלרוס, עם ההורים סבא לאוניד, וסבתות ולנטינה וזנידה. סבא קונסטנטין נפטר זמן קצר אחרי זה. השנה אשב בסדר של יגור. אני מאוד סקרן לקראת החוויה הזאת. ישבתי בסדרים גדולים של הסוכנות עם 100 איש, אבל כאן זה הרבה יותר גדול.
