צומת יגור המקום של חברי יגור
ב-1959 קצת אחרי שחזרתי משנה שלישית במלכיה ליגור, פנה אלי אלכסנדר (אלכס) לבנה ושאל אם אני מוכן לצאת איתו כמלווה לטיול למכתשים של כתה י'. הסכמתי מיד. אף פעם לא טיילתי לפני כן למכתשים, בתקופה שלי בבית הספר יצאנו רק למדבר יהודה. "לפני שאנחנו לוקחים לטיול את הילדים" אמר אלכס "אנחנו צריכים לעשות טיול הכנה" שמחתי כי יותר טוב לצאת ולטייל מאשר לעבוד בפרדס. הכנו תרמילים ו-2 מימיות לכל אחד, שק שינה, ואוכל: ככר לחם שחור לא פרוס, גבינה צהובה, נקניק קבנוס וכמה קופסאות שימורים.
יצאנו, נסענו באוטובוס הנוסע לאילת. ירדנו מהאוטובוס באמצע מכתש רמון עמסנו את התרמילים ופתאום אלכס זועק: "שכחתי את המימיות באוטובוס!" ראינו איך האוטובוס מתרחק והופך לנקודה קטנה אי שם במרחבי המכתש בדרכו דרומה… המצב לא נראה מי יודע מה… מימיה לאיש ליום שלם הליכה במדבר לא משהו שחולמים עליו. התחלנו ללכת בכיוון כללי צפונה, הייתה לנו מפה בקנה מידה של אחד למאה אלף. אלכס ניווט, לי לא היה מושג לאן אנחנו הולכים, ידעתי שעלינו להגיע בסוף היום לעין זיק. חצינו את המכתש והגענו למרגלות קיר המכתש התחלנו לטפס, הלכנו בציר ואדי כלשהו. המים במימיה הלכו ופחתו ולפנינו עוד דרך ארוכה…עצרנו בצהריים לארוחה קלה, המקום שבחרנו היה כנראה פופולרי בין ההולכים במדבר, כיוון שהיו שם שיירי מדורה, קופסאות שימורים חלודות, בדליי סיגריות ועוד עדויות פורנזיות. בשעה שישבנו לאכול שמנו לב שמולינו על דופן הוואדי נראה כתם ירוק, קמנו בהתלהבות ורצנו לשם ובאמת היה שם ריכוז קטן של "שערות שולמית" וזה מעיד על מים! בחיטוט בין הצמחים גילינו מעיין מטפטף. הוא טפטף ונזל על הסלע אל תוך חריץ מצצנו וליקקנו את הלחות הרטובה זה נשמע מעט אבל בתנאים שבהם היינו זה היה הרבה ומספק. הגילוי הזה העלה מיד את המורל שלי והביא אופטימיות שהנה יצאנו מסכנת התייבשות תחושה שליוותה אותי מהרגע שאלכס שכח את המים שלו. שתינו לרוויה ומילאנו (לקח זמן) את המימיות וכרזרבה מילאנו גם קופסת שימורים A10 מאלה שהיו פזורות בשטח…
המשכנו לטפס עד שהגענו לרמה מעל המכתש. היו אלה שעות אחר הצהריים המאוחרות. לפי תגובותיו של אלכס הבנתי שזה לא בדיוק המקום אליו הוא התכוון להגיע. "אז מה קורה? " שאלתי, אלכס הראה לי את המפה והסביר שלא עלינו בוואדי הנכון. היו 5 ואדיות שעלו מהמכתש שנראו על המפה כמו 5 אצבעות מפושקות, פספסנו את הוואדי הנכון וסטינו מזרחה מדי. "אז מה עושים כבר מאוחר עוד מעט יתחיל הערב והחושך ירד" המשכתי לשאול, אלכס החליט לא להרים ידיים ואמר שנלך מהר צפונה עד שנפגוש את דרך הנפט, זה ציר שאפשר ללכת בו גם בחושך והוא שיוביל אותנו לעין זיק.
הלכנו כמה שעות בחושך על דרך הנפט. עד שראינו צלליות של אשלים ושיחי דקלים. "עין זיק איפה שהוא פה בסביבה" אמר אלכס. חיפשנו ולא מצאנו. שתינו מהמים שבדרך נס הספיקו עד הרגע הזה, בצענו מכיכר הלחם והשבענו את רעבוננו. נדחקנו לשקי השינה לשנת לילה ארוכה וטובה.
באור הבוקר מצאנו את עין זיק שתינו ממימי המעין מילאנו את המימיות חיסלנו את שאריות המזון וצעדנו לשדה בוקר שם עלינו על הכביש תפסנו אוטובוס לבאר שבע משם לתל אביב משם לחיפה…
בזאת נשלמה ההכנה לטיול המתקרב. אלכס נראה מרוצה ובטוח לקראת הטיול של כיתה י'. אני למדתי שלמזל יש חלק חשוב לא פחות מתכנון ואסור לזלזל בו.
