אתחיל דווקא מהסוף: אני מרוצה ומסופקת מחגיגת פורים תשע״ז ביגור.
יש לי חזון מאוד חי ובהיר לגבי איך תרבות קהילתית צריכה לקרות בכלל ולגבי פורים ממש ובפרט. החזון הזה מבוסס על שיתוף פעולה בין ועדות, צוותים ומגזרים.
ככל שהעושים במלאכה, מי מתוקף תפקיד ומי בהתנדבות, באים ממגזרים יותר מגונים, כך גם הפעילות תהיה עשירה יותר, תענה על צרכים רבים יותר ותקלע ליותר טעמים. כמו כן יש הגיון כלכלי בשיתוף כזה וניצול יעיל יותר של משאבים.
בחזון שלי גם הפורימון של החברים יהיה חלק מההחגיגה הקהילתית, ואז זה יהיה אפילו יותר שמח והרבה יותר חסכוני ועוד אגע בכך בהמשך.
אבל קודם כל אסכם בקצרה את מה שהיה לנו.
את הפורים הקהילתי חגגנו במוצאי שבת 11.3. בשבוע שקדם לפורים מזג האוויר היה מאוד לא יציב וכל נשות הצוות הפכו למכורות למכ״ם גשם. הכנו תוכנית מגירה של כניסה לחדר האוכל באופן מלא או חלקי. האירוע נפתח בתהלוכה. עד לרגע האחרון לא ידענו אם תתקיים או לא, וזה אולי קצת פגם בה ובלי קשר למזג האוויר זו עדיין נקודה חלשה אצלנו. תהלוכה מרשימה צריכה התארגנות זמן רב מראש. צריך שיהיה משוגע/ת לדבר שמתעסקים רק בהכנת התהלוכה: התארגנות בקבוצות לקישוט עגלות, או הכנת תחפושת קבוצתית. התהלוכות שלנו יוצאות קצת דלות וזה חבל. מקווה לשנה הבאה להצליח לרתום לענין הזה מישהי/ו. אף על פי כן ולמרות הכול הצועדים נהנו והתהלוכה לא היתה בלתי שמחה!
לאחר התהלוכה התכנסנו בחדר האוכל (היה חשש לגשם…) שהיה הומה ומלא ושמח. רקדנו ברונדו המסורתי ונהננו מהופעת הורים חמודה ומצחיקה (תודה לרות בארי) ומשני ריקודים מקסימים (תודה ליאנה פוליאק-גרודמן) ולבסוף מופע קצר של אנשי ״פעולה קרקסית״, שהדגימו קצת להטוטנות ואקרובטיקה כטעימה לפעילות שתהיה אחר כך. הרצינות והעומק של אנשי ״פעולה קרקסית״ ניכרים בכל מה שהם עושים והקהל היה פשוט מרותק. היה מרגש לראות קהל כל כך גדול ורב-גילי יושב בדממה וכמעט מהופנט מהמופע.
לאחר המופע הוזמנו הילדים הגדולים, הנוער (כן! היו בני נוער! זה חידוש מרגש) והמבוגרים להתנסות באקרובטיקה אווירית ולהטוטנות בקרקס היפהפה שהוקם על ׳העיגול׳. לילדים הצעירים יותר נפתחו ביתנים באגף הנוסף בחדר האוכל וביתן חושך בחדר הישיבות בבית בר יהודה. לפעוטות נפתח ג׳ימבורי בחדר האוכל והבמה נפתחה לריקוד חופשי. באיזור ההגשה פעלו מזנונים.
נראה שהצלחנו לתת מענה מהנה לכל הגילאים. היה צבעוני, כיפי ו…קהילתי.
את ההקמה, התיפעול, הפירוק והסידור עשו הורים מתנדבים רבים. תקצר היריעה מלנקוב בכל השמות ותודה לכולם. זה המפתח להצלחת האירוע הזה.
תודה לאילי כספי ולצוות מדריכי החינוך המשלים על הקמת ביתן החושך.
תודה ליותם ברקן על ההגברה והתאורה ולגלעד בורדנקוב, עמית קינן וחן קינן שעבדו איתו.
וכמובן לצוות האלופות שיצרו את האירוע הזה: חן נעם (מרכזת הגיל הרך הנכנסת), דורין טנא, תמי עוז, עופרי שרון ונעם זיידל.
בחלום האוטופי שלי, אם הפורימון של החברים היה פשוט המשך ישיר של החגיגה הקהילתית זה היה נפלא. הייתי שמחה לראות מתחם ריקודים שרוקדים בו הורים וילדים ושפשוט זורם הלאה למסיבה מאוחרת. בחזון שלי בר המשקאות יהיה במקום סגור (נגיד במועדון) ויפתח מאוחר יותר. שומר יוצב בכניסה (ממילא אנחנו מביאים שמירה לפורימון) ובכך תושג שליטה בגיל השתיינים.
