צומת יגור המקום של חברי יגור
בשנות השלושים רכב מאיר דיזנגוף על סוסו הלבן בראש תהלוכת העדלאידע ברחובות תל-אביב.
ביגור היה זה חג הילדים, כאשר ההורים מגייסים את דמיונם, כישרונם ותקציבם הדחוק כדי ליצור עבורם תחפושות לחג. להוציא פעמים בודדות לא נערכו מסיבות פורים לציבור החברים.
בתחילת שנות החמישים התעורר הרצון אצל קבוצת חברים, בעיקר מקבוצת "החוג הדרמטי" שהיה פעיל אז, לקיים נשף פורים גדול לחברי יגור. מיד נקבע לנשף שֵם – "הפורימון" – וההכנות החלו:
שלמה קנטור, במכחולו וצבעיו הפך את חדר האוכל לארמון אחשוורוש. החוג הדרמטי שקד בלילות, אחרי העבודה, בהכנת "פורים שפיל", קבוצות חברים התארגנו למסכות קבוצתיות, ועדת יעוץ למתלבטים סיפקה רעיונות מדי ערב, והתכונה היתה רבה והקיפה את כל קצות המחנה.
הגיע היום ובא ערב. דלתות "הארמון" נפתחו בשעה עשר, לאחר שהילדים הושכבו לישון בבתי הילדים. על הבמה ניצב חיים טהרלב, "הקוֹנְפֶרַנְסִיֶה" (מנהל הטקס), בחליפת טוקסידו שחורה (השד יודע מאיפה השיג אותה) וכובע צילינדר שחור ומהודר לראשו. וצבי אגמון עדיין טורח למעלה, בחדר הרדיו, באיפור המתחפשים.
על כַּן גבוה בקצה האולם קבע את מקומו שרגא ריקליס, עורך היומן, שהדפיס הוצאות מיוחדות במשך הנשף. הקוֹנְפֶרַנְסִיֶה נותן את האות, התזמורת פוצחת בנגינת מרש וכל המשתתפים נכנסים ל״ארמון״ ברונדו משולהב, בניצוחן של קטיה בדמור ואסתרקה נהרי (רשף).
והתחפושות, כמו כל דבר באותם הימים, הן מגויסות. כמעט ואין תחפושת ״סתם״. לכל תחפושת אמירה משלה – אם בתחום חיינו או בנושאים פוליטיים ארציים וגלובליים. מענייני צריכה ושוויון ועד כמיהה לשלום בעולם. אבל ישנן גם קבוצות "לאומיות" המייצגות את ארץ מוצאם של החברים, כמו ״ההונגרים״, ״ההודים״ ועוד. הקוניאק והוודקה נשפכים כמים והשמחה עד השמיים. תחרות מסיכות, ריקודים, תחרויות היתוליות, פרסים, והעיקר – שמחת אחים ופורקן ללא גבול, לילה אחד בשנה.
למחרת בבוקר יחזרו ימי העמל האפורים, אבל יישאר זיכרון הערב המיוחד והמשגע של הפורימון – עד לנשף הבא.