לא ידעתי אז שזו הייתה רק המערכה הראשונה במחזה של שתי מערכות ושבשנייה תהיה סצנה דומה.
שבוע אחר כך יצאנו לטיול. היה נהוג בטיולים האלה שבאחד מימי הטיול הנערים בעצמם מנווטים. ביום המדובר הכתה התחלקה לשניים. בקבוצתנו היינו שני מבוגרים מלוום שמואל אדר ואנוכי. התחלנו לצעוד ממעלה העקרבים במטרה להגיע למכתש הקטן. שמוליק ואני התחלפנו בהשגחה על הנערים המובילים. בצהריים הייתי אני משגיח על אבינועם קנטרוביץ', כבר אמרתי שלא הכרתי את השטח. הלכתי לידו עם מפה בקנה מידה: של אחד למאה אלף, ווידאתי שהוא הולך בשביל המסומן שנראה על המפה כקו שבור דק בכיוון כללי למכתש הקטן. השביל היה כמו רוב שבילי המדבר שביל דרוך שהיה בהיר מסביבתו. אחרינו בטור כתריסר נערים ונערות שזה טיולם השנתי ושמוליק כמאסף. הגיע זמן אחר הצהריים ואנחנו עדיין טיפסנו על צלע המכתש בעליה די תלולה שבסופה הגענו לשפת המכתש ושם נגמר השביל.!
נחרדנו לראות שהמכתש נמצא כמה עשרות רבות של מטרים מתחתינו ולא נראה שיש שביל שיורד לשם. המראה לעומת זאת היה מרהיב, מתחתינו נפרש המכתש בצורתו העגולה, גושי סלעים צבעוניים היו פזורים בשטח בצורות שונות כמו דינוזאורים ענקיים. זו שעת בין הערביים השעה היפה לתצפית, (נקראת "שעת הזהב"- לצלמים) אבל לא היה זמן ליהנות, השמש עוד מעט שוקעת ומייד ירד הערב. שמוליק ואנוכי פרשנו הצידה לעשות חושבים. הבנו שאי אפשר לרדת למכתש מפה, והבנו שיש רק אפשרות אחת והיא להזדרז לרדת אל נחל חצירה שמתחתנו והוא יוביל אותנו לפתח המכתש. שמוליק קצת היסס "מה נלך בחושך?" שאל, עניתי לו שיש לי ניסיון טוב בניווטי לילה. הסברנו לקבוצה שטעינו בדרך ושאי אפשר להגיע למכתש מפה, אנחנו, הסברתי, צריכים לרדת מהר לפני החושך ולהגיע לנחל שם למטה, ההליכה בו תביא אותנו למפגש עם קבוצת האם.
וכך עשינו. כמעט בריצה ירדנו במורד התלול, והגענו אל הנחל באור אחרון. נשמתי לרווחה כי עכשיו על ציר הנחל נוכל גם בחושך להוביל את הקבוצה ליעד.
הלכנו בחושך לא היה ירח רק אור כוכבים שהאירו מעט שאפשרו לראות את ציר השביל. הלכנו לאט ובזהירות מגששים באפלה. שמוליק כמאסף ואני בראש. מדי כ15 דקות היינו עוצרים למנוחה קצרה, החברה היו כל כך עייפים והיו נרדמים מיד, היה קשה להעירם להמשך ההליכה. למרות שלא ראיתי את השביל בברור הובלתי כאילו אני מכיר את הדרך (שכאמור מעולם לא הלכתי בה.)
בסביבות אחת אחר חצות נראתה נקודת אור כתום נוצץ באפילה מולנו וכשהתקדמנו זיהינו מדורה עכשיו כולם התעוררו. וחזרו לדבר. את המרחק הקצר האחרון עשינו כמו שלא הלכנו כל הלילה. אני הרגשתי את ההקלה הפתאומית כמו הורידו תרמיל ענק מגבי. הבנתי כמה הרבה מתח היה צבור בי בשעות האחרונות.
הגענו למדורה, רוב הנוער היה ספון בשקי השינה ואלכס שנשאר ער, שמח. המועקה הכבדה ירדה ממנו אבל הוא גם כעס "לאן נעלמתם? "חיפשנו אתכם,שלחתי את עמי קול שחיפש עקבות ואורי קשת נסע לנקודת התחלת ההליכה למקרה שחזרתם, כבר כמעט הזעקנו חילוץ מהצבא ועוד כהנה וכהנה.
לא משנה מה קרה מה שבאמת חשוב עניתי לו: "הגענו בריאים ושלמים."
ואני חשבתי לעצמי האם יש קשר כלשהו לבין מה שקרה בטיול ההכנה לטיול הזה? היום אני חושב שכן.
יותם ורדי
נכתב ב-2 לינואר 2020