מבחינה כלכלית ותפעולית זה גם יוצא חסכוני יותר. פינוי וסידור של חדר אוכל רק פעם אחת, תפאורה וקישוט רק לאירוע אחד. וכבר עכשיו הצלחנו בזכות שיתוף הפעולה להוזיל עלויות, למשל בצילום המגנטים מכיוון שלקחנו צלם אחד לשני האירועים והוא עשה הנחה בגלל זה.
זה כאמור החלום שלי, יש לו לא מעט מתנגדים ועוד לא נמצאה הנוסחה שתאפשר אותו אבל יום יבוא…
וזה מוביל אותי לסיכום הפורימון. אותו חגגנו ביום שישי 17.3 (רק שבוע לפני פתאום שמתי לב שזה יוצא סיינט פטריק'ס דיי, החג האירי הירוק ובעטתי בעצמי על החמצת הנושא המגניב).
באופן אישי עברתי ממש מהפך תוך כדי העשייה של הפורימון. התחלתי אותו עם איזה צורך דחוף להחזיר עטרה ליושנה וסיימתי אותו בהבנה שמסיבת ריקודים הגונה היא בהחלט דבר נחוץ בנוף התרבותי שלנו, וזה משהו שבעצם כמעט לא קורה ביגור, חוץ מבפורים.
מה עוד, שכמו בענין התהלוכה, גם כאן, אם רוצים להוסיף לפורים פעילות של ביתנים, צריך להתחיל לעבוד עליו הרבה יותר זמן מראש וצריך צוות גדול. ב-30 השנים האחרונות (או אולי קצת יותר), מארגנים את החג המשתחררים הטריים מצה״ל. פעם שנת בית היתה שנת בית והחבר׳ה עבדו בקיבוץ. היום רובם עובדים בחוץ, מה שמשאיר אותם הרבה פחות זמינים להכנות. כשיש שנתון שהמחזור בו קטן, זה ממש קריטי.
עם זאת החבר׳ה נרתמו למשימה ובסופו של דבר היה פורימון נהדר.
אני חושבת בזהירות שחלק מההצלחה היה גם האווירה הטובה שהיתה בקהילה אחרי הפורימון הקהילתי, ונשארה איזו רוח טובה שנשבה גם הלאה לפורימון חברים.
הנושא שנבחר היה ג׳ונגל ועמית מרזל בעזרת חברי הצוות וכיתה י״ב יצר תפאורה קסומה ויפהפייה של ציורים זוהרים של חיות וצמחים. כל שנה מחדש נשבר לי הלב לזרוק את היופי הזה לפח אחרי הפורימון. עמית ואני סיכמנו שזה תרגיל רוחני, כמו של הנזירים הטיבטיים שיוצרים מנדלות יפהפיות מחול צבעוני. ליצור ולשחרר.
מכיוון שבמהות מדובר במסיבת ריקודים התעקשנו על די-ג׳י מנוסה וטוב, ובחרנו באלי דאודאו מחברת ׳פפריקה׳. הבחירה הוכחה כמוצלחת מאוד. על התאורה וההגברה הופקד ניר קורן (בעלה של אפרת טנא).
את הבר בחרנו להשאיר בר עצמי עם תיגבור של ברמנים שכירים. וזה המקום להודות לרוני טנא ובן זוגה ולקייזר שהתנדבו להגיש בבר. העומס על הבר היה מאוד גדול ויצא שגם נבו גולדשטיין, מריאנה עוז ואנוכי נכנסנו לעזור.
וכאן המקום להודות לשאר העושים במלאכה. את הצוות הצעיר הובילו בנחישות ובחריצות רימון וילרוסה, שיר ברוך ולואן רביב. איתם עבדו דניאל רובנצ׳יק, עדי ברנשטיין, אוריאן לניס וליאור שחר. יחד איתם היינו כבכל שנה, נבו גולדשטיין, עמית מרזל ואנוכי. לי זו רק שנה שנייה, נבו ועמית עושים את זה כבר כמה שנים ותודה גדולה על כך.
תודה לכיתה י״ב על עזרה משמעותית וחיונית בהקמה ובפירוק, על ריקוד חמוד שהכינו לגמרי לבד ותחפושת כיתתית מקסימה. הייתם אדירים.
תודה לאולפניסטים על הופעה שהכינה איתם יאנה.
המסיבה עצמה היתה מוצלחת מאוד. הגיעו הרבה חברים וגם הרבה אורחים. זה עוד עניין שאנחנו מתלבטים לגביו להמשך. מצד אחד נחמד לערבב קצת את בריכת הגֵנים ולראות עוד פרצופים. זה מוסיף גיוון ועניין וגם עוזר בכיסוי חלק מהעלויות הגבוהות מאוד. מצד שני, כשכמות האורחים גדולה מאוד יש לפעמים תחושת זרות, וכמו כן העומס על הבר גדול מאוד (האורחים, מסתבר, מתלהבים מאוד מקונספט השתייה חופשית…). עלתה מחשבה להבא להגביל את מספר האורחים שחבר יכול להזמין. בעיקר כדי למנוע מצב של חבורות שלמות של אורחים שבאות ביחד.
אז נשאר לי רק לאחל לנו שתמיד נדע לשמוח ו… להמשיך בהכנות לפסח!