צומת יגור המקום של חברי יגור
והימים ימי ראשית חודש אדר, בו נוהגים להרבות בשמחה, אי שם במעמקי הנוסטלגיה של ראשית שנות השישים של המאה שעברה. הימים עוברים מהר ותאריך נשף פורים, הפורימון, מתקרב בקצב מאיים. וכבר מיצינו את הדחייה המסורתית של מועד הנשף לשבוע לאחר היום הקבוע בלוח השנה, ועדיין אין התעוררות ותכונה לקראתו.
״מה עושים?״, שואל אמיתי כמעט ביאוש.
״מוכרחים לעשות משהו שיעיר את הישנים מתרדמת החורף״, אני אומר לו.
״אבל איך?״, שואל אמיתי, כשלפתע נדלק הניצוץ הממזרי בעיניו, השמור בדרך כלל לאביו, כשהוא מתכנן מעשי קונדס עם ידידו חיים טהרלב.
״יש לי רעיון!!!״
וכך, השכם בבוקר, עוד בטרם ישכימו החברים לעבודת יומם, אנחנו עולים על גג חדר האוכל, מעל הכניסה הראשית, ותולים בובת אדם בגודל טבעי המנסה לתלות שלט עליו כתוב: היכונו לפורימון!
והעיר שושן צהלה ושמחה.
בתחילה נאספו חברים דואגים וקראו לה לרדת מיד מהגג, וכבר יצאו רצים דחופים לעבר המזכירות להודיעם על האירוע הדרמטי. המהומה היתה גדולה, אך לא ניתן להשוותה למהומה שהתרחשה לאחר מכן, כאשר נתגלתה התרמית. מילים כמו: שערוריה! סקנדל! מי אחראי? חייבים לקרוא להם לבירור! עד שנזעק מרדכי (איזין) ואיים שהוא יעלה לגג ובמו ידיו יסיר את החרפה.
לאט לאט נרגעו הרוחות והכעס והעלבון נתחלפו באווירה זחוחה של לצון ושחוק, כיאה לחודש אדר.
אותה שנה נחוג הפורימון ברוב עם והשמחה היתה רבה. גם אני הייתי שם. אכלתי ושתיתי עד לא ידעתי להבחין בין חבר לתושב, וגם על זקני (המודבק) נזל היי״ש.
בניק שילה
